שולחן ערוך אורח חיים ח יד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך אורח חיים · ח · יד · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: ט"ז מגן אברהם באר היטב משנה ברורה ביאור הלכה כף החיים באר הגולה

שולחן ערוך

צאם פשט טליתו, אפילו היה דעתו לחזור ולהתעטף בו מיד, יביחלוצריך לברך כשיחזור ויתעטף בו. הגה: ויש אומרים לזשאין מברכין, אם היה דעתו לחזור ולהתעטף בו (אגור סי' ל"ה). יגויש אומרים, לחדווקא כשנשאר עליו יטטזטוטלית קטן, והכי נוהגין (שם) (עיין לקמן סימן כ"ה סעיף י"ב).

מפרשים

באר הגולה

(צ) ואם פשט — נ"י ושבולי הלקט והאגור בשם מהר"מ.



טורי זהב - מגן דוד

(יב) צריך לברך כו' — כתב זה לפי שיטתו בבית יוסף בפירוש דברי הטור, כי רבינו נסתפק בדין זה, אם הוא דומה למה שאמרו בתפילין: כל שזזו ממקומן צריך לחזור ולברך, או דילמא גם בתפילין שזזו אין צריך לברך, רק אם לא ידע במה שזזו, אבל אם ידע אין הכי נמי דאין צריך. ופשט בית יוסף ספק זה מפרק לולב וערבה, דרבא בירך על התפילין אחר שבא מבית הכסא, ובוודאי מסתמא גם לפני זה היו עליו תפילין. ואני אומר לפי עניות דעתי, דלא נתכוין רבינו כהבנת בית יוסף; דגם בתפילין יש ספק אם חלצן קודם שהלך לבית הכסא, דאם כן היה לו למנקט הספק בחדא מחתא בציצית ותפילין. אלא ברור הוא דפשוט היה לו לרבינו הטור בתפילין שחולצן כדי ליכנס לבית הכסא, דאז צריך לברך אחר כך, כי ההיא דרבא. והטעם, דהא אסור ליכנס לבית הכסא בתפילין, על כן הוי ליה הפסק גמור. מה שאין כן בציצית, דמותר ליכנס לבית הכסא עם ציצית, ובזה דוחוקא הוא דמבעיא ליה, אם דומה לזזו תפילין מראשו מדעתו במקום שאין איסור. ומסיק דגם בתפילין אין צריך לברך, כשעשה מדעתו במקום שאין איסור, וזה דומה לציצית שהולך לבית הכסא, ובתרוייהו אין צריך לברך. וחילוק זה מצאתי בדרכי משה, והביא ראיה מגמרא פרק מי שמתו לענין אם הפסיק בתפלתו, אם צריך לחזור לראש, עיין שם. על כן דבר ברור הוא דאין מברכין על הציצית אחר שבא מבית הכסא ורוצה לחזור וללבוש, כן נראה לעניות דעתי. ועיין בסמוך אחר זה.


(יג) ויש אומרים דווקא כשנשאר וכו' — באגור כתב: נשאל מהרי"ל על היוצא מבית הכסא, ומסיר טליתו מעליו, ואחר כך חוזר, אם יש לו לברך. והשיב, דמהר"מ הצריך לברך, ומהר"ח חילק: היכא דנשאר עליו טלית קטן, אז כשחזר לא יברך, עד כאן לשונו. וצידד בית יוסף, דמיירי שיש בדעתו ללובשו אחר כך, ומהר"ם פליג על הטור. דאי מיירי באין דעתו, מאי טעמא דמהר"ח דסבירא ליה אין צריך? אטו אם לבש טלית בשחרית והסירו, וחזר ולבשו במנחה, לא יהא צריך לברך אם נשאר עליו טלית קטן? דמה לי זה, מה לי אם הסירו על דעת שלא להחזירו מיד? עד כאן.

