שולחן ערוך אורח חיים יא ט
<< · שולחן ערוך אורח חיים · יא · ט · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
עלט*יעשה יגנקב מבאורך יאוהטלית ידמאלא למעלה יבזמג' אצבעות חמב*(היינו גודלין) (כל בו סימן כ"ב ומיימוני והגהות סמ"ק סימן ל"א), מפני טומגשאינו נקרא יגחכנף, פמד*ולא למטה מהמכשיעור שיש מקשר גודל מועד הציפורן משום שנאמר "על הכנף", ואם היה למטה ממלא קשר גודל היה תחת הכנף.
מפרשים
(פ) ולא למטה — מנחות מב א.
(ח) היינו גודלין — פירוש, במקום רוחב הגודל, ולא מראשו במקום הקצר. כן כתב בית יוסף:
(ט) ביושר — פירוש, לאורך הבגד, דקרן קרוי סוף הבגד, דהיינו שוליו. כתב בית יוסף בשם מהרי"א וזה לשונו: הטעם שצריך שיהיה בתוך ג', מפני שאינו נקרא בגד פחות מג' אצבעות. ומה שצריך שיהיה כמלא קשר אגודל, לפי שלא נקרא כנף אלא כשיעור זה כו', עד כאן לשונו. וכתב: ולא הבנתי דבריו, שאף על פי שאינו נקרא בגד פחות מג' אצבעות, כנף דבגד מקרי וכו', עד כאן לשונו. ותמוה, איך לא פירש דברי מהרי"א כפשוטן, דוודאי משום האי טעמא גופא דאין בגד פחות משלושה, על כן הצריכו שישים שם הציצית במקום שלא מקרי בגד אלא כנף בגד, שהוא מתחיל תכף בפחות מג' אצבעות ומסיים עד כשיעור אגודל, ואחר כך אפילו כנף לא מיקרי, ומקום הציצית הוא על כנף בגד דווקא. ובוודאי אגב חורפיה לא עיין יפה הרב בית יוסף בזה, וכולי עלמא מודים בזה:
(יג) נקב — כתב ב"י בסוף סימן זה בשם ב"ה, דיש אומרים דיעשה ב' נקבים ויטיל ציצית בתוכם ויוציא אותן לצד א' כו', והבא להחמיר על עצמו בכיוצא בזה אינו מן המחמירים אלא מן המתמיהים דמיחזי כיוהרא, עד כאן לשון ב"י. והב"ח כתב, דבטלית קטן יעשה ב' נקבים, דבזה לא מיחזי כיוהרא, כיון שאינו נראה לכל, וכן כתב בכוונות שהאר"י נהג כן. ולי צריך עיון, דאמרינן בגמ' שמע מינה קשר העליון דאורייתא, דאי סלקא דעתך לאו דאורייתא, כלאים בציצית דשרי רחמנא היכי משכחת לה? הא קיימא לן התוכף תכיפה א' אינו חיבור, עד כאן. ואי סלקא דעתך דעושין ב' נקבים, הוו להו שתי תכיפות, כדאיתא סוף כלאים, וכן כתב הרמב"ם. ואפילו לדעת הטור ביורה דעה סימן ש דב' תכיפות אין חיבור עד שיקשור, מכל מקום היאך קאמר תלמודא "הא קיימא לן התוכף תכיפה א' אין חיבור"? הכי הוה ליה למימר: "הא קיימא לן דאינו חיבור עד שיקשור". ועוד קשה לדעת הטור, שפירש שם, אם אינו מעביר המחט אלא פעם א', אף על פי שקושר ב' ראשי החוטין על שפת הבגד אינו חבור עד כאן לשונו, אם כן כלאים בציצית היכי משכחת לה? דהא הוא פוסק שעושה נקב אחד. וצריך לומר, דכשקושר ב' קשרים, אפילו תוחב המחט פעם א' הוי חיבור, בב' תכיפות אפילו בקשר א' הוי חיבור. וכן משמע מהראיה שמביא הרא"ש משבת, דבתוכף ב' תכיפות לא חייב אלא אם כן קושר, וכתב הר"ן שם דמיירי בקשר א' עיין שם, אבל בתוס' יום טוב כתב דמוכח בגמרא כפירוש הברטנורא, דדוקא ב' קשרים חייב, עיין שם, ויוצא לנו זה דלכולי עלמא בב' נקבים לא בעי אלא קשר א' ולא ב' קשרים זה על זה, ואם כן העושים ב' נקבים וב' קשרים זה על גבי זה סתרי אהדדי. ומכל מקום יש לומר, אף על גב דדי בקשר א', אם רצה לעשות ב' קשרים רשאי.
(יד) לא למעלה — נראה לי דאם עשה הנקב למעלה מג', אף על פי שכשקשר הציצית עשה חוטין שעל הבגד קצרים, ונתכפלו הכנפות והוא למטה מג', פסול, והוא הדין איפכא בקשר גודל כשר.
(טו) שאינו נקרא כנף — ואם לאחר שעשה בו ציצית חתך בנקב, שיתלו הציצית למטה, פסול משום תעשה ולא מן העשוי.
היינו גודלין — גמרא שם:
משום שנאמר כו' — שם במימרא דרב:
ואם היה כו' — סמ"ג. ורוצה לומר, דמקשר גודל עד ג' אצבעות נקרא כנף, ולמעלה אין כנף אלא בגד, ולמטה נקרא קרן; ונאמר "על כנפי", רוצה לומר בכנף עצמו. ב"י:
ומודדין כו' — דלא תימא דזוית הבגד נקרא קרן, ואם כן הרחקה מן הקרן שאמרו שם מזוית; אלא סוף הבגד נקרא קרן כלל. ב"י:
(יא) הטלית: כ' הב"י בשם ב"ה די"א דיעשה ב' נקבים כמו צירי ויטיל הציצית בתוכם ויוציא אותן לצד אחד וכו' והבא להחמיר על עצמו בכיוצא בזה אינו מן המחמירים אלא מן המתמיהים דמיחזי כיוהרא עכ"ל ב"י. וב"ח כ' דבטלית קטן יעשה ב' נקבים דבזה לא מחזי כיוהרא כיון שאין נראה כלל. וכ"כ בכוונות שהאריז"ל נהג כן. ועיין מ"א.
(יב) מג' אצבעות: נ"ל דאם עשה הנקב למעלה מג' אע"פ שכשקשר הציצית עשה החוטין שעל הבגד קצרים ונתכפלו הכנפות והוא למטה מג' פסול וה"ה איפכא בקשר גודל כשר. מ"א.
(יג) כנף: ואם לאחר שעשה בו ציצית חתך בנקב שיתלו הציצית למטה פסול משום תעשה ולמ"ה. טלית של צמר שהיתה מצוייצת כהלכתה ונמצא בגדיל של משי שעושין בשפת הטלית שהיו בו חוטין של פשתן והוצרכו לשלוף הגדיל לנתקו מן הטלית אם יש לפסול הציצית של טלית זה משום תעשה ולמ"ה עי' בתשו' גינת ורדים חי"ד בסופו שכ' דראוי להחמיר להתיר הציצית ולחזור ולקשרם ע"ש.
(יד) ביושר: עמ"ש הט"ז ס"ק ט' על הב"י והמחבר בני חייא הליץ בעד רבינו ב"י ע"ש.
(ו) הטלית — עיין באר היטב, וכתב בספר הכוונות וכו'. ובברכי יוסף כתב, שמהר"ש וויטאל בהגהותיו לספר הכוונות העיד שמהרח"ו לא נהג לעשות כן אף בטלית קטן, ולכן גם הוא מהר"מ הנזכר לא רצה לנהוג כן, ע"ש. והאידנא נהוג עלמא למעבד הכי; ובטלית גדול אין לשנות המנהג:
(ז) מג' אצבעות — בהג"ה כתב דהיינו גודלין. ובמחזיק ברכה הביא מדברי ספר הכוונות, שהג' אצבעות הם אמה קמיצה וזרת, ע"ש. ובספר מצת שמורים ובשלמי צבור האריך, וכתב שגם האר"י ז"ל יודה, רק שמודדין במקום הקצר; והנך ג' אצבעות דאמה קמיצה וזרת חד שיעורא הוא, ע"ש. ועיין במשנת חסידים שנקראים כולם אצבעות על שם אצבע הסמוך לאגודל, לפי שהם גבורות כו', עיין שם:
(ח) כנף — עיין באר היטב ומה שכתב בשם גינת ורדים, עיין שם שכתב דיש לומר, כיון שבשעת עשיית הציצית היה חל עליהם איסור כלאים, אפשר ששם הפסול גם על הציצית, ועל ידי השליפה נתקנו והוה ליה "תעשה" ולא מן העשוי. לכן יש להחמיר לכתחילה, ובדיעבד יש לסמוך אמכשירין, עיין שם:
(לט) יעשה נקב - כתב ב"י אף די"א דיעשה ב' נקבים כמו ציר"י ויטיל הציצית בתוכם ויוציא אותן לצד אחד אין לחוש לזה והבא להחמיר על עצמו בכיוצא בזה אינו מן המחמירין אלא מן המתמיהין דמיחזי כיוהרא עכ"ל וב"ח כתב דבט"ק יעשה שתי נקבים דבזה לא מיחזי כיוהרא כיון שאין נראה לכל וכן כתב בכונות שהאר"י ז"ל נהג כן [אמנם בברכי יוסף כתב שהעיד מהר"ש שמהרח"ו אביו לא נהג כן] וכן נתפשט המנהג במדינת פולין אמנם במדינת הגר ובאשכנז אין נוהגין כן ונהרא נהרא ופשטיה:
(מ) באורך - עיין לקמן במ"ב ס"ק נ"ב מה שכתבנו שם:
(מא) לא למעלה מג' - דלא מיקרי כנף הבגד אלא בגד והתורה כתבה על כנפי בגדיהם ועיין בב"י שכתב דג' אצבעות בצמצום מותר להרחיק ולעשות אח"כ הנקב שם והרבה פוסקים חולקים ע"ז וס"ל דמכיון דהוי ג' אצבעות תו בגד מיקרי ולא כנף וע"כ יש לזהר לעשות שיתחיל הנקב תוך ג' אצבעות. כתב המ"א אם עשה הנקב למעלה מג' אע"פ שכשקשר הציצית עשה החוטין שעל הבגד קצרים ונתקפלו הכנפות והוא למטה מג' פסול דהרי עכ"פ יש בהכנף שיעור בגד. וכן אם עשה הנקב למעלה מקשר אגודל וע"י הקשירה נתקפל הבגד עד שהוא פחות מקשר אגודל כשר כיון שיש עכ"פ השיעור בהכנף:
(מב) היינו גודלין - עיין לעיל סקי"ט ועיין בארה"ח דמסיק דלכתחלה יותר טוב למדוד הג' אצבעות באמה קמיצה וזרת הסמוכין זה לזה ועיין בבה"ל:
(מג) שאינו נקרא כנף - ומעכב אפילו דיעבד. ואפילו אם לאחר שעשה בו ציצית ואפילו רק חוליא אחת חתך בנקב שיתלו הציצית למטה אפ"ה פסול משום תעשה ולא מן העשוי. וה"ה איפכא כשתלאן תוך קשר אגודל חתך למעלה בבגד והעלה הציצית למעלה מקשר אגודל ותפר למטה או תלה מטלית על הכנף הוי ג"כ תעשה ולא מן העשוי. טלית של צמר שהיתה מצוייצת כהלכתה ונמצא בגדיל של משי שעושין בשפת הטלית חוטין של פשתן והוצרכו לשלוף הגדיל מן הטלית ראוי להחמיר להתיר הציצית ולחזור ולקשרם:
(מד) ולא למטה וכו' - ומעכב אף בדיעבד ונ"ל שמקום הנקב יהיה ג"כ למעלה משיעור זה ואולי זה ג"כ מעכב אף בדיעבד ועיין בבה"ל:
(מה) מכשיעור וכו' - פשוט דזה ג"כ משערינן באדם בינוני:
(מו) עד הציפורן - מקום השוה לבשר:
(מז) ביושר - פי' משפת הבגד מודדים ביושר הג' אצבעות וכן השיעור דקשר גודל בין באורך ובין ברוחב כדלקמן בסוף ס"י ואין מודדין השיעורים באלכסון שע"י האלכסון מתמעט המדידה לערך ב' חומשין [ב"י]:
(*) יעשה נקב וכו': עיין במ"ב לענין ב' נקבים וז"ל הפמ"ג אין עושין רק נקב אחד והעושה ב' נקבים יעשה במישור לא באלכסון ומודדין ג' אצבעות מנקב ראשון בבגד לא מהשני של צד ימין וצד שמאל [ועיין בארה"ח] גם ב' הנקבים יהיו באופן שהציצית יהיו תלויין לצדדי הבגד א' לימין וא' לשמאל לפניו ולאחריו לא תלויין לצד הארץ הכל בפמ"ג שם:.
(*) היינו גודלין: עיין בט"ז שכתב במקום רוחב הגודל ועיין בפמ"ג שכתב דקי"ל כן להלכה והח"א העתיק ג"כ כן ומ"מ לפי מה שכתבנו קודם דיש ליזהר לעשות הנקב דוקא תוך אצבע הג' קודם השלמתו ע"כ אם ירצה יכול למדוד הג' אצבעות באמה קמיצה וזרת הסמוכין זה לזה כמ"ש בשם האר"י ז"ל ולעשות אח"כ הנקב ואידי ואידי חד שיעורא הוא וכעין זה כתב ג"כ בשע"ת עי"ש אלא דהוא כתב דטעם האר"י ז"ל אפשר משום דס"ל כספיקת התוספות דמדידת הגודל הוא במקום הקצר וטעמא דידן הוא דאפשר דוקא בציצית משום דחשש האר"י ז"ל לסברת הרוקח והר"י ב"ח ומהרי"א דס"ל דוקא תוך ג'. ולצאת ידי כל החששות (היינו חששת התוספות וסברת הר"י ב"ח) יותר טוב שיעשה הנקב תוך ג' אצבעות אלו וכן מצאתי אח"כ בארה"ח שטוב למדוד הג' אצבעות באלו הג' הסמוכין זה לזה. אמנם אם שאל טלית מאחר לצאת בו ידי ציצית ונקב הציצית הוא בתוך ג' גודלין נראה דיכול לברך עליו דלדינא קי"ל כדעת המרדכי דהמדידה הוא במקום הרחב כמ"ש הפמ"ג:.
(*) ולא למטה מכשיעור וכו': עיין במ"ב במה שכתב שמקום הנקב יהיה למעלה מקשר אגודל כן משמע מלשון הטור ומהר"י בן חביב שהובא בב"י אך מלשון הרוקח שהובא בב"י בד"ה כתב הרוקח נראה וכו' משמע לכאורה שהוא סובר דאם הציצית היו בהשלמת קשר אגודל בצימצום אף שאינם למעלה ממנו כשר דנקב הציצית יכול להיות בתוך השיעור אך שלא יהיה למטה מהשיעור ומש"כ הרוקח ברוחב צ"ל דרוחב וקצת משמע בדברי הב"ח שהוא סובר ג"כ לדינא כמו שכתבנו עי"ש היטב בד"ה ויעשה נקב באורך הטלית וכו' בא"ד וכן מבואר בלשון הרמב"ם שכתב ומרחיק ממנה לא יותר על ג' אצבעות ולא פחות מקשר גודל ומכניס שם ארבעה חוטין וכו' הרי דלהב"ח מה שכתב הרמב"ם ומכניס שם קאי אתוך צימצום שיעורים הללו אך מדברי הד"מ משמע שהוא מפרש דברי הרוקח לענין אחר עי"ש והוא דוחק גדול בלשונו וגם מדברי הב"י משמע שהוא אינו מפרש כהד"מ דאל"כ היה ליה להב"י להעתיק דברי הרוקח לקמן לסייעתא להטור והוא אדרבה כתב בהיפוך מזה שם שלא מצא דין זה מבואר בשום מקום אלא ודאי דהב"י אינו מפרש כדבריו אך לכתחלה בודאי יש ליזהר בזה שיהיו מונחין החוטין למעלה מהשיעור דשיעור קשר אגודל משמע מן הפוסקים דהוא דאורייתא ולעיכובא כמו שמפורש בא"ר אך לענין דיעבד צ"ע בזה:.
(כד) סעיף ט: יעשה נקב וכו' — כתב בית יוסף בסוף סימן זה בשם בעל העיטור, דיש אומרים דיעשה ב' נקבים ויטיל ציצית בתוכם ויוציא אותן לצד א' וכו'. והבא להחמיר על עצמו בכיוצא בזה אינו מן המחמירים אלא מן המתמיהים, דמחזי כיוהרא, עד כאן לשון בית יוסף. וכתב הב"ח דבטלית קטן יעשה ב' נקבים, דבזה לא מחזי כיוהרא כיון שאינו נראה לכל, עיין שם. וכתבו האחרונים שגם רבינו האר"י ז"ל נהג כן בטלית קטן, וכן הוא בשער הכוונות בדרושי הציצית דרוש ו. אך מה"ר שמואל ויטל בנו של מה"ר חיים ויטל העיד שם בשער הכוונות בהגהתו, שמר אביו מה"ר חיים ויטל לא נהג לעשות כן אפילו בטלית קטן, ולכן גם הוא מהר"ש הנזכר לא רצה לנהוג כן. וכתב הרב בן איש חי נר"ו בפרשת נח אות טו, דבוודאי רבינו מהרח"ו ז"ל הבין מרבינו האר"י ז"ל שאין דבר זה מעכב, ורק רבינו האר"י ז"ל אחר שנהג כך בילדותו כמנהג האשכנזים לא שינה מנהגו, עד כאן לשונו. וכן חסידי בית אל יכב"ץ שבעיר הקדש ירושלים ת"ו אין נוהגים לעשות שני נקבים לא בטלית גדול ולא בטלית קטן.
(כה) שם: לא למעלה מג' אצבעות — ואם עשה הנקב למעלה מג' אצבעות, אף על פי שכשקשר הציצית עשה חוטין שעל הבגד קצרים, ונתכפלו הכנפות והוא למטה מג', פסול. והוא הדין אפכא בקשר גודל, כשר. מגן אברהם ס"ק יד. אליה רבה ס"ק י"ג. יד אהרן בהגהת הטור. פרי מגדים אשל אברהם ס"ק יד. ר' זלמן אות יד. חיי אדם כלל י"א אות כ"ה. ש"צ דף כ"ט עמ' א. בית יעקב בדיני תליית הציצית אות נ'. חס"ל אות ו'. קיצור ש"ע סימן ט אות ג. ועיין לקמן אות כח. ומיהו אם קיפל ויש ביוצא י"ב גודלים, אף על פי שאם היה הכנף מתוח לא היה יוצא י"ב גודלין וכסעיף ד מלבד מה שמונח על הקרן, מכל מקום ציצית יוצא והא יוצא י"ב גודלין. פרי מגדים שם.
(כו) ואם עשה הנקב למעלה מג' גודלין, ואחר שהטיל הציצית בנקב חתך בנקב כדי שיתלו הציצית למטה מג' גודלין, פסול משום "תעשה ולא מן העשוי". מגן אברהם ס"ק טו, אליה רבה שם, ר' זלמן אות טו, חיי אדם שם, חס"ל שם, קיצור שולחן ערוך שם. והוא הדין איפכא, כשתלאן תוך קשר אגודל, וחתך למעלה בבגד והעלה הציצית למעלה מקשר אגודל, ותפר למטה או תלה מטלית על הכנף, הוה "תעשה ולא מן העשוי", ופשוט הוא. אשל אברהם ס"ק ט"ו.
(כז) שם: לא למעלה מג' אצבעות וכו' ולא למטה מכשיעור שיש מקשר גודל עד סוף הציפורן — הברכי יוסף בשיורי ברכה אות ב' הביא משם רבינו ישעיה ז"ל, דג' אצבעות ומלא קשר גודל חדא היא, וקשר גודל הוי קשר שני של גודל, והוא שיעור מכוון תחת שלוש. וסיים עלה הרב ז"ל, דכפי זה יש להחמיר שלא יהא רחוק למעלה מג' אצבעות פשוטים ולא גודלין. ובמחזיק ברכה הביא משם האר"י ז"ל בספר הכוונות, שאלו הג' אצבעות הם אמה קמיצה זרת, וחזק דברי האר"י ז"ל מסברת רבינו ישעיה ז"ל שהביא בשיורי ברכה דג' אצבעות הם פשוטים. וכתב: אך רבינו ישעיה סבירא ליה דמלא קשר גודל הוא קשר שני, ומהאר"י ז"ל לא משמע כן, וכבר כתבתי בשיורי ברכה דיש להחמיר כדעת ר' ישעיה, ומה גם עתה שראיתי שהאר"י ז"ל סבר נמי שאינם גודלין, עד כאן לשונו. והר"א חאיון בספר ש"ץ דף כ"ז תמה על דברי הברכי יוסף הנ"ל שכתב בשם ר' ישעיה ז"ל, ועיין שם מה שהאריך בזה, וסיים וזה לשונו: המורם מכל האמור הלכה למעשה, כי אף על גב שהמרדכי סבירא ליה דמשערינן במקום הרחב של גודל, כעת לא מצינו אחרים כוותיה שיאמרו כן בפירוש, זולתי דברי הרמב"ם ז"ל בהלכות ספר תורה שמטין לסברת המרדכי. ואדרבא התוס' ז"ל נסתפקו בדבר, ודי בזה למיחש לספק ביטול מצות ציצית וגם ליכנס בספק ברכה לבטלה. כל שכן לפי מה שהוכחנו וביררנו, שרבינו ישעיה והכלבו ומהריב"ח ורבינו האר"י ז"ל כולם שווים לשער בצד הקצר, ועל הרוב כך הם מטים גם כן דברי החינוך. ומעתה קם דינא, דיש ליזהר שלא להרחיק יותר מג' אצבעות שהם אמה קמיצה זרת, וכדברי האר"י ז"ל. וכן הוא הסכמת גאון עוזנו בספר מחזיק ברכה ובקונטרס אחרון שיורי ברכה, וכן כתב בספר מאמר מרדכי, עד כאן לשונו. וכן כתב יד אפרים, שערי תשובה אות י"ב, קמח סלת בהלכות ציצית, קיצור שולחן ערוך סימן ט אות ג.