שערי תשובה (מרגליות)/אורח חיים/ח

<< · שערי תשובה (מרגליות) · אורח חיים · ח · >>

סעיף א

(א) יתעטף — עיין באר היטב, ורצונו לומר הטלית קטן. ומוכח שלא היו דרכם לישן בטלית קטן, וכמבואר בסימן כ"א דאיכא דעות שאסור לשכב בטלית קטן, אלא שנהגו להקל. ואמנם בשם האר"י ז"ל כתבו שיש לישן בטלית קטן, ושם אכתוב בזה:

(ב) מעומד — עיין באר היטב. ומה שכתב שחלקו על הבית יעקב, כן מבואר גם כן בשאגת אריה סימן ל"ב, שכתב: כשבא לברך על הטלית צריך לברך בשעה שמחזיקו בידו ורוצה להתעטף בו, לא בשעת עיטוף, דאין זה עובר לעשייתו, כיון שכבר חלה עליו מצות ציצית, מדברכינן "להתעטף בציצית", עיין שם. ובשלמי ציבור כתב: לעניין ברכה להתעטף, לדעת הט"ז סימן תרמ"ב והבית יעקב נראה דסבירא להו דעיקר המצוה נקראת כשמשליך הכנפות לאחוריו אחר העיטוף, ולכן טוב לברך סמוך לעיקר המצוה, כמו שכתב הרשב"ץ חלק ב' סימן רע"ז לענין מילה. אך יש לנהוג שבעוד הטלית בידו יברך, ותיכף ילבשנו דרך אחוריו על ראשו ועל גופו בבת אחת, ואחר שלבש בדרך הזה – יעלה הכנפות על צווארו ויתעטף כעטיפת ישמעאלים כדי הילוך ד' אמות, וכן נוהגין אנשי מעשה מיקירי ירושלים, עיין שם:

סעיף ב

(ג) ונכון שיכסה — עיין באר היטב, ועיין במשאת בנימין סימן מ"ח. עוברי דרכים שמניחין הטלית כשהוא מקופל, ומשלשלים סביב צווארם על כתפיהם בעניין שקצה האחד כשהוא מקופל עם הציצית יורד לפניו מימין וקצה השני עם ב' ציצית יורד משמאל, אין יוצאין בכהאי גוונא ידי מצות ציצית, וגוערין בהם, דכהאי גוונא לכולי עלמא לאו עיטוף הוא, עיין שם. וכתב בדבר שמואל סימן קכ"ג: עטיפת הטלית, מצוה שיהיה הטלית על הראש ולא על כתפיהם לבד. ובמקום שנהגו הרוב שאין מכסין ראשם, ומקפידין על המיעוט שמכסים ראשם, יש להם לעשות כפי מנהג המרובים, עיין שם. ונראה דהיינו אחר הברכה בשעה שהוא עטוף בו להתפלל, אבל בשעה שהוא מברך עליו ומתעטף בו מיד – אז בעת ההוא יכסה ראשו בטלית ולא יסמוך על השלכת הטלית על כתיפיו לבד; ובזה אין לנו להשגיח במנהג המרובים, שהוא מנהג בטעות, שלא יצאו ידי חובת ברכה כמו שכתב בשם המ"ב, וכן כתב גם כן הרדב"ז חלק ב' סימן שמ"ב: אותן שאין מכסין הראש עושין שלא כדין, וכן נהגו ומנהג אבותינו תורה היא, עיין שם. ובדבר שמואל שם הזכיר מתשובה זו של הרדב"ז, עיין שם:

סעיף ג

(ד) טליתות — וכתב התשב"ץ חלק ב' סימן מ"ם: לעולם יש לברך "להתעטף בציצית", בין על טלית גדול או קטן, בין דרך עטיפה ובין דרך מלבוש, ויש בכלל מאתים מנה. והוא הדין שאם רצה לברך "ללבוש" – הרשות בידו, אלא שאינו ניכר מברכותיו שהוא תלמיד חכם; ואנו נוהגין לברך "להתעטף" אף כשלובש דרך מלבוש, עיין שם. ועיין לקמן ס"ק ז שדעת הרמ"א לברך "על מצות". ונראה דאם לובש טלית קטן בדרך עטיפה, שפיר מברך עליו "להתעטף":

סעיף ד

(ה) ציציות — עיין באר היטב: "ויש נוהגין לשום צד ימין על כתף השמאל" כו'. וברדב"ז חלק א' סימן תקע"א כתב: הנוהגין להתעטף בטלית כעטיפת אבלים, ואחר כך משליכין שני הציצית לצד השמאל, והם כולם בצד שמאל, ב' לפניו וב' לאחריו, אינו נכון, ובפרט בשבת דמחזי כאבל; אלא ישליך הב' כנפות אחד לפניו ואחד לאחריו מימין וכן בשמאל. ועטיפה בצואר הוא בשעת הברכה, עיין שם:

סעיף ה

(ו) בציצית — עיין באר היטב, וכן כתב במחזיק ברכה, שיש לומר הב' בשו"א, בשם מהר"מ דלונזאנו על פי דקדוק ומהר"מ זכותא על פי הסוד, עיין שם:

(ז) כאחת — עיין באר היטב, ועיין לעיל סימן ו' ס"ק ה' מה שכתבנו בשם תשובת המבי"ט, ועיין מה שכתב בזה בתבואות שור סימן י"ט ס"ק ח'. ושם כתב בשם המבי"ט הטעם שאם רצו כולן מברכין, משום שאין כולם מזומנים יחד, ויצטרך להיות כל אחד טליתו בידו ולהמתין, וכן בתפילין יעמדו בזרועות מגולות. והמחבר כאן לשיטתו אזיל סוף סימן וא"ו שאין חשש בזה שיברך כל אחד בפני עצמו בכל דוכתיה, רק שאם רצו, אחד מברך לכולם:

סעיף ו

(ח) על מצות — עיין באר היטב. וכוונת הדרכי משה נראה שרוצה לומר דלשעבר נמי משמע, מה שאין כן "להתעטף" דלא משמע רק להבא. ועיין מה שכתבנו לעיל ס"ק ד', דאם לובש הטלית קטן דרך עטיפה אפשר דגם להרמ"א שפיר עדיף טפי שיברך להתעטף, עיין שם:

סעיף ז

(ט) להפריד — עיין באר היטב. ועיין לקמן סימן י"ג שאם נסתבכו קצת אין להפרידם בשבת, עיין שם:

סעיף ט

(י) לבטלה — עיין באר היטב בשם ט"ז, לבדוק בנקב הכנף. והט"ז כתב הטעם, שרגיל גם כן להתקלקל. ולא ידעתי למה השמיט דברי המגן אברהם, שכתב להיפך, מטעם שאין עשויין ליפסק, עיין שם. ומבואר מזה דבנקב עד הקשירה אם נפסק פסול, וכן כתב בשאלות יעב"ץ סימן ל"ג, דאפילו לא נפסק רק חוט אחד בנקב הכנף באופן שנעשה על ידי כך שני חצאי חוטים והשאר שלימים, הרי זה פסול. ביאר הטעם, שהרי אותו החוט שנפסק שם אין החוטין תלויים בבגד עיין שם. וכתב המגן אברהם, דבשעת הדחק יש לסמוך על החזקה, אם יודע שהחוטין היו שלימים מאתמול. ונראה שרוצה לומר שהוא שעת הדחק שאי אפשר לו לשהות עצמו ולבדוק, כגוונא שכתב בשם הט"ז, שקראוהו לעלות לתורה והוא עומד וטליתו בידו להתעטף בו ואין פנאי לבדוק משום כבוד הבריות, או בגוונא אחריתי. אבל מה שכתב בב"ה בשם הבית יעקב שבא בדרך, שמתיירא שלא יהיה לו טלית אחר כשיהיה זה פסול, יסמוך על החזקה, דמדינא אין חייב לבדוק עיין שם. לא נהירא, דמה לי בדרך ומה לי בביתו? שהבדיקה באה להצילו מאיסור לבישת טלית בלא ציצית וברכה לבטלה, וכיון שיכול לברר, מעיקרא הכי קביל עליה ושויה חובה, ומה בכך שאם יהיה זה פסול לא ימצא טלית אחר? דממה נפשך. וגם כיון שהוא בדרך – ליכא משום גדול כבוד הבריות, שהרואה יאמר שנאבד או נפסל מחמת טלטול הדרך, ומחמת שהוא בדרך אי אפשר למצוא אחר. ושעת הדחק שאני, דמעיקרא לא שויא חובה אלא במקום שהיה יכול לברר בנקל. וגם מה שכתב בבית יעקב שם שאם לא בדק ומצא שנתקלקל, ובנתיים היו במקום משומר, שבודאי הקילקול היה קודם, חשוב כשוגג ולא כאונס, עיין שם, לעניות דעתי גם הא ליתא, שאם היינו אומרים שמותר לברך ולהתעטף בלא בדיקה, כיון שעשה בהיתר, אף שנמצא פסול, אנוס היה. ומה דמייתי מתוספת דביצה אין ראיה כלל, שהרי כתב הטעם שלא היה לו למהר כל כך, ובכאן לא שייך זה:

סעיף יא

(יא) על בגדיו — עיין באר היטב. וכתב בברכי יוסף: טלית ארוך, יכול לתחוב הציציות בחגורתו אשר במתניו כדי שלא יגררו, וטפי עדיף לתוחבם בחגורתו מאחוריו, בשם פרי הארץ:

סעיף יב

(יב) ואם מפסיק — עיין באר היטב ועיין תבואות שור סימן י"ט לעניין שחיטה, דעתו כהט"ז שם שלא יברך משום ספק ברכות, ואם כן גם כאן יש לנהוג כן. והמגן אברהם כתב דהאחרונים הכריעו בפלוגתא זו לברך, ורוצה לומר הב"ח והש"ך, מכל מקום כתב בתבואות שור דשב ואל תעשה עדיף. ועיין שם בתבואות שור שכתב: אם סח, יסיח דעתו מהשחיטה על ידי שיעקור ממקומו ויעסוק בדברים אחרים כאילו אינו רוצה לשחוט עוד עתה, ואז יהיה הברכה מדינא, עיין שם. ונראה שכן יש לעשות גם כאן, לפי מה שכתב המגן אברהם דהך דהכא במחלוקת היא שנויה כההיא דשחיטה. ועיין במגן אברהם, שלכתחילה אסור לשיח, שלא יכנס בספק פלוגתא. ואפילו להפסיק הפסק גדול שצריך לברך לכולי עלמא אסור לכתחילה, משום ברכה שאינה צריכה, והיינו לכתחילה כשלא שח; מה שאין כן אם עבר ושח, אזי טוב לו שיעשה הפסק גדול ויברך מדינא. ולא מיבעיא לפי מה שכתב המגן אברהם, שאם שח לברך על פי הכרעת הש"ך ביורה דעה, אם כן מוטב שיברך בלא ספק פלוגתא כלל, דהיינו בהפסק גדול; אך אפילו לפי דעת הת"ש דמספק לא יברך, מכל מקום כתב שם בס"ק י"ז דמוטב להכניס את עצמו בספק גרם ברכה שאינה צריכה מליכנס בספק שימנע מלברך על עשיית המצוה, עיין שם. ועיין שם שדחה מה שכתב הפרי חדש, שיכוין ויגמור בדעתו שלא יצא בברכה זו רק כל זמן שלא ישיח שיחה בטלה, והוא ז"ל כתב דלא מהני כוונה זו לחייבו בברכה שניה, כיון שהם לפניו ומתכוין לשחוט את כולם, עיין שם, ואם כן הוא הדין כאן:

( יג) על כולם — עיין באר היטב. ועיין בתבואות שור סימן י"ט, שאף על פי שדעתו כהט"ז שם והשיג על האליהו זוטא כאן, מכל מקום דעתו דכיון שיש חשש ברכה לבטלה לדעת הסוברים כבעל העיטור, שב ואל תעשה עדיף, עיין שם בתבואות שור חילוקי דינים שיש ללמוד משם לכאן:

סעיף יג

(יד) חשובה הפסק — עיין באר היטב. ועיין ביד אפרים מה שכתב על דברי הט"ז שהביא ראיה מהתוספות. ומה שכתב הט"ז דברכת תפילין הוי הפסק בין הברכה שבירך על הטלית קטן להגדול, עיין שם, לעניות דעתי צריך עיון, דבסימן כ"ה כתב המגן אברהם בחולץ תפילין ונכנס לבית הכסא, אם אינו רחוק – אין צריך לחזור ולברך אף על פי שמפסיק באמצע בברכת "אשר יצר". ועיין בבאר היטב לקמן סימן נ"ג בשם גינת ורדים בנכנס לבית הכסא באמצע פסוקי דזמרה, יטול ידיו ויברך ויניח ציצית ותפילין ויברך, וכתב הבאר היטב שם דבמגן אברהם סימן כ"ה לא משמע הכי. ולפי מה שכתבתי יש לבאר הטעם של בעל גינת ורדים, לפי שהפסיק באמירת "אשר יצר", דסבירא ליה שראוי לסמוך אמירת "אשר יצר" לעשות צרכיו והנטילה ולא יפסיק בנתיים; והמגן אברהם סבירא ליה דאף על גב דוודאי לכתחילה ראוי לעשות כן, מכל מקום בזה שאם יעשה כן יגרום ברכה, מוטב לאחר אמירת אשר יצר עד שיניח תפילין וציצית בלא ברכה, דהשהיה אינה חשובה הפסק, ויאמר אחר כך "אשר יצר". ועיין לקמן סימן רכ"ז לעניין אם הוא בבית הכסא ושמע קול רעמים, יצא ויברך, וכתב המגן אברהם שיטול ידיו, ולפי זה צריך לאחר ברכת "אשר יצר" עד אחר שיברך ברכת הרעם. ויש לומר דהתם הוי ברכה עוברת. וכן מה שכתוב בס"ו בשם רש"ל בנתחייב ברכה אחרונה שיוכל להקדימה, התם נמי משום דכבר חל חיובה קודם. ומכל מקום יש לומר דגם כאן, אם יאחר ברכת "אשר יצר" לא יצטרך להרבות בברכות ציצית ותפילין, מוטב שיעשה כן. ועיין באשל אברהם מה שכתב הטעם שיכול לאחר ברכת "אשר יצר, וצריך עיון. אך בלאו הכי יש לומר כדעת המגן אברהם, דאפשר דגם הוא סובר שיברך "אשר יצר" תחילה, ולא חשיב הפסק כיון שחוזר ללבוש אותם תפילין עצמן, מה שאין כן במפסיק בברכה אחרת בין לבישת שני בגדיו של ציצית, שפיר חשוב הפסק. ועיין במגן אברהם ס"ק י"ח שכתב חילוק זה לענין שינה מקומו בנתיים, עיין שם. ועיין לקמן סימן נ"ג וסימן ס"ו מה שכתב בזה. ומכל מקום נראה דבכהאי גוונא דמפסיק בברכת תפילין וכיוצא בו, לא גרע משיחה. ולפי מה שכתבנו לעיל דעת התבואות שור, דאיכא דעות שאין צריך לברך ברכה כי כל ספק ברכה להקל, אם כן הוא הדין בהפסק ברכה הדין כן, שאין צריך לברך. וכדי לצאת מידי פלוגתא יש לעשות כמו שכתבנו לעיל מדברי התבואות שור בשח בין שחיטה לשחיטה, עיין שם:

סעיף יד

(טו) טלית קטן — עיין באר היטב. ודעת הלבוש כהשולחן ערוך, וכן כתב בשם הנ"צ ושיורי כנסת הגדולה, שיחזור ויברך אפילו נשאר עליו טלית קטן. והרוצה לצאת מידי פלוגתא בזה אי אפשר לו לעשות התקנה של התבואות שור שכתבתי לעיל, דכיון שעומד במשך זמן תפילה – אי אפשר שיסיח דעתו מחזרת לבישת הטלית. וכן כתב בתבואות שור שם אההיא דמהר"ם, שאם היה לובש הטלית קטן ומברך עליו, לא היה אפשר להסיח דעתו כלל ממלבוש טלית גדול, דהוי כחיוב אצלו להתעטף בו בשעת תפילה, ולא היה יכול לעשות כל כך הפסק ביניהם כדי לגרום ברכה שאינה צריכה; הא אם היה אפשר לו להסיח דעת, שאינו רוצה ללבוש טלית עוד, אין זה גורם ברכה. ולכן נראה שיכול לעשות לכוין בשעת ברכה וגומר בדעתו שלא תפטור ברכה זו, רק לבישה הראשונה לבד, ואז אינה פוטרת מפשיטה ואילך אף שדעתו לחזור וללבוש ויש עליו טלית קטן, וכעין שכתב בתבואות שור בשם הפרי חדש שהבאתי לעיל ס"ק י"ד. ואף שבתבואות שור שדא ביה נרגא וכתב דלא מהני מה שמחשב, היינו לפי שהמוכנים לשחוט לפניו ומכוין לשחטם לא מהני מה שמחשב שאין פוטר שחיטתו בברכה זו; אבל בזה – שפיר יש לומר שאין מברך רק על מעשה לבישה זו, ואם יפשוט ויחזור וילבש, פנים חדשות באו לכאן. ולרווחא דמילתא יש להפסיק גם כן באיזה שיחה לאיזה צורך, שיהיה נחשב כהיסח הדעת. וכבר כתבתי בשם התבואות שור דכהאי גוונא לא הוה כגורם ברכה שאינה צריכה, דמותר להכניס עצמו לספק זה מליכנס בספק שנמנע לברך, וכן אני נוהג. ומכל מקום, הואיל וזמנין דמתרמי שצריך לפשוט, שעומד בתחילה במקומות שאינו רשאי להפסיק, לכן אני גומר בדעתי שלא יפטור הברכה כשאצטרך לפשוט בשעה שיש רשות להפסיק בדיבור, ואז טרם לבישה אני מפסיק באיזה מילות וחוזר ולובש בברכה, ומכל מקום כשאירע שצריך לפשוט במקום שאין רשות להפסיק – יהיה כח הברכה ראשונה עומדת במקומה, כיון שפושט על מנת ללבוש מיד וגם נשאר עליו טלית קטן, ומהני לצאת ידי ברכה בלבישה שניה על כל פנים לדעת הרמ"א ודעמיה. ומי שנוהג כן כמה פעמים, לכוין בשעת ברכה לשם כך, אף אם אינו מכוין אחר כך ועושה הברכה בסתם – מסתמא על דעת מנהגו הוא מברך. ודין המקומות שאינו רשאי להפסיק יבואר בהלכות קריאת שמע בעזר ה' יתברך. ועיין בשו"ת בית יעקב סימן ט"ז, שאם דר בחדר הסמוך לבית הכנסת, שאין הילוך כ"ב אמה, אין ההילוך הפסק, עיין שם; אך במגן אברהם מבואר דדווקא אם שניהם בבית אחד לא חשיב הפסק מחדר לחדר, עיין שם ובט"ז וח"צ. וכתב בשו"ת פני יהושע כתב יד סימן י"ח, במה שרצה חכם אחד לפרש דברי הטור שמסתפק בפשטו כדי ליכנס לבית הכסא כו', היינו שבאמת לא נכנס אלא חזר ולבש מיד, אבל נכנס צריך לברך כדאיתא בגמרא. והפני יהושע ז"ל דחה דבריו, דאפילו נכנס קאמר הטור, לפי שדעתו ללבשו מיד ביציאתו אפשר שאין צריך לברך עיין שם, וכן דעת כל האחרונים לפי דעת הטור:

סעיף טו

(טז) שנפלה — עיין באר היטב. ומה שכתב בשם הלכות קטנות: "ימשוך הברכה" כו', נראה דמיירי שקרוב להגיע להטלית בהילוך פחות מכ"ב אמות והוא באותה חדר, ואם לאו, מוטב שיסיים "למדני חוקיך", וכשילבש טלית יברך כדינו. ומה שכתב בשם שיורי כנסת הגדולה בהניחוה אחרים עליו, עיין שם דמדמה למי שלא היו ידיו נקיות המבואר בסעיף י'. ומה שכתב בעניין פרישת הטלית על חתן וכלה, כתב בשבות יעקב ליקח טלית שאולה, עיין שם שכתב שאפילו מאן דמחייב בשאולה היינו לתפילה, אבל בשביל צניעות לעלות לתורה או כהאי גוונא פטור. ובפרי האדמה חלק א' כתב, שנוהגין שמברך, והחתן מתעטף בתחילה, ואחר זה יאחז הכנף וימשיכה עליו. ולפי שבמדינתינו אין מנהג זה, קיצרתי. וכתב בספר מוצל מאש (המחובר לספר אש דת) סימן י"ד, שפעם אחת נתנו לו טלית להתעטף, וקודם העטיפה בא שמש בית הכנסת וחטף בידו באמרו שבא בעל הטלית וביקש טליתו ונתן לו אחר, יש להסתפק אם צריך לברך שנית. והביא שם מדין תורמס אחד שנפל מידו המבואר בסימן ר"ו, ומכל מקום העלה שספק ברכות להקל: