טור אורח חיים פח

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן פח (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

דין טבילה לקריאת שמע ותפילה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

טור

כל הטמאין קורין בתורה וקורין שמע ומתפללין, חוץ מבעל קרי שבא מקלות ראש, לכך אסור בדברי תורה ובקריאת שמע ובתפילה. והאידנא שרי, דאמר רב נחמן בר יצחק: נהוג עלמא כר' יהודה בן בתירא בדברי תורה, דאמר: דברי תורה אין מקבלין טומאה ואין צריכין טבילה. וכן כי אתא זעירי אמר: בטלוה לטבילתא כר' יהודה בן בתירא. ולאו דווקא לטבילתא אלא הוא הדין נמי רחיצה בט' קבין לא בעי, דהא ר' יהודה לא מצריך אפילו רחיצה, וקאמר דנהוג עלמא כוותיה לגמרי.

כתב רב אלפס: איכא מאן דאמר, הא דאמר בטלו לטבילתא, בין לדברי תורה בין לקריאת שמע ותפילה; ואיכא למאן דאמר, דווקא לדברי תורה, אבל לתפילה בעי טבילה, ולאו דווקא טבילה אלא רחיצה בט' קבין. ורבינו האי ז"ל כתב, כיון דבגמרא ליכא האי מילתא בהדיא, נקוט מנהג כל ישראל בידך, שבעלי קריין אף על פי שאין להם מים אינן מתפללין עד שירחצו.

וה"ר ישעיה כתב שאין חילוק בין קריאת שמע לתפילה, וכן כתב בהלכות גדולות: והשתא נהוג עלמא דקרי בעל קרי בתורה בק"ש ותפילה, ויורד לפני התיבה קמי טבילה.

ונראה כיון דתלי במנהגא אזלינן בכל דוכתא בתר מנהגא דנהיגי ביה, והאידנא לא נהוג בטבילה ולא ברחיצה, לא לדברי תורה וקריאת שמע ולא לתפילה. וכן כתב הראב"ד: לא נהוג עלמא כר' יהודה אלא בטבילה, אבל ברחיצה לא נהוג כוותיה וזעירי מצריך ט' קבין. ומיהו בכל מקומותינו לא נהוג [ס"א נהוג] כוותיה אף בט' קבין, וסמכו על הירושלמי, דגרסינן התם גבי יום הכיפורים אסור בתשמיש המיטה: השתא ברחיצה אסור בתשמיש לא כל שכן, כלומר: אסור לו להתפלל בעודו בעל קרי עד שיטבול, וכיון שאסור ברחיצה כל שכן בתשמיש המיטה. ומשני, במקום שאין טובלין, ואם איתא שצריך ט' קבין, מאי משני? אכתי ברחיצה אסור, כל שכן בתשמיש המיטה:

בית יוסף

כל הטמאים קורין בתורה וקורין שמע ומתפללין וכו' — בסוף פרק מי שמתו (דף כו.) תנן: זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע והמשמשת שראתה נדה, צריכין טבילה, ורבי יהודה פוטר. וכתבו הרי"ף והרא"ש: מהא מתניתין שמעינן דזבים וזבות נדות ויולדות כולהו חייבים בתפילה, דדייקינן: טעמא דזב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע הוא דצריכי טבילה, הא זב שלא ראה קרי ונדה שלא פלטה שכבת זרע אין צריכין טבילה לדברי הכל, וכן הלכה. וטבילת בעל קרי לדברי תורה היא תקנת עזרא, כדאיתא בסוף פרק מרובה (דף פב:). ונתן רבינו טעם לדבר, לפי שבא מקלות ראש, והכי מוכח בפרק מי שמתו:

והאידנא שרי דאמר רב נחמן נהוג עלמא כר' יהודה בן בתירה בדברי תורה וכו' — בפרק ראשית הגז (דף קלו.) ובפרק מי שמתו (דף כב.):

ואהא דתני ר' יהודה בן בתירא שאין דברי תורה מקבלים טומאה, כתבו תלמידי ה"ר יונה בפרק מי שמתו: יש מפרשים דלא שנא קריאת שמע לא שנא קריאה אחרת, לכל מילי אמרינן דאין דברי תורה מקבלין טומאה. ואין זה נכון, דבוודאי לא אמרו אלא בקריאת שמע בלבד, אבל בשאר דברי תורה אסור. דהא אמרינן: "כי דבר ה' בזה" וגו', זה הקורא דברי תורה במבואות המטונפות, והחמירו בזה יותר משאר כריתות, דבכל שאר כריתות הכרת מכפר, ובזה אינו מכפר אלא אע"פ שנכרת עונה בה, עכ"ל.

ודבריו תמוהים הם בעיני, דמשמע מדבריו שלא אסרו לקרות במבואות המטונפים אלא דברי תורה, אבל קריאת שמע לא, דאין דברי תורה מקבלין טומאה. והא ודאי כשגגה שיוצאה מלפני השליט היא, דהא בפרק מי שמתו (דף כד:) גבי ההיא דמבואות המטונפים תניא בהדיא: "לא יקרא קריאת שמע". ועוד, דאין דברי תורה מקבלים טומאה משמע כל דברי תורה, דאם לא כן לא הוה ליה למימר אלא "אין קריאת שמע מקבלת טומאה". ועוד, דר' יהודה דאמר אין דברי תורה מקבלים טומאה – מקרא מייתי לה, דכתיב "הלא כה דברי כאש", מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה אינם מקבלים טומאה; וכי היכי דשייכא האי דרשא בקריאת שמע, הכי נמי שייכא בשאר דברי תורה. ועוד, דאם איתא דמבואות המטונפות מותר לקרות קריאת שמע, הוא הדין דבמקום שיש בו צואה ומי רגלים נמי שרי, דמאי שנא? ואי אפשר לומר כן, דהא סוגיין בכוליה פרק מי שמתו דאסור לקרות קריאת שמע במקום שיש בו צואה ומי רגלים או גרף או עביט עד שירחיק מאחריו ד' אמות ומלפניו כמלא עיניו, ואדרבא קריאת שמע חמור משאר דברי תורה לעניין ריח רע שאין לו עיקר, כמו שנתבאר בסימן ע"ט.

הילכך ודאי לא שאני לן בין קריאת שמע לשאר דברי תורה, דבכולהו במקום שיש בו צואה או טינופת אסור, משום "והיה מחניך קדוש". ומה שאמרו: אין דברי תורה מקבלין טומאה, היינו במקום שאין בו שום טינוף כלל, וגם האדם הקורא נקי מטינוף, אלא שהוא טמא, שנגע בשום טומאה או שיצתה טומאה מגופו, כגון שהוא זב או בעל קרי, בהא אמרינן דאין דברי תורה מקבלין טומאה ובין קריאת שמע בין דברי תורה מותר לקרות. וזה היה פשוט אצלנו בשאר טמאים, ומתקנת עזרא היינו אוסרים לבעל קרי, ואתא ר' יהודה בן בתירא והתירו. וקרא ד"הלא כה דברי כאש" אסמכתא בעלמא הוא, דהא עזרא נמי ידע דאין דברי תורה מקבלין טומאה, ואפילו הכי גזר על בעל קרי. וכבר כתבו התוספות בסוף פרק מרובה (שם) וה"ר יונה בפרק מי שמתו והרמב"ם בסוף הלכות קריאת שמע טעם לדבר, היאך היה כח לר' יהודה בן בתירא לבטל תקנת עזרא:

וכן כי אתא זעירי אמר בטלוה לטבילותא כר' יהודה בן בתירא — גם זה בפרק מי שמתו:

