רי"ף ברכות מהדורת ש"ס ווילנא דף יג ע"ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
עמוד קודם - רי"ף - רי"ף מסכת ברכות - עמוד הבא

הלכות רב אלפס[עריכה]

ב"אמן יהא שמו הגדול מבורך"? ומסקנא דלא פסיק.


גרסינן בפרק כל כתבי הקודש, אמר רבי יהושע בן לוי: כל העונה אמן יהא שמיה רבה מברך בכל כוחו, קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה, שנאמר: "בפרוע פרעות בישראל" שופטים הבא; מה טעם? משום ד"ברכו ה'" (שם).


גרסינן בסוטה: בזמן ששליח ציבור אומר "מודים", העם מה הם אומרים?בב "מודים אנחנו לך ה' אלהינו על שאנו מודים לך". ושמואל אמר: "...ה' אלהינו ואלהי כל בשר על שאנו מודים לך". רבי סימאי אומר: "...יוצרנו יוצר בראשית על שאנו מודים לך". נהרדעי אמרי משום רבי סימאי: "ברכות והודאות לשמך הגדול על שהחייתנו וקיימתנוגא". רב אחא בר יעקב מסיים בה הכי: "כן תחיינו ותחננו ותקבצנו ותקבץ גליותינו לחצרות קדשך, לשמור חוקיך ולעבדך ולעשות רצונךגב, על שאנו מודים לך".

אמר רב פפא: הלכך נימרינהו לכולהו, דנימא הכי: "מודים אנחנו לך ה' אלהינו ואלהי כל בשר, יוצרנו יוצר בראשית; ברכות והודאות לשמך הגדול על שהחייתנו וקיימתנו; כן תחיינו ותנחמנו ותקבצנו ותאסוף גליותינו לחצרות קדשך, לשמור חוקיך ולעבדך ולעשות רצונךגג בלבב שלם, על שאנו מודים לך".


כתב רבינו האי גאון זצ"ל, דמנהגא דרבנן, כד עייל איניש לבי כנישתא ואשכח ציבורא דמצלי בלחש, דמעכב עד דמסיימי; וכד פתח שליחא דציבורא, מתחיל "ה' שפתי תפתח" ואומר בהדי שליחא דציבורא מילתא בלחש, ועני קדושה בהדי ציבורא. ושפיר דמי למעבד הכי, דלית בה הפסקה. והא דאמור רבנן: "אם יכול להתחיל ולגמור" - היכי דמתחיל מקמי שליח ציבור; אבל כד מתחיל בהדי שליח ציבור, שפיר דמי.


רבי יהודה אומר: מברך לפניהם ולאחריהם - תניא, רבי יהודה בן בתירא אומר: אין דברי תורה מקבלין טומאה. ומעשה בתלמיד אחד שהיה מגמגם וקורא למעלה מרבי יהודה בן בתירא, ואמר לו: בני, פתח פיך ויאירו דבריך, שאין דברי תורה מקבלין טומאה, שנאמר: "הלא כה דברי כאש נאם ה'" (ירמיה כג): מה אש אינה מקבלת טומאה, אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה.

אמר רב נחמן בר יצחק, נהוג עלמא כתלתא סבי: כרבי יהודה בן בתירא בדברי תורה, כרבי יאשיה בכלאים, כרבי אלעאי בראשית הגז.

כי אתא זעירי אמר: בטלוה לטבילותא, ואמרי ליה בטלוה לנטילותא. מאן דאמר לטבילותא, כרבי יהודה בן בתירא. ומאן דאמר לנטילותא, כרב חסדא, דרב חסדא לייט מאן דמהדר אמיא בעידן צלותא.

איכא מאן דאמר: האי דאמרי, בטלוה לטבילותא - בין לדברי תורה, בין לתפילה. ואיכא מאן דאמר, הני מילי לדברי תורה; אבל לתפילה, צריך טבילה. ולאו טבילה דווקא, אלא רחיצה בט' קבין. וכתב רבינו האי גאון זצ"ל: כיוון דגמרא ליכא בהא מילתא, נקוט מנהג כל ישראל, שכל בעלי קריין, אף על פי שאין להם מים1, אין מתפללין עד שירחצושא.

מתניתין:[עריכה]

היה עומד בתפילה ונזכר שהוא בעל קרי, לא יפסיק, אלא יקצר. ירד לטבול, אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תנץ החמהגד, יעלה ויתכסה ויקרא; ואם לאו, יתכסה במים ויקרא. ולא יתכסה לא במים הרעים, ולא במי

הגהות, הערות ושינויי נוסחאות[עריכה]

הערה בא: נ"ב: בהתנדב עם ברכו ה'. מה טעם "בפרוע פרעות"? משום וכו' (ב"ח).

הערה בב: נ"ב: רב אמר (ב"ח).

הערה גא: נ"ב: על שאנו מודים לך.

הערה גב: נ"ב: בלבב שלם.

הערה גג: נ"ב: לשמך הגדול.

הערה 1: נ"ב בגליון בדפוס וילנא: שמעתי בשם הגאון האמיתי ר' צבי הירש ברוידא זצ"ל אבד"ק סלאנט כי תחת מים צ"ל מקוה, וכן יש להגיה ברא"ש סוף סימן כ"א.

הערה גד: נ"ב: לימא תנן סתמא כר' אליעזר (פירוש, והלכה כמותו) דאמר עד הנץ החמה? אפילו תימא ר' יהושע, ודלמא כוותיקין (הג"י).

רש"י (ליקוטים)[עריכה]

מודים.

ואשכח ציבורא דמצלי בלחש — כלומר, שהציבור היו מתפללין שמונה עשרה.

ואומר בהדי ש"צ מילתה בלחש — כלומר, מתפלל עם החזן וה' שפתי תפתח עד קדושה ואומר קדושה עם הציבור.

שהיה מגמגם וקורא — בעל קרי היה.

נהוג עלמא כהני תלתא סבי — דכולהו לקולא הן.

בדברי תורה — דבעל קרי מותר ללמוד כדקאמר הכא.

כרבי יאשיה בכלאים — דאמר: אינו מחייב משום כלאים עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, כלומר ביחד, דהוי כלאי הכרם וכלאי זרעים יחד.

כר' אילעאי בראשית הגז — דאמרינן פרק הזורע: ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ ולא בחו"ל.

לנטלותא — נטילת ידים לתפילה, כמו דמסיק.

אלא רחיצת הגוף בת שעה קבין — ששופך עליו.

תלמיד רבינו יונה[עריכה]

שבקדושה הוי קריאת שמע, שאין לך דבר שבקדושה יותר מדבר שיש בו עול מלכות שמים, ואפילו הכי אינו בכלל זה הדין, דמותר לקרותה ביחיד; וכיון שאנו רואים שקריאת שמע אינה בזה הדין ומותר לקרותה ביחיד, שמע מינה דכל דבר שבקדושה אינו רוצה לומר כל דבר שיש בו קדושה, אלא הכי קאמר כל דבר שהותקן לאומרו בעשרה מתחילה משום קדושה אינו בפחות מעשרה, ומשום הכי קורין קריאת שמע ביחיד (כמו בציבור) מפני שלא הותקנה מתחילה בעשרה, וקדושה של יוצר אור גם כן לא הותקנה בעשרה כמו הקדושה של נקדישך, אם כן קורין אותה ביחיד. ותדע שלא הותקנה מתחילה בעשרה כמו נקדישך, שבכל נוסח התפילות תמצא כתוב בברכות יוצר אור בנוסח היחיד הקדושה, וקדושת נקדישך אינה כתובה בנוסח היחיד, דמשמע שזו בלבד התקינו בעשרה:

ויש שמקשים על זה הפסק, מדתנן (במגילה כג ב): אין פורסין על שמע פחות מעשרה. התחילו עשרה והלכו להם מקצתם, גומרין. ומפרשינן דפורסין על שמע הוא כך, שאחר שהתפללו הציבור בבית הכנסת היה אחד חוזר כל הברכות ואומר קדיש וברכו, מפני אותם האנשים שלא הספיקו לבוא מתחילה, כדי שישמעו עכשיו ויתפללו בעשרה; ו"פורסין" הוא כמו "מברכין", כדמתרגמינן "כי הוא יברך הזבח" (שמואל א ט יג), "יפרוס דבחתא". ורוצה לומר, מתחילה אין פורסין אלא בעשרה מפני הקדיש שיש להם לומר אותו; אבל אם התחילו בעשרה והלכו מקצתן אחר שענו לקדיש ולברכו, גומרים. ואומר, אם איתא שהיחיד יכול לומר קדושה של יוצר, למה הוצרך לומר: התחילו בעשרה והלכו להם מקצתם גומרים, דכיון שאין לו דין קדושה, פשיטא שגומרין. אלא מפני שאינן יכולין לומר קדושת יוצר אלא בעשרהבג, ולכן הוצרך להשמיענו דהכא כיון שהתחילו מתחילה גומרים אפילו בלא עשרה. ואומר מורי הרב נר"ו שאין זה הפירוש נכון, שאם כדבריהם, למה לא הקשה מזו המשנה למאן דאמר היחיד אומר קדושה? דהא בהדיא משמע מהאי מתניתין שאין היחיד אומר קדושה. אלא ודאי פירוש אין פורסין על שמע הוא כמו שאמר ר"מ, שאף על פי שאמרו דעם דבשדות אניסי ולא מצי למיתי לבי כנישתא וש"צ מוציאן ידי חובתן מתפילה, אפילו הכי מקריאת שמע אינן נפטרין אלא באמירה, ובעניית אמן אינו פוטר אלא בי', ולפיכך אין פורסין על שמע כדי לפטור את השומעים בעניית אמן אלא בי', שאם לא כן אין עניית האמן כלום. אבל אם התחילו בי' והלכו מקצתם, גומרים ועונין אמן אחריו.

ומסקנא דלא פסיק. ונחלקו המפרשים אם שותק בשעת התפילה בשעת עניית הקדיש אם לא. יש מפרשים שאינו שותק כלל, דהא קיימא לן שומע כעונה ואשתכח דהוי הפסקה כמו אם היה עונה, וזו היא דעת רבינו יעקב ז"ל. אבל רבינו האי גאון וסיעתו ורי"ף ז"ל אמרו ששותק, דכי אמרינן שומע כעונה והוי הפסקה, דוקא בדברים אחרים, אבל בזה שהוא שבחו של מקום לא דיינינן ליה הפסקה ושרי. ודבר שתלוי בעמודי עולם אין לנו כח להכריע ביניהם, ודעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד ובלבד שיכוין לבו לשמים. מפי מורי הרב נר"ו:

בכל כחו — כלומר, בכל כוונתו. ומפני שיש בני אדם שאין הכוונה שלהם מתעוררת אלא על ידי הכח, אמר בכל כחו, אבל אין צריך לתת קולות גדולות שיתלוצצו ממנו בני אדם:

על שאנו מודים — פירוש, על שזכינו להודות לך:

ועני קדושתא בהדי ציבורא — ולא תימא דווקא לענות בלבד מותר, אלא כל התיבות של קדושה אומר עם החזן תיבה בתיבה:

שהיה מגמגם — כלומר, שלא היה קורא התיבות בצחות אלא בגמגום. ואית דמפרשי שהיה קורא כדרכו, אלא שלא היה מזכיר האזכרות:

שאין דברי תורה מקבלין טומאה — יש מפרשים דלא שנא קריאת שמע ולא שנא קריאה אחרת, לכל מילי אמרינן אין דברי תורה מקבלין טומאה. ואין זה נכון, דבוודאי לא אמרו אלא בקריאת שמע בלבד אבל בשאר דברי תורה אסור, דהא אמרינן: "כי דבר ה' בזה" וגו', זה הקורא דברי תורה במבואות המטונפות. והחמירו בזה יותר משאר כריתות, דבכל שאר כריתות הכרת מכפר, ובזה אינה מכפר, אלא אף על פי שנכרת עונה בה:

כרבי יאשיה בכלאים — דסבר שאינו חייב משום כלאי הכרם עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, דקרא ד"לא תזרע כרמך כלאים" דריש ליה כלאים לבד מכרמך, ועל כן היה אומר דבשני מינים, דהיינו חטה ושעורה עם החרצן דהיינו הכרם, לוקה משום כלאי הכרם, אבל במין אחד מותר. מיהו אפילו במין אחד צריך ליזהר הרבה, שאם זורע על הזמורה ואין בעפר העומד עליה גובה שלשה טפחים ודאי אסור, דהוה ליה כהרכבה והרכבה (קידושין לט ב) אפילו בחוץ לארץ אסורה, והכי תנאבד בהדיא גבי גפן: בזמן שיש על גביו עפר גבוה שלשה טפחים מותר לזרוע עליו, ואם לאו אסור:

כי אתא זעירי אמר בטלוה לטבילותא — ואם תאמר: והא אמרינן (דף כב ע"ב) דעזרא תקן טבילה לבעלי קריין, והאיך היו יכולין לבטל תקנת עזרא? ואית דאמר, מפני שראו שלא היו יכולין הציבור לעמוד בה. והנכון יותר, שלא פשטה זאת התקנה בכל ישראל, ותקנה שלא פשטה בכל ישראל יכולין לבטלה2. וכתב רבינו האי גאון ז"ל, דלא אמרינן בטלוה לטבילותא אלא לגבי קריאת שמע, אבל לתפילה אין מתפללין עד שירחצו. ואפשר היה לומר שכוונתו לומר שירחצו בארבעים סאה. אבל הרי"ף ז"ל כתב: ולאו טבילה דווקא, אלא רחיצה בתשעה קבין. ורחיצת ט' קבין צריך להטילם עליו בכלי שיוכל להריקה ממנו בלא שום הפסקה, וכן מוכיח במשניות של טהרות. וזה שכתב הגאון ז"ל דאין מתפללין עד שירחצו. ואינו נראה למורי הרב נר"ו. ואם אין לו מים, או אפילו אם יש לו מים ואינו טובה או אינו רוחץ, אפילו הכי אינו מפסיד התפילה מפני זה, דוודאי אף על פי שהתפילה יותר מקובלת עם הטבילה לדברי הכל, אין לו להפסיד מפני זה תפילתו. וכן כתב ר"מ ז"ל. בכלבה ראשי ישיבות שבבבל תמהו עליו, למה היה מיקל כל כך בענין טבילות בעל קרי. והוא ז"ל השיב להם שמימיו לא בטל אותה אפילו שעה אחת, אלא שלא היה יכול לכתוב בחיבורו כי אם היוצא מן הדין על פי ההלכה:

מתני': היה עומד בתפילה ונזכר שהוא בעל קרי לא יפסיק אלא יקצר — כלומר, יאמר פתיחתה וחתימתה בלבד, ואם לאו יתכסה במים ויקרא. וכל זה דקדקו חכמים בקריאת שמע בזמנה דלכתחילה כדי שלא תעבור הנץ החמה, שלא חששובו למה שלא היה סומך גאולה לתפילה, ולא הצריכוהו לעלות ולהתכסות אלא שיקרא בתוך המים:

הערות והגהות ושינויי נוסחאות[עריכה]

הערה בג: נ"ב: בפחות מעשרה. ב"ח.

הערה בד: נ"ב: תנן. ב"ח.

הערה 2: נ"ב: עבודה זרה ל א עיין שם בתוס' ובר"ן שם סימן אלף רמ"ג ד"ה ר"י הנשיא כו'.

הערה בה: נ"ב: ובכל ראשי. ב"ח. ולי נראה: וכל ראשי. נ. ו.

הערה בו: נ"ב: ולא. ב"ח.

שיטת ריב"ב[עריכה]

וכן למודים.

פיסקא: ר' יהודה אומר וכו'.

גמ': מגמגם וקורא — בעל קרי היה.

כתלתא סבי — דכולהו לקולא.

לטבילותא דבעלי קרייןוכתב רבינו האי גאון ז"ל וכו'. והרב דודי ז"ל כתב דבטלוה לטבילותא לגמרי, בין לדברי תורה בין לקריאת שמע בין לתפילה.

מתני': לא יפסיק תפילתו לגמרי אלא יקצר כל ברכה וברכה, כגון: אתה חונן, ברוך אתה ה' חונן הדעת. השיבנו אבינו, ברוך אתה ה' הרוצה בתשובה, וכן כולם.

במים הרעים — מים סרוחים.

שלטי הגבורים[עריכה]

לשון ריא"ז: היה עומד ומתפלל ושמע שהציבור עונין קדושה או אמן יהא שמיה רבא, אינו רשאי לפסוק אלא שומע ומכוין לבו עם הציבור ואחר כך חוזר לתפילתו, וכן ביאר המורה בפרק לולב הגזול, וכן ביארו הגאונים. ואף על פי ששומע כעונה, מצוה לענות, לפיכך צריך ליזהר שלא יתחיל בתפילתו אלא אם כן יודע שיוכל לענות עם הציבור בדברים שאינו יכול לאומרן ביחיד, כמבואר בקונטרס הראיות בפרק לולב הגזול.

הערה שא: על זה רבו הדעות, כמו שהביאם הטור. אמנם נראה דנהרא נהרא ופשטיה. וכתב הטור סימן קו דהאידנא נהגו שלא להצריך שום דבר אפילו לתפילה.

לשון ריא"ז: אבל נהגו העם כדברי האומר אין דברי תורה מקבלין טומאה, ואין אדם צריך לטבול לקריו לא בריא ולא חולה, ואפילו בתשעה קבין אינו צריך ומותר בין בדברי תורה בין בתפילה בין בברכות, ולא מיחו חכמים במנהג זה אלא הניחו העם כמנהגם אף על פי שנהגו שלא כהלכה, כמבואר בקונטרס הראיות.