שולחן ערוך אורח חיים ח א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


שולחן ערוך אורח חיים · ח · א · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: ט"ז מגן אברהם באר היטב משנה ברורה ביאור הלכה כף החיים באר הגולה

שולחן ערוך

אאאאאיתעטף בציצית ויברך אבבבבמעומד.

מפרשים

באר הגולה

(א) יתעטף בציצית — טור וסמ"ק סימן ב', הרד"א וא"ח.



טורי זהב - מגן דוד

(א) מעומד — דכתיב "לכם", וילפינן בגזרה שוה מעומר, דכתיב גם כן "לכם", ובעומר כתיב "בקמה", פירוש בקומה.

מגן אברהם

(א) יתעטף וכו' — מיד אחר נטילת ידיים [טור].


(ב) מעומד — פירוש, הברכה והעטיפה שתיהן יהיו בעמידה. וצריך עיון, דביורה דעה ריש סימן שכ"ח משמע דמותר לברך מיושב, והוא משנה שלימה. ויש לומר דהפרשת חלה אינו מצוה כל כך, דאינו עושה אלא לתקן מאכלו, דומיא דשחיטה, כן נראה לי, עיין מה שכתבנו סימן תקפ"ה. ואותן המניחין הטלית המקופל ומשלשלין אותו סביב הצוואר על כתפיהן, לא יצאו ידי חובתן [מ"ב]. ובכתבים כתוב שצריך להתעטף עד פיו כעטיפת הישמעאלים כדי הילוך ד' אמות, ואחר כך יתעטף עד החזה פנים ואחור, וכן כתב בל"ח שעיקר העיטוף בגוף, עיין סימן י סעיף י.

באר היטב

(א) יתעטף בציצית:    מיד אחר נט"י. טור.


(ב) מעומד:    וה"ה העטיפה יהיה מעומד. בתשובת בית יעקב סי' כ"ט פסק דמברך אחר העטיפה שלא כמנהג העולם ע"ש והיד אהרן ובני חייא חלקו עליו. והיד אהרן העלה, לאחר ששם הטלית עליו אף שלא שם ציצית בידו רק השליכו לאחוריו יוכל לברך, ע"ש. עיין הרמ"ע מפאנו סי' ק"ב, ובתשובת דרכי נועם סימן ג'.

שערי תשובה

(א) יתעטף — עיין באר היטב, ורצונו לומר הטלית קטן. ומוכח שלא היו דרכם לישן בטלית קטן, וכמבואר בסימן כ"א דאיכא דעות שאסור לשכב בטלית קטן, אלא שנהגו להקל. ואמנם בשם האר"י ז"ל כתבו שיש לישן בטלית קטן, ושם אכתוב בזה:


(ב) מעומד — עיין באר היטב. ומה שכתב שחלקו על הבית יעקב, כן מבואר גם כן בשאגת אריה סימן ל"ב, שכתב: כשבא לברך על הטלית צריך לברך בשעה שמחזיקו בידו ורוצה להתעטף בו, לא בשעת עיטוף, דאין זה עובר לעשייתו, כיון שכבר חלה עליו מצות ציצית, מדברכינן "להתעטף בציצית", עיין שם. ובשלמי ציבור כתב: לעניין ברכה להתעטף, לדעת הט"ז סימן תרמ"ב והבית יעקב נראה דסבירא להו דעיקר המצוה נקראת כשמשליך הכנפות לאחוריו אחר העיטוף, ולכן טוב לברך סמוך לעיקר המצוה, כמו שכתב הרשב"ץ חלק ב' סימן רע"ז לענין מילה. אך יש לנהוג שבעוד הטלית בידו יברך, ותיכף ילבשנו דרך אחוריו על ראשו ועל גופו בבת אחת, ואחר שלבש בדרך הזה – יעלה הכנפות על צווארו ויתעטף כעטיפת ישמעאלים כדי הילוך ד' אמות, וכן נוהגין אנשי מעשה מיקירי ירושלים, עיין שם:

ביאור הגר"א

יתעטף — רוצה לומר דהעיטוף גם כן מעומד, כמו שכתב בסמ"ק סימן צ"ב, דתקיעה וציצית ילפינן מגזירה שווה "לכם" "לכם" מעומר, דכתיב "בקמה" ואמרינן "אל תקרי בקמה" כו' כמ"ש ברא"ש בסוף ערבי פסחים, וסימן עצ"ת ה' לעולם תעמוד:

ויברך — נראה ליתן טעם למה בקצת מצות אין מברכין. א', כל מצוה שאין בה מעשה, כגון השמטת כספים. ב', שאינה תלויה כולה ביד עושה, כגון צדקה, שמא לא יקבלנו, וכן משפט, שמא לא יקבלו הבעלי דינים וכיוצא. ג', מצוה הבאה על ידי עבירה, כגון השבת גזילה, שלא ציוונו לגזול כדי להשיב. וכן על מיתות בית דין, שה' חס על בריותיו ואינו חפץ כו', וכמו שאמרו (ראה משנה ברכות ו ג): אין מברכין על הפורעניות. ומהאי טעמא אין מברכין על מים אחרונים. ומתנות כהונה, דלאו איהו קיהיב, דמשולחן גבוה קזכו. ועל חלה וכיוצא מברכין על הפרשתה. ובמה שכתבתי לעיל שמא לא יקבלו, כולל מצוות הרבה, כגון כיבוד אב ואם דאם מחלו מחול ומיעקרא, וכמו שכתוב בכתובות מ' ע"א היכא אמרינן כו'. וכן מצוה הבאה בעבירה, כמו שכתוב בריש פרק ט דבבא קמא. ועיין באבודרהם הלכות ברכות ובתשובת הרמב"ן סי' קפ"ט בשם ראב"ד ורי"פ:

מעומד — כתב באורחות חיים בשם הירושלמי: כל הברכות מעומד. ופירש הוא דבברכת המצוות קאמר, דאי אפשר לפרש על ברכת הנהנין, דהא אמרינן (משנה ברכות ו ו): ישבו, כל אחד מברך לעצמו; הסיבו כו', וכן דאמרינן: כיצד סדר הסיבה כו', וכן בברכת המזון, וכהנה רבות. ועיין מגן אברהם שהקשה ממתניתין דחלה: האשה היושבת כו', והתם משום הברכה, ועיין רא"ש פרק ד דסוכה סימן ג'. אבל הר"י לא כתב אלא עטיפתו מעומד, וקודם לכן בעניין הברכה לא כתב מעומד, וכן הטור. ודברי מגן אברהם שכתב שחלה אינה מצוה, דבריו אין להם שחר, והלא אסור לעשות עיסתו קבין, ואמרינן בפרק ג דפסחים: מאי דעתך לחומרא? חומרא דאתי לידי קולא כו':

משנה ברורה

(א) יתעטף בציצית – מיד אחר נטילת ידיים, כדי שלא ילך ארבע אמות בלא ציצית.


(ב) מעומד – רוצה לומר, העטיפה והברכה שתיהן בעמידה. העטיפה, משום דכתיב "לכם", וילפינן גזרה שווה מעומר דכתיב גם כן "לכם", ובעומר כתיב: "מהחל חרמש בקמה", ודרשינן "בקוֹמה".

והברכה, משום דכל ברכת המצוות צריך להיות בעמידה.
והוא רק לכתחילה, דבדיעבד יצא בשתיהן בכל גווני.
  • והסכימו רוב האחרונים דלכתחילה צריך להיות הברכה קודם העטיפה, דהיינו בשעה שהוא אוחזו בידו ורוצה להתעטף בו, דזהו עובר לעשייתן ממש. ולא יקדים בשעה שעדיין הטלית מקופלת, דזהו עובר דעובר.

ביאור הלכה

כף החיים

(א) סעיף א: יתעטף בציצית וכו' — מיד אחר נטילת ידיים. טור, מגן אברהם ס"ק א, חיי אדם כלל יא אות א, ר' זלמן אות א. והטעם כתב המחצית השקל, כדי שיתעטף מיד במצוה. והפרי מגדים באשל אברהם כתב, כדי שלא ילך ארבע אמות בלא ציצית. וכן כתב חיי אדם שם. אבל קודם נטילת ידיים אין ללבוש ציצית, כי ראוי לברך עובר לעשייתן, עיין סעיף יו"ד. ומיהו לדידן, דמברכין על טלית גדול "להתעטף" ומכוין לפטור זה, אין צורך, אלא ילבש קודם נטילת ידיים. אכן לפי מה שכתב מגן אברהם סימן ד ס"ק א בשם סדר היום, דלא יגע במלבושיו קודם נטילת ידיים, אם כן לא ילבש הטלית עד אחר נטילת ידיים. פרי מגדים אשל אברהם ס"ק א (עיין לבושי שרד ובדברינו לעיל סימן ד אות ו). ואפילו כשמשכים קודם אור היום, יתעטף מיד, וכשיאיר היום ימשמש בו ויברך, וכמו שכתוב סעיף טז. מחצית השקל. ולדידן, כשמברך על טלית גדול להתעטף, יכוין לפטור את זה, וכאשר יבואר שם בסייעתא דשמיא. והגם שמנהגנו לשכב בטלית קטן, כדברי האר"י ז"ל, כאשר יבואר סימן כא סעיף ג בסייעתא דשמיא, מכל מקום נפקא מינה לעניין אם אירע מקרה שלא ישן בטליתו, או במקומות שאין יכולים לשכב במלבושיהם מפני הפרעושים וכדומה. ועיין שערי תשובה אות א.


(ב) שם: ויברך וכו' — הא דאין מברכין על כל המצוות, תירץ בתשובות הרמב"ן סימן קפ"ט, דכל מצוה שאין בה מעשה, כגון שמיטת כספים וכל דברים שנמסרו לבית דין, וכן דברים התלויים בדעת אחרים, כגון צדקה וכדומה, וכן מצוה הבאה על ידי עבירה, כגון השבת גזל ורבית, ובמתנות כהונה נמי לא, דמשולחן גבוה זכו, מה שאין כן פדיון הבן והפרשת תרומה, שאין מברכין אנתינה אלא אהפרשה. וכן אין מברכין על כל מצוה שאין עיקר מצוה, כחליצה וייבום, דמצוה היא פריה ורביה, אלא דהמצוות אלו מסתעפים ממנה. וכן מיתות בית דין נמי לא, לפי שאין הקדוש ברוך הוא חפץ במיתת רשעים. ומהאי טעמא נמי אין מברכין על מים אחרונים, הבאה משום מלח סדומית, ואין לברך על הפורעניות, ועיין שם באורך. אשל אברהם אות א, ביאורי הגר"א אות ב, כר"ש.


(ג) שם: יתעטף בציצית ויברך וכו' — משמע שאין מברך קודם עטיפה, אלא בשעת עטיפה, קודם שמתעטף יפה, כמו בתפילין. אליה רבה ס"ק ב, וכתב שכן משמע בתשובות בית יעקב סימן פ"ח עיין שם. ובספר יד אהרן בהגהת טור כתב, דלאחר ששם הטלית עליו, אלא שלא שם הציצית בידו אלא השליכו לאחריו – יכול לברך, עיין שם. אמנם הגאון חיד"א במחזיק ברכה אות א' כתב בשם שאגת אריה סימן ל"ב, דראוי לברך קודם העיטוף בשעה שאוחז הטלית בידו ורוצה להתעטף, דהוה ליה עובר לעשייתן. וכתב שכן המנהג, ודלא כתשובת בית יעקב. וכן כתב בספר קשר גודל סימן ב' אות ה', וכן כתב המאמר מרדכי אות ו, וכן כתב עיקרי הד"ט סימן ב' אות ל"ד בשם שאגת אריה, וכתב שגם הרב תפילה לדוד בדף ה' ע"ב סבירא ליה הכי ודלא כהבית יוסף, וכן כתב הזכ"ל הלכות ברכות אות ט', וכן כתב הבית יעקב אות כ"א בשם השאגת אריה והמחזיק ברכה, וכתב שכן כתב הרוקח ריש סימן שס"א, וכן כתב הכר"ש בשם שאגת אריה, קיצור שולחן ערוך סימן ט אות ח, וכן כתב חיי עולם על השולחן ערוך סעיף א' שכן משמע מדברי המגן אברהם, עיין שם, וכן הפרי מגדים באשל אברהם אות ב' כתב שכן משמע מדברי המגן אברהם, וכן כתב הפני יצחק נר"ו מערכת ט' אות קי"ח, וכן הסכים היפה ללב נר"ו בחלק א' אות ג', ויעויין שם שהביא כמה אחרונים עוד שכתבו כן. ועיין להרב ש"צ שהאריך בזה, וכתב בדף ל"ב עמוד א': יש דרך ישר לפני איש לצאת גם לדעת הט"ז והבית יוסף ז"ל, אף שיברך מקודם בעודו הטלית בידו. והוא, שתיכף לברכה ילבשנו הטלית כולו דרך אחוריו על ראשו ועל גופו בבת אחת, דהשתא הוי עובר לעשייתן ממש בלי שום פקפוק כלל; ואחר שלבש בדרך זה, יעלה הכנפות על צווארו ויתעטף כעטיפת הישמעאלים כדי הילוך ד' אמות וכו'. וסיים: וכן ראיתי לאנשי מעשה מיקירי ירושלם תובב"א נוהגים כן, עד כאן לשונו. מיהו הרב בן איש חי נר"ו בהלכות שנה א' פרשת בראשית אות ה' כתב וזה לשונו: אחר סיום הברכה תעטף בו ראשך בלבד, ולא כאותם המתחכמים לעטף בו כל גופם מתחילה; דאנו אין לנו אלא דברי האר"י ז"ל, עד כאן לשונו. אמנם חסידי בית אל יכב"ץ ההולכים על פי דברי האר"י ז"ל נוהגים כמו שכתב הש"ץ, משום דאין דבר זה מפורש בהדיא בדברי האר"י ז"ל, כיעויין שם בשער הכוונות דרושי הציצית. ואני עבדא עשיתי סמך לדבריהם בתשובת באר מים חיים, יעויין שם.


(ד) שם: ויברך מעומד — פירוש, הברכה והעטיפה שתיהן יהיו בעמידה. עו"ת ס"ק א', מגן אברהם ס"ק ב, אליה רבה ס"ק ב', שו"ג ס"ק א', סולת בלולה במקור חכמה ס"ק ד', ר' זלמן אות ג' וד', קשר גודל שם אות ו', סידור בית יעקב אות ל"א, קיצור שולחן ערוך שם.


(ה) שם: ויברך מעומד — כתב הרב שמן המאור וזה לשונו: הנה המחבר בשולחן ערוך לא ביאר לנו הדין לעניין דיעבד, אם התעטף מיושב בדיעבד אם צריך לחזור ולהתעטף מעומד אם לא, רק המגן אברהם בס"ק ב' שכתב: עיין מה שכתבנו סימן תקפ"ה, כתב הפרי מגדים דכוונתו, דשם סעיף א' גבי שופר כתב: אם תקע מיושב יצא, והוא הדין הכא אם התעטף מיושב דיצא, ונכון הוא, עד כאן לשונו. וכן כתב חיי אדם כלל י"ב אות ג' דאם בירך מיושב יצא, וכן כתב עמודי השולחן על קיצור השולחן ערוך סימן ט' אות י"ג. וכן כתב תפילה לדוד אות י"ח, דאם נתעטף מיושב ובירך מיושב יצא, ומה שכתב אליה רבה ס"ק ב', עיין להשמן המאור שם שדחה דבריו, יעויין שם.


(ו) קודם הברכה והעטיפה, נכון לומר פסוקי "ברכי נפשי" עד "נוטה שמים כיריעה", יד אהרן בהגהת הטור בשם משנת חסידים, וכן כתב בסידור בית יעקב. והנוהגים לומר כן, לא יאמרו קודם ברכת התורה, כמו שכתב חיד"א בצפורן שמיר סימן ב' אות ו' ובקשר גודל סימן ה' אות ל"א, וכמו שכתב הרוח חיים סימן ה' אות ב'.




▲ חזור לראש