ובלבוש תמה גם כן על מה שתלה הדין בנשאר עליו טלית קטן, דמה יועיל זה? ונראה לעניות דעתי ליישב, דסבירא ליה למהר"ח, דדין זה הוא דומה למברך על פירות ואוכל מהן, ובשעה שמקצת עדיין לפניו הביאו לו עוד, דאין צריך לברך שנית, כיון דעוסק עדיין בראשונות. הכי נמי דכוותיה, דכל שיש עדיין עליו הטלית קטן, והוא פשט את הטלית גדול אדעתא שיחזירנו אחר כך, דאין צריך לברך שנית. ואף על גב דבעלמא, אם יש עליו מלבוש אחד עם ציצית, ורוצה ללבוש עוד אחר, צריך לברך עליו, ולא מדמי ליה לפירות כנזכר לעיל? דשאני התם, דמעשה חדש הוא עושה; מה שאין כן כאן, שפושטו אדעתא להחזירו, על כן מהני דבר זה. כן נראה לי טעם דיעה זו. אך קשה לי על דברי רמ"א, שפוסק כאן דבעינן נשאר עליו טלית קטן, והיינו בלא דעתו לחזור; דהא מביא תחלה דיש אומרים שאין מברכין כלל אם היה דעתו כו', ועל זה מביא יש אומרים בתרא, דווקא בנשאר עליו טלית קטן, דהיינו שהם אינם מחלקים בין דעתו ללא דעתו, אלא מחלקים בין נשאר עליו טלית קטן כו'. ואם כן קשה, מאי מעליותא דטלית קטן? וכקושיית בית יוסף. ואין לומר דהיש אומרים בתרא הוא סבירא ליה דתרתי בעינן, דהיינו דעתו לחזור וגם טלית קטן. חדא, דבדרכי משה כתב בהדיא דהאי יש אומרים בתרא, שהוא דעת מהר"ח, מיירי אפילו באין דעתו, דמהני בטלית קטן. ותו, דהא בסימן כה סעיף יב כתב, דאם הזיז תפילין אדעתא להחזירם, דאין לברך, וכבר נתבאר לעיל סימן ח, עד כאן לשונו. והכא כתב אפילו בדעתו לחזור, דבעינן טלית קטן? ואין לומר דהתם, כיוון שהתפילין עדיין בראשו, אף על גב דהזיזום ממקומם, הוי כמו טלית קטן דכאן. הא ודאי ליתא, דכל שאין התפילין במקומן, הוויין כמונחים על השולחן. ולעניין הלכה למעשה, נראה לעניות דעתי, דוודאי ספק ברכות להקל, ואין לברך שנית בדעתו לחזור ולהתעטף, אפילו לא נשאר עליו טלית קטן, וכדבריו של רבינו הטור וכפסק רמ"א בסימן כה בתפילין, וכן הוא נמי כאן. ובפרט ששאר דיעות החולקות על הטור אינם מבוררים בפירוש דבריהם.

מגן אברהם

(יח) צריך לברך — צריך עיון, דכתב בסימן תרלט בשם המגיד משנה, דאם יצא מן הסוכה אדעתיה לחזור מיד, דאין צריך לברך, ומאי שנא הכא דצריך? דהא בגמרא יליף סוכה מתפילין לענין זה. ובאמת דעת האחרונים כרמ"א, ואם שינה מקומו לא הוי הפסק, כיון שחזר ולבש אותו טלית עצמו, כמו שכתבנו סימן רו, וכן הוא בדרכי משה דלא כע"ת, ועיין סימן קעח. מכל מקום נראה לי, אם לא היה בדעתו ללובשו מיד, צריך לברך, וכמו שכתב גבי סוכה, וכן הוא בטור כאן, דלא כע"ת ס"ק כ"ג.


(יט) טלית קטן — משמע דעת רמ"א, אפילו היה דעתו לחזור ולהתעטף לא מהני אלא אם כן נשאר עליו טלית קטן. והקשה ל"ח, דבסימן כ"ה סעיף י"ב פסק דאין צריך לברך. ותירץ, דמה שכתב כאן "והכי נוהגין" קאי אדלעיל ביש אומרים הראשון. ולישנא לא משמע הכי. וב"ח כתב, דמהר"ח מיירי כשהסירו סתם, ולכן כשנשאר עליו טלית קטן, עדיין לא הסיח דעתו מן המצוה, וכן משמע בדרכי משה. וזה לשון הרר"י סוף פרק קמא דברכות: התפילין והציצית, כשחולצן נגמרה מצותן, ולפיכך כשחוזר ומניחן – מצוה אחרת היא וצריך לברך; אבל בתורה, כשקרא פעם אחת לא נגמרה עדיין מצות הקריאה, ולפיכך כשחוזר וקורא, למצותו הוא חוזר ואין צריך לברך, עד כאן לשונו. וזהו גם כן כוונת מהר"ח. אבל לשון רמ"א שבשולחן ערוך אי אפשר ליישבו אלא בדוחק. ולענין הלכה דברי הב"ח עיקר, וכן כתב בדרכי משה.

באר היטב

(טז) טלית קטן:    וט"ז כתב: לעניין מעשה ודאי ספק ברכות להקל, ואין לברך שנית אם היה דעתו לחזור ולהתעטף בו אפילו לא נשאר עליו טלית קטן, כמו שפסק רמ"א סי' כ"ה לעניין תפילין באם הי' דעתו עליו דא"צ לחזור ולברך ע"כ. ומ"א כתב: דברי הב"ח עיקר, שכתב דמהר"ח איירי בשהסירו סתם, לכן כשנשאר עליו טלית קטן עדיין לא הסיח דעתו מן המצוות ע"ש. משמע נמי באם דעתו לחזור ולהתעטף, אפי' לא נשאר עליו טלית קטן א"צ לברך, ומינה אם לא היה דעתו ללבוש מיד לא מהני אם נשאר עליו טלית קטן וצריך לברך, ואז א"צ לבדוק הציצית כשחזר ולובשו, מ"א סי' י"ג ס"ק ה', ועיין מ"א סי' זה. ולכ"ע אם פשט טליתו בבוקר ונשאר עליו טלית קטן וחוזר ולובש טליתו במנחה, אע"פ שהיה בדעתו כשפשטו בשחרית לחזור וללבוש במנחה, אפי' הכי צריך לברך משום דשהה כ"כ. ע"ת וכ"כ בשכנה"ג בהגהת ב"י ס"ה ע"ש שהאריך.

שערי תשובה

(טו) טלית קטן — עיין באר היטב. ודעת הלבוש כהשולחן ערוך, וכן כתב בשם הנ"צ ושיורי כנסת הגדולה, שיחזור ויברך אפילו נשאר עליו טלית קטן. והרוצה לצאת מידי פלוגתא בזה אי אפשר לו לעשות התקנה של התבואות שור שכתבתי לעיל, דכיון שעומד במשך זמן תפילה – אי אפשר שיסיח דעתו מחזרת לבישת הטלית. וכן כתב בתבואות שור שם אההיא דמהר"ם, שאם היה לובש הטלית קטן ומברך עליו, לא היה אפשר להסיח דעתו כלל ממלבוש טלית גדול, דהוי כחיוב אצלו להתעטף בו בשעת תפילה, ולא היה יכול לעשות כל כך הפסק ביניהם כדי לגרום ברכה שאינה צריכה; הא אם היה אפשר לו להסיח דעת, שאינו רוצה ללבוש טלית עוד, אין זה גורם ברכה. ולכן נראה שיכול לעשות לכוין בשעת ברכה וגומר בדעתו שלא תפטור ברכה זו, רק לבישה הראשונה לבד, ואז אינה פוטרת מפשיטה ואילך אף שדעתו לחזור וללבוש ויש עליו טלית קטן, וכעין שכתב בתבואות שור בשם הפרי חדש שהבאתי לעיל ס"ק י"ד. ואף שבתבואות שור שדא ביה נרגא וכתב דלא מהני מה שמחשב, היינו לפי שהמוכנים לשחוט לפניו ומכוין לשחטם לא מהני מה שמחשב שאין פוטר שחיטתו בברכה זו; אבל בזה – שפיר יש לומר שאין מברך רק על מעשה לבישה זו, ואם יפשוט ויחזור וילבש, פנים חדשות באו לכאן. ולרווחא דמילתא יש להפסיק גם כן באיזה שיחה לאיזה צורך, שיהיה נחשב כהיסח הדעת. וכבר כתבתי בשם התבואות שור דכהאי גוונא לא הוה כגורם ברכה שאינה צריכה, דמותר להכניס עצמו לספק זה מליכנס בספק שנמנע לברך, וכן אני נוהג. ומכל מקום, הואיל וזמנין דמתרמי שצריך לפשוט, שעומד בתחילה במקומות שאינו רשאי להפסיק, לכן אני גומר בדעתי שלא יפטור הברכה כשאצטרך לפשוט בשעה שיש רשות להפסיק בדיבור, ואז טרם לבישה אני מפסיק באיזה מילות וחוזר ולובש בברכה, ומכל מקום כשאירע שצריך לפשוט במקום שאין רשות להפסיק – יהיה כח הברכה ראשונה עומדת במקומה, כיון שפושט על מנת ללבוש מיד וגם נשאר עליו טלית קטן, ומהני לצאת ידי ברכה בלבישה שניה על כל פנים לדעת הרמ"א ודעמיה. ומי שנוהג כן כמה פעמים, לכוין בשעת ברכה לשם כך, אף אם אינו מכוין אחר כך ועושה הברכה בסתם – מסתמא על דעת מנהגו הוא מברך. ודין המקומות שאינו רשאי להפסיק יבואר בהלכות קריאת שמע בעזר ה' יתברך. ועיין בשו"ת בית יעקב סימן ט"ז, שאם דר בחדר הסמוך לבית הכנסת, שאין הילוך כ"ב אמה, אין ההילוך הפסק, עיין שם; אך במגן אברהם מבואר דדווקא אם שניהם בבית אחד לא חשיב הפסק מחדר לחדר, עיין שם ובט"ז וח"צ. וכתב בשו"ת פני יהושע כתב יד סימן י"ח, במה שרצה חכם אחד לפרש דברי הטור שמסתפק בפשטו כדי ליכנס לבית הכסא כו', היינו שבאמת לא נכנס אלא חזר ולבש מיד, אבל נכנס צריך לברך כדאיתא בגמרא. והפני יהושע ז"ל דחה דבריו, דאפילו נכנס קאמר הטור, לפי שדעתו ללבשו מיד ביציאתו אפשר שאין צריך לברך עיין שם, וכן דעת כל האחרונים לפי דעת הטור:

ביאור הגר"א

ואם פשט כו' — כמסקנא דפרק ד דסוכה בסוכה ותפילין, וכן אמרו בפרק ד דמנחות לענין ציצית ברב יהודה דעבד כרבי כו':

ויש אומרים כו' — שמפרש ההיא דשם באין דעתו. וכן כתב בית יוסף בסימן תרל"ט בשם המגיד משנה, וכן כתב הגהות מיימוני בשם ראבי"ה בפרק ו דסוכה הלכה יב, וכן משמע בתוספתא הנ"ל: היה עושה מצוה אחת כל היום כו', וכמו שנתבאר לקמן ריש סימן רי"ז. וכבר נתבאר שאין הפשיטה הפסק. אלא דלכאורה ההיא דרבא בתפילין בסוכה שם מסייע לפסק השולחן ערוך, אבל כבר תירץ בדרכי משה דתפילין בבית הכסא שאני, כיון שצריך לחלצן בעל כרחו הוי הפסק. ועוד, דשם מפסיק ממש. ודוקא שמחזיר מיד וגם דעתו לחזור מיד, כמו שכתב בסימן רע"ג. אבל העיקר כדעת השולחן ערוך:

ויש אומרים כו' — כן כתב אגור בשם מהר"ח. אבל מהר"ח מיירי בסתם, וכמו שכתוב ביורה דעה סימן יט סעיף ז, ועיין לקמן סימן רו סעיף ה ובמגן אברהם שם:

משנה ברורה

(לו) צריך לברך – אפילו נשאר עליו טלית קטן, ואפילו אם תיכף נתעטף בו ולא שינה מקומו כלל בינתים, דהפשיטה גופא הפסק הוא בזה. ועיין לעיל בסימן זה ס"ק ל"א מה שכתבנו שם.


(לז) שאין מברכין – אפילו אם בעת הפשיטה לא נשאר עליו טלית קטן. וכן פסקו האחרונים. וטעם היש אומרים הוא, דכיוון דבעת הפשיטה היה דעתו תיכף ללובשו וכן עשה, לא הוי הפשיטה הפסק. ואפילו אם שינה מקומו בינתים, כגון שפשט אותו ליכנס לבית הכסא וכל כיוצא בזה, לא הוי השינוי מקום בזה הפסק, כיוון שחזר ולבש אותו טלית עצמו.

ואינו דומה למה דהסכימו הפוסקים בסימן כ"ה [בסעיף י"ב, ועיין שם במשנה ברורה], דאם פשט תפילין אדעתא ליכנס לבית הכסא הוי הפסק על ידי זה. דשאני התם, כיוון דבית הכסא אסור בתפילין, הוי הפסק גמור. מה שאין כן בטלית, דמדינא אינו אסור, רק דאינו נכון לעשות כן, על כן לא הוי הפסק על ידי זה.
ודע, דאם בעת הפשיטה לא היה דעתו ללבוש מיד, רק אחר איזה זמן, אף שאחר כך חזר ונתעטף בו מיד, לכולי עלמא צריך לחזור ולברך, ואפילו אם נשאר עליו טלית קטן; דתיכף שפשטוֹ, אזדא לה המצווה. והוא הדין להיפך: אם בעת הפשיטה היה דעתו ללבוש מיד, ואחר כך נשתהא איזה זמן והסיח דעתו, גם בזה לכולי עלמא צריך לחזור ולברך, אפילו אם נשאר עליו טלית קטן.


(לח) דווקא כשנשאר – האחרונים פסקו כהיש אומרים הזה, אך דמסקי דהיש אומרים הזה לא איירי רק כשפשט הטלית היה בסתמא, לכן אמרינן דאם נשאר עליו טלית קטן – עדיין לא הסיח דעתו מן המצווה, ובאם לאו – מסתמא הסיח דעתו. אבל אם היה דעתו בפירוש לחזור וללובשו מיד, אין צריך לחזור ולברך כשלובשו מיד, אפילו אם לא נשאר עליו טלית קטן. וכן להיפך לא מהני הטלית קטן, וכמו שכתבנו למעלה.

ונראה דאם פשט אותו בתוך התפילה, אפילו בסתמא הוי כמו שפשט אותו על דעת לחזור. וכן אם קיפלו והניחו בתוך כיסו, הוי כמו שפשט אותו בפירוש על דעת שלא לחזור.

ביאור הלכה

  • אם פשט טליתו וכו' צריך לברך וכו' — עיין במשנה ברורה במה שכתב: "ועיין לעיל בס"ק ל"א", דהיינו דמוכח שם מהמגן אברהם, דאם בשעת הברכה היה דעתו שיפשטנו ויחזור וילבשנו, לכולי עלמא אין צריך לחזור ולברך. וזהו לעניות דעתי העצה היעוצה שיוכל לצאת בזה כל הדיעות, שיכוין בשעת ברכה שאם יצטרך לפשטו שיחזור וילבשנו. ועיין בשערי תשובה:
  • ויש אומרים שאין מברכין וכו' — עיין במשנה ברורה במה שכתב דאם לא לבשו מיד אז צריך לברך לכולי עלמא בכל גווני. ועיין בספר ארצות החיים בשם תשובת קול אליהו, דלפי זה היוצא מבית המרחץ צריך ברכה שנית על הטלית קטן, דאיכא הפסק גדול. והביא כן בשם רבני קשישי דירושלים, עכ"ל. והעולם אין נוהגין ליזהר בזה. ואפשר שטעמם, דלא שייך בזה היסח הדעת, שמוכרח הוא לחזור וללבוש את בגדיו. ולכאורה נראה דלא מהני בזה אפילו אם יכוין בבוקר בעת הברכה שיפשטנו ויחזור וילבשנו, כיון דמטעם הפסק אתינן עלה. ואפשר לומר דכשמכוין לזה בעת ברכה בבוקר לא שייך בזה הפסק בין הפשיטה והלבישה, דהברכה קאי על לבישה השנית. תדע, דמשמע מהמגן אברהם דעצה זו מהני אפילו להבית יוסף, דסבירא ליה דתיכף שפשט אזדא לה המצוה ולא מהני מה שהיה דעתו לחזור וללבשו, ועל כרחך משום דהברכה קאי על לבישה השנית. ואפשר לדחות, דסבירא ליה דעל ידי הכוונה שמכוין לזה בשעת ברכה, מהני אחר כך סמיכת הפשיטה להלבישה, וצריך עיון. והנה מדברי הב"ח בסימן זה משמע דמרחץ לא חשיב הפסק לגבי טלית קטן. ואולי יש לחלק בין אם שהה הרבה אם לא, והב"ח איירי דלא שהה. ויותר טוב שיכוין בבוקר בעת הברכה, שלא תפטור בברכה זו להטלית קטן, רק עד שיפשטנו בבית המרחץ, ואז יוכל לברך אחר כך לכולי עלמא. ועיין בשערי תשובה:
  • אם היה דעתו וכו' — עיין במשנה ברורה מסקנת האחרונים בזה. על כן סנדקי שתופס הילד למולו ומתעטף בציצית, אם הטלית שאולה, לא יברך עליו (וכדלקמן בסימן י"ד בט"ז שם עיין שם במשנה ברורה). ואם הטלית הוא שלו, אם אחר התפילה בעת הפשיטה היה דעתו ללבשו ולא שהה הרבה בינתיים, אין צריך לחזור ולברך אפילו היה שינוי מקום, כגון שהמילה היה בבית. ואם לא היה דעתו ללבשו, לא מהני אפילו המילה היה במקום התפילה. ואם הסירו סתמא, תלוי באם נשאר עליו טלית קטן אין צריך לחזור ולברך על הטלית גדול, ואם לאו חוזר ומברך בכל גווני. ואם קיפלו והניחו בתוך כיסו, הוי כמו שפשט אותו בפירוש על דעת שלא לחזור וללבשו, וצריך אחר כך לחזור ולברך בכל גווני:

כף החיים

(נב) סעיף יד: אם פשט טליתו וכו' צריך לברך כשיחזור ויתעטף בו. הגה: ויש אומרים שאין מברכין אם היה דעתו לחזור ולהתעטף בו עד כאן — וכן כתבו האחרונים, דאם היה דעתו לחזור ולהתעטף בו אינו צריך לחזור ולברך, ואין חילוק בין נשאר עליו טלית קטן בין לא נשאר. ב"ח, ט"ז ס"ק יג, מגן אברהם ס"ק יט, א"ק ס"ק ט"ז, ר' זלמן אות כ"ג, סידור בית יעקב אות ה', חיי אדם כלל י"ב אות ו', תפלה לדוד אות ל"ב, ש"צ דף ל"ד עמוד ד', חסד לאברהם אות יו"ד, קיצור שולחן ערוך סימן ט אות יו"ד. וכן פסק מה"ר יוסף חיים נר"ו בספר בן איש חי פרשת בראשית אות יו"ד. וכתב דאף על גב דמרן סבירא ליה לברך, קיימא לן ספק ברכות להקל אפילו נגד סברת מרן ז"ל.

אבל אם כשפשטו לא היה דעתו לחזור וללבוש עד לאחר כמה שעות, אז אפילו אם אחר כך נמלך ללובשו תיכף ומיד, צריך לחזור ולברך עליו אפילו נשאר עליו טלית קטן, אפילו לא יצא מפתח ביתו כלל בנתיים וחוזר ולובשו באותו חדר שפושט. ר' זלמן שם, קיצור שולחן ערוך שם. ואם פשטו סתם, יש לחלק בין נשאר עליו טלית קטן או לא. ב"ח שם, עטרת זהב, אליה רבה שם, ר' זלמן אות כ"ה, חיי אדם שם, ש"צ שם.


(נג) ואם כשפשטו היה דעתו לחזור וללובשו מיד, אלא שאחר כך שכח או נמלך מללבוש עד לאחר כמה שעות, אזי צריך לחזור ולברך עליו, אפילו לא יצא מפתח ביתו כלל בנתיים וחוזר ולובשו באותו החדר שפשטו. ר' זלמן אות כ"ד.


(נד) מי שיצא מבית הכנסת והסיר טליתו, אפילו הסיח דעתו וצריך ברכה כשחוזר ולובשו, אפילו הכי אינו צריך לבודקו. מגן אברהם סימן יג ס"ק ה, באר היטב בזה הסימן ס"ק ט"ז, תפלה לדוד שם.


(נה) שם בהגה: ויש אומרים שאין מברכין וכו' — אבל אם פושט טלית אחד ולובש אחר, כגון שבא בעלה של ראשונה והוצרך להחליף, צריך לברך על האחרת, שלא היה דעתו עליה מתחילה, חסד לאלפים אות יו"ד. וכן אם החליף בגדיו ולובש טלית קטן אחר, אפילו לובשו תיכף ומיד אחר שפשט הראשון, יברך על זה החדש. בן איש חי שם. וכן כתבנו לקמן סימן כה אות ע"ט גבי תפילין, יעויין שם. אך אם נתן לו השמש טלית, ותיכף שבירך קודם שלבש חטפה מידו, שבא בעל הטלית ונתן לו טלית אחר, יש בזה מחלוקת הפוסקים, עיין מחזיק ברכה אות יא וערוך השולחן אות ב'. ופסק החסד לאלפים שם שלא יחזור לברך על האחר, משום ספק ברכות להקל. וכן כתב הכרם שלמה והשערי תשובה אות י"ח בשם ספר מוצל מאש סימן י"ד, וכן כתב פני יצחק נר"ו מערכת הטי"ת אות קי"ט.


(נו) שם בהג"ה: ויש אומרים שאין מברכין וכו' — והוא הדין בטלית קטן, אם פושטו להכנס לטבילה, לא יברך כשלובשו בעת שיצא, משום ספק ברכות להקל. ואף על גב דמפורש בספר הכוונות דרבינו האר"י ז"ל היה מנהגו לברך על טלית קטן אחר טבילה, ואין אומרים ספק ברכות כנגד רבינו האר"י ז"ל, מכל מקום יש לומר שאני רבינו האר"י ז"ל שהיה מתעכב בטבילה ועושה בה כוונות הרבה, ונעשה היסח הדעת טפי. מיהו אם פושטו כדי להכנס למרחץ, דשוהה שם הרבה, יש לברך על פי מנהג האר"י ז"ל. בן איש חי שם.


(נז) במקום שנוהגים שמשליכים טלית על החתנים והכלות בעת חתונתם, יש בזה מחלוקת הפוסקים אם צריך החתן לברך אם לאו, עיין באר היטב ס"ק י"ח. ועל כן, כדי לצאת כל הדעות יברך החתן על הציצית, ויתעטף בו כעטיפת הישמעאלים כמבואר לעיל אות ז, ואחר כך מורידו על גופו, דהיינו שיהיה על גופו ועל ראשו וישהה כדי הילוך ד' אמות, ואחר כך משליכין אותו על החתן ועל הכלה. אחר כך ראיתי שכן כתב פני יצחק נר"ו אות קי"ז בשם לב חיים סימן צ', וזה לשונו, דהנכון להתעטף החתן תחילה ויברך, ואחר כך פורס הטלית על הכלה. ואם הטלית הוא שאול, אין צריך לברך לא החתן ולא הסנדק, יעויין שם, עד כאן לשונו. וכתב שכן הסכים הרב ב"כ דף ג' עמוד ב' משם הרמ"ז יעויין שם, ועיין שערי תשובה אות ט"ז. וכן המנהג פה עיר הקדש ירושלים תובב"א, דבתחילה מברך החתן ומתעטף בו, ואחר כך פורשין אותו על החתן ועל הכלה.




▲ חזור לראש