ומה שכתב: ולאו דווקא לטבילותא אלא הוא הדין נמי רחיצה בט' קבין לא בעי דהא ר' יהודה לא מצריך אפילו רחיצה וכו' — בפרק מי שמתו אהא דתניא: מעשה בתלמיד אחד שהיה מגמגם למעלה מר' יהודה בן בתירא. אמר לו: בני, פתח פיך ויאירו דבריך, שאין דברי תורה מקבלים טומאה. כתב הרשב"א: מהכא דר"י בן בתירה לא מצריך אפילו נתינת תשעה קבין; והא דאמרינן נהוג עלמא בטבילותא כר' יהודה, לאו למימרא דטבילותא דווקא קאמר, אלא משום דאינך מצרכי טבילה, קאמר הכא דטבילה להקל, ואפילו בט' קבין נהגו להקל:

כתב רב אלפס איכא מאן דאמר הא דאמרינן בטלוה לטבילותא בין לדברי תורה בין לקריאת שמע ותפילה וכו' עד אינן מתפללין עד שירחצו — הכל דברי הרי"ף בפרק מי שמתו, וכן כתב הרא"ש גם כן שם. וכתב ה"ר יונה, דהא דקאמר רב האיי: אין מתפללין עד שירחצו, אפשר היה לומר שכוונתו לומר שירחצו במ' סאה. אבל הרי"ף כתב: ולא טבילה דווקא, אלא רחיצה בט' קבין. ואע"פ שמה שהזכיר הרי"ף ט' קבין אינו על דברי רבינו האיי, אלא אליבא דאיכא מאן דאמר הני מילי לדברי תורה אבל לתפילה צריך טבילה; משמע לה"ר יונה, דהרי"ף שהביא דברי רבינו האיי אחר שתי סברות שנאמרו בפירוש: בטלוה לטבילותא, לאו לאיפלוגי על בטלוה לטבילותא אתא, אלא לומר שאע"פ שאין הכרח לאחת משתי הסברות, נהגו העולם כאחד מהם, דהיינו ההיא דסברה דלתפילה מיהא בעי רחיצה בט' קבין. והכי דייק ממה שכתב עד שירחצו, ולא כתב "עד שיטבלו". ולפי זה, האי סברא פליגא על הסברא שכתב רבינו בתחילה, דהא דאמר זעירי "בטלוה לטבילותא" לאו דווקא טבילותא אלא הוא הדין רחיצה בט' קבין נמי לא בעי. ואם היה רבינו מפרש דברי רבינו האיי כן, יש לתמוה על רבינו, שכתב ב' הסברות סתם כאילו אין מחלוקת ביניהם:

ומה שכתב בשם ה"ר ישעיה שאין חילוק בין קריאת שמע לתפילה, היינו לומר דכי היכי דלקריאת שמע לא בעי שום רחיצה, כך לתפילה נמי לא בעי מידי. וזהו שכתב בסמוך: וכן כתב בה"ג, והשתא נהוג עלמא דקרי בעל קרי בתורה בקריאת שמע ותפילה וכו':

ומה שכתב רבינו: ונראה כיון דתלי במנהגא אזלינן בכל דוכתא בתר מנהגא וכו' — הם דברי עצמו. והביא ראיה ממה שכתב הראב"ד: לא נהוג עלמא כר' יהודה אלא בטבילה וכו' ועד סוף הסימן — הכל הוא לשון הראב"ד וביאור דבריו; כלומר: אע"ג דר' יהודה לא מצריך אפילו רחיצה, כדמשמע ממאי דאמר: "פתח פיך ויאירו דבריך", וכמו שכתבתי לעיל, זעירי לא אמר דבטלוה אלא לטבילותא אבל לא לרחיצה, שאע"פ שלא היו טובלין, היו רוחצין בט' קבין. ואע"פ דביומי דזעירי לא נהוג כר' יהודה אלא בעניין טבילה אבל לא בעניין רחיצה, מיהו בכל מקומותינו נהוג כוותיה, כלומר כר' יהודה, גם בעניין רחיצה בט' קבין דלא צריך.

ומשום דאיכא לאקשויי, כיון דזעירי דאמר דנהוג כר' יהודה לא אמר דנהוג כוותיה אלא לבטל טבילותא, אבל לבטל רחיצה לא נהוג כוותיה, מהיכא תיתי לן לבטל גם הרחיצה? לכך כתב שסמכו על הירושלמי, דגרסינן התם בפרק בתרא דיומא אהא דתנן: יום הכיפורים אסור באכילה ובשתיה וברחיצה ובתשמיש המיטה. אתמהה, ברחיצה הוא אסור, בתשמיש המטה לא כל שכן? תיפתר במקום שאין טובלין. והכי איתא נמי בפרק קמא דתענית. ומפרש הראב"ד דהכי פריך: כיון דתני אסור ברחיצה, למה הוצרך לשנות דאסור בתשמיש המיטה, דכיון שאם שימש מיטתו אי אפשר לו להתפלל עד שירחץ והוא אסור ברחיצה, לא היה צריך לשנות שאסור בתשמיש? ומשני: במקום שאין טובלין לקירויין איצטריך לאשמועינן דאסור בתשמיש. ומקום שאין טובלים דקאמר על כרחך לומר דהיינו שאינם רוחצים כלל, דאם לא כן מאי משני? הא אע"ג דאינם טובלים, מאחר שהם רוחצים הדרא קושיין לדוכתא, כיון דתני אסור ברחיצה, למה ליה למיתני אסור בתשמיש? אלא ודאי מקום שאינם טובלים ולא רוחצים קאמר; אלמא יש מקומות שנוהגים שלא לרחוץ כלל כמו שאנו נוהגים. וגם הרשב"א הביא בפרק מי שמתו ירושלמי זה, ופירשו כמו שפירש הראב"ד, שיש מקומות שאינם רוחצים כלל, וכן נהגו בכל מקומותינו, ע"כ.

והרמב"ם כתב בסוף הלכות ק"ש, שנהגו כל ישראל לקרות בתורה ולקרות ק"ש והן בעלי קריין. ובפרק ד מהלכות תפילה כתב, שעזרא תיקן שלא יקרא בעל קרי בדברי תורה עד שיטבול, ובית דין שעמדו אחר כך התקינו אף לתפילה, שלא יתפלל בעל קרי עד שיטבול. וכבר בטלה תקנה זו של תפילה, לפי שלא פשטה בכל ישראל ולא היה כח בציבור לעמוד בה. ואחר כך כתב: מנהג פשוט בשנער ובספרד שאין בעל קרי מתפלל עד שרוחץ כל בשרו במים, משום הכון לקראת אלהיך. במה דברים אמורים? בבריא או בחולה שבעל; אבל חולה שראה קרי לאונסו פטור מן הרחיצה, ואין בזה מנהג. וכן זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע אין בהם מנהג אלא מקנחין עצמן ורוחצין ידיהם ומתפללים, עכ"ל. ומה שחילק בין בריא לחולה, נראה שסמכו בזה על מאי דאסיקנא בפרק מי שמתו, אמר רבא: בריא המרגיל וחולה המרגיל מ' סאה, ובריא לאנסו ט' קבין, אבל חולה לאנסו פטור מכלום. ופירש רש"י דמרגיל היינו שממשיך הקרי עליו, כלומר שמשמש מטתו, ע"כ. וכיון דקיימא לן דבטלוה לטבילותא, וסבירא להו לבני שנער וספרד דלא בטלו אלא לדברי תורה, אבל לתפילה נהי דבטלוה לטבילה – רחיצה בט' קבין מיהא בעי, אם כן בריא בין מרגיל בין שאינו מרגיל וחולה המרגיל צריכים רחיצה בתשעה קבין, דרחיצה בתשעה קבין אחר התקנה כטבילה קודם התקנה. וחולה לאנסו פטור מכלום, דבזמן התקנה נמי היה פטור.

והוה תמיהא לי, כיון דקיימא לן דבטלוה לטבילותא, היאך רבא דבתרא הוה אסיק הלכתא בריא המרגיל וחולה המרגיל מ' סאה? ומצאתי להרשב"א שכתב, משום דאיכא מאן דמחמיר בה ולא נהוג כר' יהודה בן בתירא, קא פסיק רבא הכא הלכתא מאי, לומר דאפילו מאן דלא נהיג כר' יהודה בן בתירא, ועביד כתקנתא דעזרא ותקנתא דרבנן דבתר עזרא, בחולה המרגיל [ו]בריא לאנסו לא צריך אלא תשעה קבין, וחולה לאנסו פטור מכלום, עכ"ל:

וכתב רבינו בסימן רמ"א: ויש חסידים ואנשי מעשה שהיו מחמירין על עצמן וטובלין לקריין להתפלל. וחומרא יתירא היא זו, שאף להרי"ף שכתב שיש מצריכים טבילה לתפילה, לאו דווקא טבילה אלא רחיצה בט' קבין, ואני כתבתי למעלה שאין צריך לא טבילה ולא רחיצה, והמחמיר תבוא עליו ברכה, ע"כ:

והוי יודע, דהני מ' סאה שהתקין עזרא לבעל קרי, אפילו כולם מים שאובין כשרים, וכדתנן במסכת מקואות ריש פרק ח': מקואות העכו"ם שבחוצה לארץ כשרים לבעלי קריין אפילו נתמלאו בקילון. וכן פירשו שם הרמב"ם וה"ר שמשון. ובפרק מי שמתו תניא: בעל קרי שנתנו עליו ט' קבין מים, טהור. במה דברים אמורים? לעצמו, אבל לאחרים, כלומר ללמוד לאחרים, מ' סאה. רבי יהודה אומר: מ' סאה מכל מקום. ואיפליגו אמוראי במילתיה דרבי יהודה, חד אמר: לא שנו אלא בקרקע אבל בכלים לא, וחד אמר: אפילו בכלים נמי. ופריך בגמרא: בשלמא למאן דאמר אפילו בכלים, היינו דקתני: ר' יהודה אומר מ' סאה מכל מקום; אלא למאן דאמר בקרקע אין בכלים לא, "מכל מקום" לאתויי מאי? לאתויי מים שאובים. אלמא דלכולי עלמא מים שאובים כשרים, אלא דמר מכשר אפילו לטבול בעודם בכלי, ומר סבר שאע"פ שהן שאובין בעינן מיהא שיהיו בקרקע כעין טבילה.

וגרסינן בפרק ב דגיטין (דף טז.), אמר רב פפא, הרי אמרו: בעל קרי החולה שנפלו עליו ט' קבין מים טהור. בעי רב פפא: חציו בטבילה וחציו בנתינה מאי? תיקו. ופירש רש"י: בעל קרי וכו' טהור. לדברי תורה, דעזרא תיקן טבילה לבעלי קריין קודם שיעסקו בתורה, והקלו על החולה בנתינת ט' קבין אפילו שאובין, במסכת ברכות, אבל לטהרו ליכנס במקדש בעינן מ' סאה: וחציו בטבילה. שנכנס חציו לתוך המקוה, ועל חציו נתן ט' קבין שאובין, ע"כ. וכיון דמידי דתקנתא דרבנן הוא נקטינן לקולא. ואע"ג דתקנת עזרא ליתא האידנא כתבתי זה, משום דנפקא מינה למי שקיבל עליו לנהוג כתקנת עזרא:

ותשעה קבין שאמרו, דווקא כששופכם עליו, אבל לטבול בתוכם לא מהני מידי, בין אם הם בכלי או בקרקע. דגרסינן בפרק מי שמתו: ר' זירא הוה יתיב באגנא דמיא בי מסותא. אמר ליה לשמעיה: זיל ואייתי ט' קבין ושדי עילואי. אמר ליה רבי חייא בר אבא: למה ליה למר כולי האי? והא יתיב מר בגוייהו! אמר ליה: כמ' סאה; מה מ' סאה בטבילה ולא בנתינה, אף ט' קבין בנתינה ולא בטבילה. וכתב ה"ר יונה בפרק מי שמתו: רחיצת ט' קבין צריך להטילם עליו בכלי, שיוכל להריקם ממנו בלא שום הפסקה, וכן מוכיח במשניות של טהרות, עכ"ל. ומפשט דבריו נראה לכאורה דבעינן שכל הט' קבין יהיו מכלי אחד, ואינו כן, דהא תנן בפרק ג' דמקואות: בעל קרי החולה שנפלו עליו ט' קבין מים וטהור שנפלו על ראשו ורובו ג' לוגין מים שאובין, מכלי אחד מב' ומג' מצטרפין ומד' אין מצטרפין. במה דברים אמורים? בזמן שהתחיל השני עד שלא פסק הראשון. ופירש רבינו שמשון: ט' קבין. בפרק מי שמתו תניא: בעל קרי החולה שנפלו עליו ט' קבין מים טהור, ואמרינן התם: בנתינה ולא בטבילה. ואשמעינן מתניתין דמכלי אחד או שנים או ג', ובזמן שמתחיל השני עד שלא יפסיק הראשון מצטרפין, מד' אין מצטרפין, עכ"ל. וגם הרמב"ם פרק ג דמקואות כתב: כבר ביארנו בברכות, שבעל קרי אם יהיה חולה וראה קרי לרצונו וכו', הנה הוא יספיק לו מן הטהרה לעניין התפילה שישפוך על עצמו ט' קבין, ואמרו שם שאלו הט' קבין שיטהר בהם בעל קרי לתפילה או הג' לוגין שיטמא הטהור לתרומה – צריך שיהיה שפיכתן מג' כלים לפחות, ויהיה בזה אחר זה ולא יפסיק שפיכת אחד מהם עד שיתחיל הבא אחריו, ואז יצטרפו ויטהר הבעל קרי ויטמא הטהור. ואם היה מד' ולמעלה אין מצטרפין לא לטהר ולא לטמא, עכ"ל: ודע ששיעור ט' קבין מדדתי ומצאתי שהוא ארבע קלונדרינוש וחצי:

כתוב בהגהות מיימוניות פרק ד בשם ראבי"ה: הנשים נהגו טהרה ופרישות בעצמן בעת נידותן, שאין הולכות לבית הכנסת, ואף כשמתפללות אין עומדות בפני חבירותיהן. וכן ראיתי בדברי הגאונים, וכשר המנהג, כדאמרינן בבעל קרי: שמעתי שמקילין בה ושמעתי שמחמירין בה, וכל המחמיר בה מאריכין ימיו ושנותיו; והוא הדין באחרים, עכ"ל. וכתוב בכתבי מה"ר ישראל סימן קל"ב, שהוא התיר בימים הנוראים וכהאי גוונא, שרבות מתאספות לבית הכנסת לשמוע תפילה וקריאה, שילכו לבית הכנסת. וסמך ארש"י שמתירו מפני נחת רוח לנשים, כי היו להן לעצבון רוח ולמחלת לב, שהכל מתאספין להיות בציבור והמה יעמדו חוץ, עכ"ל. והשתא נשי דידן לא נהוג להימנע כלל מליכנס לבית הכנסת:

וכתב רבינו ירוחם בנתיב כ"ו חלק ג, שראה אנשים ונשים טועים לומר שהיולדת צריכה ליזהר מליכנס בבית הכנסת עד שיעברו מ' לזכר ופ' לנקבה. ומנהג בטעות הוא, וצריך למחות בידן^(א):

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

כל הטמאים קורין בתורה כו' פי' אע"ג דתיקן עזרא דבעל קרי כיון שהוא טמא אסור לקרות בד"ת ולקרות שמע ולהתפלל עד שיטבול אפ"ה שאר כל הטמאים כגון זב וזבה ונדה מותרין וטעמא דמילתא קאמר ריב"ל בפ' מי שמתו (סוף דף כ"א) דעזרא סמך על פרישה דסיני דכתיב אל תגשו אל אשה וכתיב והודעתם לבניך ולבני בניך וסמיך ליה יום אשר עמדת בחורב וגו' מה להלן בעלי קריין אסורין אף כאן בעלי קריין אסורין ובברייתא (דף כ"ב) תניא והודעתם לבניך וגו' וכתיב בתריה יום אשר עמדת וגו' מה להלן באימה וביראה ברתת ובזיע אף כאן באימה וביראה ברתת ובזיע מכאן אמרו הזבים והמצורעים ובועלי נדות מותרים לקרות בתורה בנביאים ובכתובים לשנות במשנה ובתלמוד ובהלכות ובאגדות אבל בעלי קריין אסורין ופירש"י מה להלן באימה דכתיב וינועו וגו' מכאן אמרו כל הטמאין קורין בתורה שאף הם יכולין להיות באימה וברתת אבל בעל קרי אינו אלא מתוך קלות ראש והיסח הדעת עכ"ל ומה שהאריך רבינו ואמר לכך אסור בד"ת בק"ש ובתפלה נראה שבא להורות דאין איסור אלא להוציא בשפתיו שהרי בק"ש אינו יוצא אלא במוציא שפתיו כדלעיל סי' ס"ב וכן בתפלה לקמן בסי' ק"א אבל להרהר בלבו מותר וטעמא כדאשכחן בסיני דהיה שם דבור והיו צריכין לטבול ואע"פ שישראל היו שותקין שומע כעונה ועל פרישה זו סמך עזרא לתקן טבילה לבעל קרי לקרות בד"ת ולדבר בם אבל להרהור לא תקן טבילה וכ"כ התוס' סוף (דף כ') בד"ה כדאשכחן:

והאידנא שרי כו' ה"א בפ' מי שמתו (דף כ"ב) והב"י הביא מ"ש הר"י וז"ל שאין ד"ת מקבלין טומאה י"מ ל"ש ק"ש ל"ש קריאה אחרת ואין זה נכון דבודאי לא אמרו אלא בק"ש בלבד אבל בשאר ד"ת אסור דהא אמרינן כי דבר ה' בזה וגו' עכ"ל והרבה על זה תשובות וקושיות. ולפע"ד נראה ליישב דהיש מפרשים היו תופסים הלכה כר' יוחנן דקאמר לרבי אבהו דהוה קרא קריאת שמע וכי מטא למבואות המטונפות הפסיק ושאל לר' יוחנן רביה להיכן אהדר דאסיקנא בפרק מי שמתו (סוף דף כ"ד) דה"ק ר' יוחנן לדידי לא סבירא לי דצריך להפסיק אלא מניח ידו על פיו וקורא אלא לדידך דס"ל דחייב להפסיק אם שהית לגמור את כולה חזור לראש והא דא"ר יוחנן בכל מקום מותר להרהר בד"ת חוץ מב"ה ובית המרחץ ה"מ לכתחלה לשום מחשבתו ולבו לחשב בד"ת אסור אבל אם כבר קרא ק"ש או קורא בד"ת ומטא למבואות המטונפות א"צ להפסיק ומייתי התם תניא כוותיה דרבי יוחנן וריב"ל נמי קאמר הכי דאין צריך להפסיק ואע"ג דרב חסדא פליג עליה דצריך להפסיק ומייתי נמי התם ת"כ דרב חסדא וכ"פ הרי"ף ושאר פוסקים הני י"מ פסקו כר' יוחנן דא"צ להפסיק וס"ל דהכי קראי גם אני נתתי להם חקים לא טובים הוי מושכי העון בחבלי השוא וכי דבר ה' בזה כולהו מיירי בלכתחלה שמשים לבו לקרות במבואות המטונפות אבל אם כבר הלך וקרא ומטא למבואות המטונפות א"צ להפסיק לר' יוחנן והיו מפרשים דהיינו דאר"י בן בתירא בסתם אין ד"ת מקבלין טומאה פי' דכשעוסק כבר בד"ת א"צ להפסיק מפני הטומאה והיו מפרשים דל"ש עוסק בק"ש ול"ש עוסק בד"ת והשיג עליהם דאין זה נכון אף לסברתם דהא ר' יוחנן גופיה לא אמר דא"צ להפסיק אלא בק"ש בלבד משום דכיון דהגיע זמן ק"ש והתחיל לקרות אע"ג דמטא למבואות המטונפות דמניח ידו על פיו וקורא ולא יעבור זמן ק"ש אבל בשאר ד"ת אפי' כבר התחיל בד"ת מ"מ כי מטא למקום מטונף פוסק ואם לא פסק ה"ל בכלל כי דבר ה' בזה דהיינו כמי שמתחיל לקרות או להרהר במקום מטונף ובזה עלו דברי ה"ר יונה על נכון מיהו אנן לא קי"ל הכי אלא הלכה כרב חסדא דאפי' לק"ש פוסק כ"ש לשאר ד"ת ואפי' הרהור אסור אם לא דהרהר לאונסו כדלעיל בסי' פ"ה:

ולאו דוקא לטבילותא וכו' השתא קאמר רבינו דמסקנת התלמוד דנהוג כותיה דריב"ב לגמרי דאפילו רחיצה בט' קבין לא בעינן אבל אכתי לא גילה לן רבינו האי מנהגא דנהוג עלמא אי הוי בין לד"ת ובין לק"ש ותפלה או אינו אלא בד"ת ולפיכך הביא דברי הרי"ף ודמסיק ע"ש רב האי גאון דאין מתפללין עד שירחצו כלומר רחיצה בט' קבין צריך לתפלה ולפי דרבינו האי לא כתב אלא דאין מתפללין עד שירחצו משמע דוקא תפלה שהיא דרבנן אבל ק"ש שהיא דאורייתא אין לעבור מלקרות שמע משהגיע זמנה לכך הביא בשם ה"ר ישעיה דכתב דאין לחלק בין ק"ש לתפלה דבק"ש נמי לא יקרא אא"כ רחץ בט' קבין ואמר וכ"כ בה"ג וכו' פי' דמדכתב דקרי בתורה בק"ש ובתפלה ויורד לפני התיבה קמי טבילה אלמא משמע דבק"ש ובתפלה וכשיורד לפני התיבה טבילה הוא דאינו צריך אבל רחיצה בט' קבין צריך ואע"ג דבתורה א"צ אפילו רחיצה בט' קבין מ"מ בק"ש ותפלה צריך וכדכתב ה"ר ישעיה והב"י הקשה על דברי רבינו כאילו כתב ב' סברות בסתם בלי מחלוקת והסברות חולקים ולא דק. גם פי' דברי ה"ר ישעיה בהפך ממה שכתבנו ולא נהירא:

ומ"ש ונראה כיון דתלי במנהגא וכו' הם דברי עצמו והביא ראיה ממ"ש הראב"ד דבמקומות שנהגו להקל דאף רחיצה אינן מצריכין לא לד"ת ולא לק"ש ולא לתפלה אין לשנות מנהגם דיש להם סמך מהירושלמי:

ומ"ש ומיהו בכל מקומותינו נהוג כוותיה פי' נהוג כוותיה דר"י ב"ב דאפילו ט' קבין לא צריך ובמקצת נוסחאות כתוב ומיהו בכל מקומותינו לא נהוג כוותיה וכו' ופירושו לא נהוג כוותיה דזעירי דמצריך ט' קבין אלא לא צריך אפילו ט' קבין:

דרכי משה

(א) ודין נדה אם מותרת בקריאת שמע ותפילה, עיין ביורה דעה הלכות נדה: