כף החיים/אורח חיים/יח
(א) סעיף א: לילה לאו זמן ציצית הוא וכו' — ומכל מקום מותר לצאת לרשות הרבים בליל שבת בטלית עם הציצית ולא הוי משוי, שהם נוי הבגד ותכשיטיה. בית יוסף, לבוש, ט"ז ס"ק א, פתחי עולם אות א', וכן כתבנו לעיל סימן יג אות ב בשם כמה פוסקים יעויין שם.
(ב) שם: להרמב"ם כל מה שלובש בלילה פטור וכו' — אבל מכל מקום מותר לעשות ציצית בלילה לטלית המיוחד ליום אפילו לדעת הרמב"ם ז"ל דסבירא ליה טלית המיוחד ליום אם לובשו בלילה פטור, ולא הוי תעשה ולא מן העשוי. ודוגמא לדבר, אין מחוסר זמן לבו ביום וזמן ממילא קאתי. פרי מגדים במשבצות זהב אות א' והביאו פתח הדביר אות א' [ומה שכתב עוד ראייה הפתח הדביר להכשיר מדברי הלבוש סימן תרכ"ו סעיף ג מסוכה שעושין בבית תחת הגג יעויין שם, ושם בפלוגתא תניא, לא הביא ראייה אלא להחזיק עוד בדברי ההכשר גם ממקום אחר, ורוצה לומר עיקר טעם המשבצות זהב, ועוד יש הכשר גם כן מסימן תרכ"ו]. וכן כתב בן איש חי פרשת לך לך אות יח להתיר כמו שכתב המשבצות זהב, וכן כתב פתחי עולם אות ב'.
(ג) אם עשה ציצית בשבת, אם בשוגג עשה יש לומר דכשרים הם, אבל אם עשה במזיד בהא איכא לעיוני, פרי מגדים שם, פתחי עולם שם. עוד נסתפק שם הפרי מגדים אם ייחד כסות ללילה ועשה בו ציצית דפטורה אז, ואחר כך נמלך וייחדה לכסות יום, אי הוה תעשה ולא מן העשוי הואיל בעת שעשאן היתה פטורה, או דילמא כיון דלאו מחוסר מעשה לא הוי תעשה ולא מן העשוי, והניח בצריך עיון. ובתשובת נאות דשא סימן ס"ב הכריע דאין חילוק בין נעשה בפיסול לבין נעשה בעת שהיתה פטורה שלא לצורך, דבכולהו שייך תעשה ולא מן העשוי ופסול עיין שם, והביאו פתחי עולם שם.
(ד) כסות יום שייחדו ללילה וחזר וייחדו ליום, כשר ויכול לברך עליו ואין בו משום תעשה ולא מן העשוי, נאות דשא שם סימן ס"ד, פתחי עולם שם.
(ה) כסות בת ד' כנפות שהיה בו כלאים בשפה שלו, ועשה בו ציצית ואחר כך חתך הכלאים ממנה, יש לומר דהוה תעשה ולא מן העשוי, כיון דבעת עשייתן לא קרינן בה "אשר תכסה בה" עתה שאין לנו כלאים[1]. ואפילו נאמר מן התורה מותר כלאים עתה, רק מדרבנן[2], מכל מקום מדרבנן הוי תעשה ולא מן העשוי. פרי מגדים שם, פתחי עולם שם.
(ו) כסות המיוחד לאשה אם מתעטף בו איש, מסתפק חמד משה אם רשאי בלא ציצית יעויין שם. והביאו פרי מגדים באשל אברהם אות ג', פתחי עולם אות ד'. על כן יש לעשות בו קרן אחת עגולה כדי להנצל מן הספק. ועיין עוד לקמן סימן יט אות ד.
(ז) שם בהגהה: וספק ברכות להקל, על כן אין לברך וכו' — מכאן נראה דכל מקום שאומרים ספק ברכות להקל, רוצה לומר שאין לברך מספק כלל ושב ואל תעשה עדיף, כיון דברכות דרבנן ויש חשש דלא תשא וכו', על כן אין לברך במקום דאיכא ספק. וכן כתבנו אנן בעניותין בסימן ד אות נ"א בשם כמה רבוותא יעויין שם.
