שולחן ערוך אורח חיים יא ה
<< · שולחן ערוך אורח חיים · יא · ה · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
ככהאין עושין הציציות מהצמר הנאחז בקוצים כשהצאן רובצים ביניהם ולא מהנימין הנתלשים מהבהמה ולא משיורי שתי כושהאורג משייר בסוף הבגד והטעם דמשום טביזוי ומצוה:
מפרשים
(כ) אין עושין — מנחות מב ב; סוכה ט א.
(ד) משום ביזוי מצוה — אין להקשות דבלאו הכי יש פסול משום דלא ניטווה לשם ציצית; דיש לומר דמתחלה ארג החוטין לשם ציצית, ואחר כך ארגו מהם בגד. והך אין עושים דאמר כאן פירושו אפילו אם כבר עשה פסול בדעבד, דהכי איתא להדיא בגמרא, וכן משמע לשון הרמב"ם:
(ט) בזוי מצוה — זה כתב הרב בית יוסף מדעתו, ולא ראה ספר המאור שכתב בפרק קמא דסוכה הטעם, דבעינן "הכנף" – מין כנף, ואין מינים הללו ראויים לעשות מהם בגד, שהם פסולת הצמר ואין בגד נעשה מכמותן, עכ"ל. ואם כן, כל מיני צמר שהן גרועין שאין בגד נעשה מהם, פסולים לציצית:
אין עושין כו' — רמב"ם, וכן פירשו הגאונים וכמו שכתב הרז"ה בשמם בפרק קמא דסוכה. וכתב: ובזה ניחא הגירסא בסוכה שם, אלמא בעינן טויה לשמה, ומשמואל פריך, ולכן כתבו הגאונים דהלכה כשמואל, דסוגיא דגמרא שם כוותיה ואוקמינן למתניתין וקראי אליביה. ובזה ניחא מה שכתוב במנחות מב ב: מנין לציצית כו', אף על גב דגוי אדעתא דנפשיה עביד ואפילו ישראל עומד על גביו, כמו שכתוב בפרק ב דגיטין. מלחמות שם וכשיטת הרמב"ם. ואזיל הרמב"ם לשיטתו, אבל הרא"ש דפירש כאן כפירוש רש"י דגם לרב בעינן עשייה לשמה, לכן מכשיר בישראל עומד על גביו. ועיין סימן יד סעיף ב. וכתב עוד: וזהו שכתוב בסוכה שם, "ועשו להם" – משלהם, ואלו לרב קרא ל"ועשו להם" אחרים:
והטעם כו' — ב"י. אבל הרז"ה כתב הטעם שהם פסולין אליבא דרב, משום דבעינן מין כנף, ואין ג' מינין הללו ראויין לעשות מהן בגד, שהם פסולת הצמר ואין בגד נעשה מכמותן:
(ו) ומצוה: ואפי' בדיעבד פסול ט"ז. לכאורה קשה דלפ"ז דהטעם הוא משום ביזוי מצוה לא מקשה הש"ס מידי מהא לב"ה בסוכה דף ט' ע"א ויש לישב ע"פ הנוסחא של הגמרא שם אלמא דבעינן טוויה לשמה וכו'. ומותיב ליה משמואל דלא כפרש"י שם ע"ש ודו"ק ובזה יתורץ קושיית הפוסקים למה פסק הרמב"ם כשמואל לגבי דרב משום דלפי סברתו וגירסתו לא מותיב אלא מדשמואל ומדחזי לסתמא דתלמודא דטרח לאוקמי סברת ב"ח דהילכתא כוותיה דשמואל ש"מ דהלכה כשמואל. עיין בבעל המאור שם ובמג"א ס"ק ט' ובספר יד אחרן סי' י"ד ובב"י שם ודו"ק.
(כה) אין עושין - ואפילו בדיעבד פסול [ט"ז ופמ"ג]:
(כו) שהאורג משייר - אין להקשות דבלא"ה יש פסול דלא נטוו החוטין לשם ציצית יש לומר דמיירי אפילו היכי דמתחילה טוו החוטין לשם ציצית ואח"כ ארג מהם בגד ואפ"ה פסול משום ביזוי מצוה [ט"ז] ובספר המאור כתב הטעם משום דבעינן הכנף מין כנף ואין מינים הללו ראוים לעשות מהם בגד שהם פסולת הצמר ואין בגד נעשה מכמותן עכ"ל וא"כ כל מיני צמר שהם גרועין שאין בגד נעשה מהם פסולים לציצית [מ"א]:
(כ) סעיף ה: ולא משיורי שתי וכו' — אין להקשות, דבלאו הכי יש פיסול משום דלא נטוה לשם ציצית. דיש לומר, דמתחילה ארג החוטין לשם ציצית, ואחר כך ארג מהם בגד. ט"ז ס"ק ד, אליה רבה ס"ק ז'.
(כא) שם: והטעם משום בזוי מצוה — לכאורה משמע דבדיעבד כשר. אבל הט"ז שם והנ"ץ כתבו דאפילו בדיעבד פסול, אליה רבה ס"ק ח'.
(כב) שם: והטעם משום בזוי מצוה — ובספר המאור כתב הטעם, משום דבעינן "הכנף – מין כנף", ואין מינים הללו ראויים לעשות מהם בגד, שהם פסולת הצמר ואין בגד נעשה מכמותן, עד כאן לשונו. ואם כן, כל מיני צמר שהן גרועין, שאין בגד נעשה מהן, פסולין לציצית. מגן אברהם ס"ק ט, אליה רבה שם, ר' זלמן אות יו"ד, חיי אדם כלל י"א אות ט"ו, ועיין ערוך השולחן אות ד.