והיכא דאיכא ספק ספיקא במילי דברכות, יש אומרים דמברכים, התרומת הדשן סימן ל"ז, בני חייא סימן שפ"ז, והביאו יד מלאכי בכללי הדינים אות תצ"ב, וכן כתב הרב הנזכר בני חייא ז"ל בסימן ר"ד, וכן כתב הלחם משנה פרק ד' מהלכות ברכות הלכה ו' לדעת הרמב"ם ז"ל, וכן כתב הפרי חדש באורח חיים סימן תפ"ט סעיף ז' וח', וכן כתב הער"ה באורח חיים סימן ק"ח אות ז, מאמר מרדכי סימן י"ז אות ג'. ויש אומרים דאין לברך אף על גב דאיכא ספק ספיקא, הרב לחם חמודות בהלכות ציצית אות א', וכן כתב משאת משה ז"ל חלק א' סימן א' עד דאיכא תלת ספיקי, וכן כתב הפרי מגדים ביורה דעה סימן ח"י במשבצות זהב ס"ק ט"ז, וכן כתב החיד"א בברכי יוסף סימן ז' אות ג' ובמחזיק ברכה והובאו דבריו לעיל סימן ז אות ה.
וכתב הזכ"ל בהלכות ברכות חלק א' וחלק ג' באות הס' דספק ברכות להקל אפילו כנגד מרן ז"ל ואפילו כנגד הרוב, יעויין שם, וכן כתב החיד"א שם בברכי יוסף וזה לשונו: הגם (דאינן)[3] בארץ צב"י אתכא דמרן סמכינן, מכל מקום בעניין ברכות נקטינן להקל, דשב ואל תעשה עדיף במקום איסור ברכה, דהא עיקרא כולהו ברכות אין מעכבות, וכן ראיתי רבותי נוהגין, עד כאן לשונו. ואם כן, הכא נמי אף על גב דמרן ז"ל בבית יוסף פסק כהרמב"ם ז"ל, אנן יש לפסוק כסברת מור"ם ז"ל בהגה"ה משום ספק ברכות להקל, ואין לברך עליו אלא כשלובשו ביום והוא מיוחד גם כן ליום, או לובשו ביום והוא מיוחד ליום ולילה, כאשר יבואר באות שאחר זה.
(ח) שם בהגהה: והוא מיוחד גם כן ליום — וכן אם הוא מיוחד ליום ולילה ולובשו ביום, כמבואר בדברי מרן ז"ל, דליכא פלוגתא בזה. וכן כתב הלבוש, עולת תמיד אות א' ואות ג', שיורי כנסת הגדולה בהגהת בית יוסף אות ב', וכן משמע מדברי הט"ז ס"ק ג, וכן כתב ר' זלמן אות ב, שתילי זיתים אות ד', בן איש חי פרשת לך לך אות ט"ז. ודלא כב"ח שכתב המיוחד ליום בדווקא.
(ט) שם בהגהה: והוא מיוחד גם כן ליום — ודווקא לעניין ברכה משום ספק ברכות להקל, אבל לעניין להטיל בו ציצית יש להחמיר באיסורי תורה כחומרות ב' הסברות, דהיינו להטיל ציצית בכסות המיוחד ליום ולילה אף אם לובשו בלילה כסברת הרא"ש, וכן להטיל ציצית אפילו לכסות המיוחד ללילה אם לובשו ביום כסברת הרמב"ם ז"ל. וכן כתב עולת תמיד אות ב', וכן דעת המגן אברהם ז"ל בס"ק ג כמו שכתב המחצית השקל, אליהו רבה אות א', וכן כתב ר' זלמן אות ב, בן איש חי שם. אמנם מה שכתב שם הבן איש חי דמרן ז"ל לא גילה דעתו בכסות המיוחד ללילה ולובשו ביום, צריך עיון, דהא מרן ז"ל גילה דעתו בבית יוסף שכתב: לעניין הלכה נקטינן כהרמב"ם ז"ל, ובשולחן ערוך כתב דדעת הרמב"ם ז"ל – מה שלובש ביום חייב אפילו מיוחד בלילה. ואין לומר מפני שהביא בשולחן ערוך דעת הרא"ש, כי כן דרכו, שאף על פי שפוסק הלכה בבית יוסף, בשולחן ערוך מביא דעת החולקים גם כן, כמבואר בסימן עט סעיף ב ובבית יוסף שם ובסימן פח ובכמה מקומות. ועיין עטרת זהב ומאמר מרדכי אות א' וצריך עיון. מיהו מה שכתב ר' זלמן שם שלא נתברר לנו הלכה כדברי מי, עד כאן לשונו, זה עניין אחר, לפי שמור"ם ז"ל בדרכי משה אות א' דחה פסק מרן ז"ל כאשר יעויין שם, לכך כתב שלא נתברר לנו הלכה כדברי מי ודו"ק.
(י) שם בהגה: ואחר תפילת ערבית וכו' — מי ששכח או הזיד ולא נתעטף בציצית כל היום, אחר שיתפללו ערבית יתעטף בלא ברכה. פסקי מהרא"י ז"ל סימן קכ"א, שיורי כנסת הגדולה בהגהת בית יוסף אות ד', עולת תמיד אות ד', שתילי זיתים אות י"א, מסגרת זהב על קיצור השולחן ערוך סימן ט' אות ד'.
(יא) שם בהגהה: ואחר תפילת ערבית וכו' — בתענית ציבור כשלובשים טלית במנחה, כשמגיעים לברכו יסיר הטלית מעליו, דכיון שאין לובשים טלית אלא לקיים מצות ציצית, נראה כאילו סובר לילה זמן ציצית הוא אם לא יסירנו מעליו. ב"ח, מגן אברהם ס"ק א, ר' זלמן אות ג. ודלא כשיורי כנסת הגדולה בהגהת בית יוסף אות ג' שכתב וזה לשונו: מנהגי דכשהן מתפללין סמוך לשקיעת החמה תפילת מנחה, שאינו יוצא מבית הכנסת עד תפילת ערבית, ואני נשאר בטלית ותפילין שעלי עד אחר תפילת ערבית, עד כאן לשונו. וכן כתב מוה"ר חיים ויטאל ז"ל בשער הכוונות סוף נוסח התפילה על האר"י זלה"ה, כשהיה מתפלל מנחה סמוך לשקיעת החמה ורואה שכבר שקעה החמה, היה תיכף מסיר מעל ראשו תפילין של ראש, ואחר כך היה מוריד הטלית בין כתפיו משום דלילה לאו זמן ציצית הוא, עד כאן דבריו. ועיין לקמן סימן למ"ד אות ה.
(יב) שם בהגה: ואחר תפילת ערבית וכו' — כתב ברכי יוסף אות א' בשם רבינו ישעיה הראשון בתשובה כתב יד סימן ר"י וזה לשונו: מה שכתבת אלי כי החולק עליך אוסר להתפלל עם ציצית מצוייצת בתפילת ערבית, ואתה השיבות דהאי דאמרו: "וראיתם אותו" פרט לכסות לילה – הני מילי לברך, אבל להתכסות למה לא? דע לך כי אסור להתעטף בציצית ואפילו בלא ברכה משקיעת החמה, דהכי אמרינן שלהי פרק הקומץ, אמר רבי אלעזר: כל המניח תפילין אחר שקיעת החמה עובר בעשה, והאריך הרב בזה, ובסוף כתב: לילה לאו זמן ציצית הוא, וכיון שאינה מצות ציצית, אם יתעטף בלילה עובר בעשה כדאמר רבי אלעזר בתפילין למאן דאמר לילה לאו זמן תפילין, עד כאן לשונו. גם הרב המקובל הקדוש מהר"ר יוסף בן ג'יקטילא בתשובה כתב שהוא איסור גמור, והביא דבריו בית דוד סימן ט' יעויין שם, והביאו ברכי יוסף שם, זכ"ל חלק א' אות ט', ח"א אות א', וכן כתב מה"ר חיים ויטאל ז"ל בשער הכוונות דרוש ב דתפילת מנחה על האר"י ז"ל, שהיה נזהר מאד שלא להיות מעוטף בטלית ותפילין אחר שקיעת החמה ותיכף היה מסירם מעל ראשו, והיה חושש בדבר הזה מאד, עד כאן לשונו, והביאו ברכי יוסף שם, וכתב: וכן ראוי ליזהר. וכן כתב סידור בית עובד אות ל"ג בדיני ברכת טלית גדול, זכ"ל שם, שערי תשובה אות א', חס"ל אות א'. וכתב שם החס"ל, לפי הנראה מדברי האר"י ז"ל, שאם איחר להתפלל מנחה וחושש שבאמצע תפילה בעומדו בתפילת י"ח תשקע החמה, יותר טוב שלא יניחם, עד כאן לשונו. אמנם לפי הנראה משער הכוונות זה אינו מוכרח, שהרי כתב מוה"ר חיים ויטאל ז"ל בשער הכוונות דרוש ב דתפילת מנחה על האר"י ז"ל שהיה נזהר מאד לאומרה בציצית ותפילין, ושלא לאומרה אלא סמוך לשקיעת החמה כנזכר בגמרא על פסוק "יראוך עם שמש" וכו', ולמעלה מזה כתב שהיה נזהר מאד בתפילת המנחה שלא לאומרה בלא חזרה, אלא בתחילה בלחש ואחר כך בקול רם כמו בתפילת שחרית וכו', ואף אם היה סמוך לשקיעת החמה מעט וכו', עד כאן דבריו, משמע שאפילו היה אומר תפילת המנחה סמוך לשקיעת החמה, ואפילו אם היה זמן מועט לשקיעתה, עם כל זה היה נזהר מאד לאומרה בציצית ותפילין, ולא היה חושש לשמא תשקע החמה באמצע התפילה, אבל החששה היא לאחר שהתפלל מנחה ושקעה החמה היה נזהר מאד להסיר מעליו ציצית ותפילין תיכף. ועוד יש ללמוד ממה שכתב הרב שם בדרוש א דתפילת מנחה ובדרוש ג דקריאת שמע וזה לשונו, כי בתפילת המנחה סמכנו על הקריאת שמע דשחרית ומן השיריים שנשתייר מן זיווג דשחרית, וכן מה שנשאר מן המוחין וכו' אנחנו עושים זיווג תפילת המנחה, אבל אינו מספיק גם לעשות בו זיווג תפילת ערבית וכו', כי כבר כלו ונפסקו בתפילת המנחה וכו' עד כאן לשונו, אם כן כיון שזיווג תפילת המנחה הוא מן השיריים דתפילת שחרית, עדיין יום הוא ומדת יום מיקרי, אבל אחר תפילת מנחה, כיון שנפסקו שיירי מוחין של שחרית וגם שקעה החמה, צריך להסיר תפילין וציצית תיכף, כיון שלא נשאר לא יום ולא מדת יום שהם שיירי המוחין של שחרית, ודו"ק]. ונראה דהחס"ל לא ראה דברי האר"י ז"ל בשורשם. ועוד עיין לקמן אות כא דאיכא מאן דאמר דיוכל לברך וללבוש הטלית עד צאת הכוכבים, ואם כן הכא כיון שמברך ולובש הטלית קודם שקיעת החמה, אין לחוש בשביל הספק שמא תשקע החמה באמצע התפילה והוא מעוטף בציצית, כיון דלא יש ספק ברכות, אלא ספק לבישת טלית אחר שקיעת החמה, ואין לחוש לזה הספק.
מנהג בית אל יכב"ץ להתפלל מנחה בטלית ותפילין, והחזן נשאר עליו ציצית ותפילין עד אחר גמר החזרה, ובערב שבת מתפללין מנחה בטלית לבד, ונשאר עליהם הציצית עד שעושין קבלת שבת, דהיינו בהתחלה אומרים מזמור לדוד הבו לה' וכו', ואחר כך אומרים באי כלה ג' פעמים, ואחר כך אומרים מזמור שיר ליום השבת וכו' ומזמור ה' מלך וכו' וכל זה מעומד, ואחר כך חוזרים לומר מזמור לדוד וכו' ומקיפים בו את התיבה שבבית הכנסת כדי להמשיך אור מקיף, ואומרים באי כלה ג' פעמים, וחוזרים להקיף פעם שנית ואומרים מזמור שיר ליום השבת וכו' וה' מלך וכו' ואחר כך פושטים הטלית תיכף. ואף על גב דהרב אמר בשער הכוונות דרוש קבלת שבת דף ס"ו עמוד ד' להקיף השולחן שבבית שעליו י"ב לחמים של שבת, בית אל יכב"ץ שבתוך עיר קדשנו ירושלים תובב"א נוהגים להקיף התיבה שבבית הכנסת, וכן נוהגים גם כן אנשי בית אל יכב"ץ שברחובות ירושת"ו.
(יג) שם בהגה: ובליל יום הכיפורים יתעטף בעוד היום גדול ויברך עליו — וכן כתב בכנסת הגדולה בהגהת בית יוסף בשם מהר"י וייל סימן קצ"א וקצ"ב שכן נוהגים באשכנז, להתעטף מבעוד יום ולברך [ומה שכתב הכנסת הגדולה שכן זכורני שכתב הרא"ש בהלכות ציצית וכו', עיין מה שכתב עליו יד אהרן בהגהת בית יוסף]. וכן העיד מה"ר שמואל ויטאל ז"ל בשער הכוונות דרוש יום הכיפורים על מר אביו מה"ר חיים ויטאל ז"ל שהיה מתעטף בציצית קודם שתשקע החמה ומברך עליו, וכן נהג הוא ז"ל אחריו, והביא דבריו יד אהרן בסימן תרי"ט בהגהת הטור. ברכי יוסף שם אות א'. שלמי חגיגה דף שי"ט עמוד ד'. זכ"ל חלק א' אות ט' בשם כמה פוסקים. וכתב דלא כהח"י יעויין שם.
(יד) שם בהגה: ובליל יום הכיפורים יתעטף בעוד יום וכו' — אבל בלילה אין לברך על טלית אף המיוחד ליום. פרי מגדים בסימן תרי"ט באשל אברהם אות ד', זכ"ל שם. וכן כתב מה"ר חיים ויטאל שם בשער הכוונות, דאפילו בליל יום הכיפורים שיש בחינת טלית אין צורך לברך עליו, יעויין שם, והביא דבריו יד אהרן שם. וכתב שם הברכי יוסף דהמתאחר בליל יום הכיפורים עד הלילה כדי שלא יברך אין נכון לפרוש מן הציבור, ותו דאין שום פקפוק לברך כיון דמה"ר חיים ויטאל זצ"ל מברך כאשר העד העיד בנו מר שמואל זלה"ה, עד כאן לשונו, והביאו שלמי חגיגה שם, זכ"ל שם, ודלא כהח"י.
(טו) שם בהג"ה: ובליל יום הכיפורים יתעטף וכו' — בב"ח כתב הטעם, להידמות למלאכים, והביאו מגן אברהם ס"ק ב. וכתב המחצית השקל: להיות שהס"מ מעיד לפניו יתברך: יש לך עם בארץ כמלאכים, לובשים לבנים ומתעטפים לבנים, הרי שמזכיר הס"מ גם העיטוף, עד כאן לשונו. מיהו לפי דברי האר"י זלה"ה בשער הכוונות, בזה הלילה יש בחינת עיטוף בטלית גדול כאשר יעויין שם, וכמו שכתבנו לעיל. ומנהג בית אל יכב"ץ כולם מתעטפים בטלית גדול בזה הלילה, ויש מהם אשר נשאר עליהם הטלית עד הבוקר ומתפללים בו שחרית ומוסף ומנחה ונעילה. אבל לא ערבית במוצאי יום הכיפורים, מפני שנסתלקה אותה הבחינה, והוי כשאר לילות שאין לובשים ציצית בתפילת ערבית. אמנם כשלובשים הטלית בערב יום הכיפורים, לובשים אותו קודם שקיעת החמה ומברכים עליו, וכמו שכתבנו לעיל בשם מה"ר שמואל ויטאל שהעיד על מר אביו ז"ל. וכן יש לכל אדם לעשות כן, כיון שבזו הלילה יש בחינת עיטוף בטלית גדול, וגם כדי להתפלל כל תפילות יום הכיפורים באימה וביראה ותבא עליו ברכה טובה.
(טז) כתב מנחם עזריה בתשובה סימן ק"ז, דמה טוב לקיים מצות ציצית בט' באב בטלית קטן בלבד באותו היום וכו', ובכהאי גוונא נכון הדבר שלא ללבוש טלית גדול בשחרית ליודע סודו וכו' יעויין שם, והביאו שערי תשובה אות ד'. אמנם מנהג בית אל יכב"ץ להתפלל שחרית ט' באב בציצית ותפילין רש"י ורבינו תם כמו שאר הימים כמנהג הרש"ש ז"ל, הביאו הברכי יוסף סימן תקנ"ה אות א' ושערי תשובה שם אות ב'. ואין חילוק בסדר התפילה וכוונת ציצית ותפילין וברכותיהם וכוונת התפילה משאר הימים, רק אחר עלינו לשבח מביא השמש אפר מקלה ולוקחים ממנו ונותנים על מצחיהם ואומרים כל סדר הקינות מתחילה ועד סוף, וגם בתפילת מנחה לובשים ציצית ותפילין כמו שאר הימים אין הפרש. וכמעט רוב בתי כנסיות של עיר קדשינו ירושלים תובב"א עושים בשחרית כן כמו בית אל יכב"ץ, ויהי רצון שנזכה לראות בשמחת ירושלים ובניין בית המקדש במהרה בימינו אמן, ועיין לקמן סימן לא אות ה, וסימן לח אות כא.
(יז) סעיף ב: סדינים אף על פי שאדם וכו' — כתב בהגהות מיימוניות פרק ג, דלהרמב"ם שסובר כסות לילה ביום חייב, יש לחוש בסדינים שיש להם ארבע כנפות ומתכסים בהם בבוקר וחייבים בציצית. ושמעתי שרבינו אליהו היה עושה להם ציצית. מיהו פירש שרבינו תם פטר סדין בציצית אפילו כשהוא כסות יום, עד כאן לשונו והביאו בית יוסף, וכתב וזה לשונו: ומנהג פשוט שלא להטיל ציצית לסדינים, בין הם של פשתן בין הם של צמר, ולא פקפק אדם בדבר, עד כאן לשונו. והביא דבריו מגן אברהם ס"ק ג, וכתב וזה לשונו: וטעמא לא ידענא למה יפטרו של צמר. ובספר יראים כתב גם כן שחייבים וכו', ובתוספות (מנחות) דף מא ע"א כתבו דגבי ציצית אין לחלק בין הצעה ללבישה, עד כאן לשונו. וסיים דבסדין של צמר יעשה קרן אחת עגולה לפטור מציצית אליבא דכולי עלמא, עד כאן לשונו. פרי מגדים אשל אברהם אות ג', וכן כתב ר' זלמן אות ה'. חס"ל אות ב'. עמודי השולחן על קיצור השולחן ערוך סימן ט' אות כ"ג. בן איש חי פרשת לך לך אות יז. וכתב שם הפרי מגדים: אבל בסדינים של פשתן או של שאר מינים אין להקפיד, דיש אומרים דאין עושין לפשתן כלל ציצית, עיין סימן ט סעיף ו (ובדברינו שם על סעיף ב אות ו). ושאר מינים יש לומר דכמה פוסקים סוברים שהם מדרבנן, ואיכא ספק ספיקא, שמא פטורים מן התורה, ושמא הלכה כסות המיוחד ללילה פטור ביום, וכל שיש ב' ספיקות מן התורה, אף בדרבנן רק ספק אחד שפיר דמי, עיין יורה דעה סימן קי בזה, עד כאן לשונו. (ועיין בזה ש"כ ביורה דעה סימן ק"י בדיני ספק ספיקא הארוך ובקיצור אות ט"ז. ובספר זבחי צדק סימן ק"י בדיני ספק ספיקא י"ח. ועוד עיין שם בספר זבחי צדק סוף סימן ט"ז, שכתב דעבדינן ספר ספיקא מפלוגתא דרבוותא. ועוד עיין שם בסוף סימן ל"ה, שכתב דעבדינן ספק ספיקא אפילו בסברא דחויה ואפילו נגד מרן ז"ל, יעויין שם שכן פסק להלכה ולא כיש חולקין, ואין כאן מקום להאריך). ועוד איכא ספק שלישי, דשמא הלכה כמאן דאמר אין חייב בציצית אלא דרך לבישה ולא דרך הצעה, כמו שכתב הדרכי משה אות ב ומגן אברהם שם בשם המרדכי, וכן כתב בן איש חי שם, וסיים וזה לשונו: ועל כן אין להקפיד בסדינים של שאר מינים, אבל בשל צמר אף על גב דיש בו גם כן ספק ספיקא, כיון דאפשר לתקן בנקל בקרן אחת עגולה לא סמכינן באיסור תורה על ספק ספיקא זה, עד כאן לשונו. ולעניות דעתי נראה הטעם כמו שכתב הרב זבחי צדק שם בסוף סימן כ"ט בשם סדר אליהו רבה ז"ל בשער א' דף מ"ח ע"א והרב נחפה בכסף סימן ד' דף ל' ע"ב והער"ה באורח חיים סימן פ"ג אות ב' בסופו, דכל מידי דלית ביה פסידא ואית ליה תקנה לא מתירינן לכתחילה בספק ספיקא, אבל בשאר המינין כיון דאית בהו ג' ספיקות יש להתיר. ומה שכתב אליהו רבה אות ד' שמצא בגליון שולחן ערוך וזה לשונו: הואיל ואין התחלת תשמישו ביום לא מיקרי תשמיש יום כלל אפילו להרמב"ם, עד כאן לשונו, זה אינו, דפעמים אדם מתכסה בסדין ביום עצמו, כגון שבאה לו שינה בחצי היום או בשליש היום, ואם כן הוה ליה התחלתו ביום, ועל כן יש ליזהר כמו שכתבנו לעיל.
(יח) סעיף ג: מאימתי מברך על הציצית וכו' — לא נוכל למצוא זמן מוגבל לזה השיעור בין תכלת ללבן, כי הכל לפי המקומות והזמנים, כי בקיץ יש זמן ארוך מעלות השחר עד יציאת השמש על הארץ, ובחורף הוא זמן קצר, כי לפי חשבון אורך זמן היום יהיה אורך זמן מעלות השחר עד עלות השמש על הארץ, כידוע וכנזכר בגמרא פסחים דף צד עמוד א: עוביו של רקיע אחד מעשרה ביום, ויעויין שם במפרשים ומגן אברהם סימן פט ס"ק ב ובדברינו לשם אות ד ואין כאן מקום להאריך. וכאשר יהיה זמן עלות השחר ארוך, כמו בקיץ, לא במהרה ניכר אור היום, לא כן בחורף שזמנו קצר. ומנהג עיר קדשנו ירושלם תובב"א לשער שעה אחת קודם צאת גוף השמש על הארץ, כל זמן בזמנו בקיץ ובחורף יהיה, וכפי שחושבין זמן הנץ החמה דהיינו צאת השמש על הארץ (דלא כב"ד חלק אורח חיים סימן ל"ו), כך חושבין זמן ברכת ציצית ותפילין שיהיה שעה אחת קודם, ועיין לקמן סימן ח"ן אות יו"ד.
(יט) שם: משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה — בימי החורף שימי עננים הם ולא ניכר היטב אם נכיר בין תכלת ללבן לעניין טלית, או כשיעור שיכיר חבירו הרגיל עמו קצת, לעניין תפילין מותר להניחם, כיון דקיימא לן לילה זמן תפילין ומדרבנן הוא דאסור שמא ישכחם ויישן בהם, הוה ליה ספיקא דרבנן לקולא וכו', שו"ת שואל ומשיב מהדורה ג' חלק ב' סימן קס"ב, והביאו פתחי עולם אות ו', ועיין באות שאחר זה ובאות כב.
(כ) שם בהגהה: ואם לבשו מעלות השחר ואילך יש אומרים דמברך וכו' — זה סברת המרדכי בפרק ב' דמגילה והביאו בית יוסף, שכתב וזה לשונו: דציצית כיון דלא כתיב ביה יום בהדיא אלא "וראיתם אותו", בראיה תליא מילתא ומעמוד השחר שרי לכתחילה וכן עמא דבר, עד כאן לשונו, וכן כתב הלבוש סברא זו בסתם, מיהו אחר כך כתב: יש אומרים שאין לברך עליה לכתחילה אלא משיכיר בין תכלת וכו', וכן כתב אליהו רבה אות ה' דיש להחמיר, קיצור שולחן ערוך סימן ט אות ט. ובפרט לדידן דאתכא דמרן סמכינן ודעתו דעת עליון להחמיר. מיהו בחורף אם השעה דחוקה, המקל להניח מעלות השחר ואילך אין גוערין אותו, כמו שכתב הפרי מגדים באשל אברהם אות ד' והביאו פתחי עולם שם.
(כא) שם בהגהה: ואם לבשו מעלות השחר ואילך וכו' — כתב מגן אברהם ס"ק ד: ונראה לי דהוא הדין בערב עד צאת הכוכבים, עד כאן לשונו, ופירש דבריו המחצית השקל וזה לשונו: רוצה לומר, כיון דהגהת רמ"א זאת נובעת מהמרדכי וכו' הוא הדין דיש לומר כן גם בערב עד צאת הכוכבים, עד כאן לשונו. וכתב הפרי מגדים באשל אברהם אות ד': ומיירי שעדיין לא התפללו ערבית, דאי לאו הכי הוי כתרתי דסתרן אהדדי יעויין שם, וכן כתב ר' זלמן אות ח. וכל זה לדעת המרדכי דסבירא ליה דיכול לברך לכתחילה מעלות השחר ואילך, אבל מרן ז"ל דסבירא ליה דאינו יכול לברך עד שיכיר בין תכלת ללבן, לא גילה דעתו אם יכול לברך גם כן אחר שקיעת החמה כל זמן שמכיר בין תכלת ללבן, או דווקא בשחר דאתי יומא וחשיב יום לשאר מילי חשיב ליה יום נמי לעניין ציצית ויכול לברך משיכיר בין תכלת וכו', אבל בערב משקיעת החמה ואילך דאתי לילה, וגם כל זמן בין השמשות הוא ספק שמא הוא מן הלילה, אינו יכול לברך ואפילו מכיר בין תכלת ללבן, וצריך עיון. מיהו כבר כתבנו לעיל אות יב בשם הפוסקים והאר"י ז"ל דאסור להתעטף בציצית משקיעת החמה ואילך ואפילו בלא ברכה, ואפילו אם נסתפק לו אם שקעה החמה דאיכא ספק ספיקא, שמא לא שקעה, ואם תמצא לומר שקעה שמא הלכה כמאן דאמר דיכול לברך כל בין השמשות עד צאת הכוכבים, אפילו הכי לא יברך, כמו שכתבנו לעיל אות ז דספק ברכות להקל אפילו היכא דאיכא ספק ספיקא יעויין שם.
(כב) שם בהגהה: ואם לבשו קודם לכן כגון בסליחות לא יברך וכו' — ואם טעה ובירך קודם עלות השחר, שוב לא יברך, דלהרא"ש כסות המיוחד ליום אם לבשו בלילה חייב כמו שכתוב בסעיף א וספק ברכות להקל, וכן כתב עמודי השולחן על קיצור השולחן ערוך סימן ט אות י"ד בשם מ"ב, פתחי עולם אות ח' בשם פתחי תשובה, וכן כתבנו אנן בעניותין לעיל סימן ח אות סב בשם החס"ל אות ט"ו.
(כג) שם בהגהה: וכשיאיר היום ימשמש בו ויברך — לשון התשב"ץ בבית יוסף: ימשמש בו ומניח על ראשו ומברך, וכן כתב אליהו רבה אות ו' וכן כתב עולת תמיד אות ח' בשם תשובת בנימין זאב סימן קל"ז. ועיין מה שכתבתי לעיל סימן ח אות סב שיש מחלוקת בזה, ורוצה לומר שהמרדכי בהלכות תפילין כתב בשם ר"י דלא דמי ציצית לתפילין, דתפילין ליכא חיוב למשמשן דלא סגי בלאו הכי יוצא נמי גבי ברכה בהכי, אבל גבי טלית דלבוש וקאי, קצת נראה דצריך להפשיטו ולחזור וללובשו ולברך עליו, עד כאן לשונו. וכן ראוי לעשות מי שלבש טליתו קודם אור היום ולא בירך עליו, כמו בסליחות וכדומה, או אפילו ביום, כגון ששכח ולא בירך על הטלית ואחר כך נזכר אחר שלבשו, שיפשיטנו ויברך עליו ויחזור וילבשנו, דאין פסידא בזה אף על גב דיש מתירין במשמוש לבד בלא הפשט, והמחמיר תבוא עליו ברכה. ועוד עיין מה שכתבנו שם בסימן ח אות מב ואות מא ואות מ: