שולחן ערוך אורח חיים ח ב
<< · שולחן ערוך אורח חיים · ח · ב · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
בסדר עטיפתו, בכדרך בני אדם שמתכסים בכסותם ועוסקים במלאכתם, פעמים בכיסוי הראש פעמים גבגילוי הראש. גגגונכון שיכסה ראשו גדבטלית.
מפרשים
(ב) סדר עטיפתו — טור בשם בעל העיטור.
(ב) כדרך בני אדם — אף על גב דגבי אבל בעינן עטיפה שיכסה גם פיו, היינו מדכתיב "לא תעטה על שפם" (יחזקאל כד יז); אבל לענין ציצית, אף על גב דמברכין "להתעטף", מכל מקום היינו כסוי דכתיב "אשר תכסה בה" (דברים כב יב), כדרך מנהג בני אדם להתכסות.
(ג) ונכון שיכסה ראשו בטלית — בטור כתב: ומכסה ראשו שלא יהיה בגלוי הראש. ופירש בו בית יוסף, שלא יהיה בגלוי הראש מטלית של מצוה, שצריך שיכסה ראשו בציצית לקיים מצוה מן המובחר, עד כאן לשונו. וזה לשון דרכי משה: אף כי מצוה לשמוע דברי בית יוסף ופירושו, מכל מקום נראה לי דמה שכתב רבינו הוא כפשוטו, שלא יהיה בגילוי הראש, כי בלא ציצית אין איסור לילך בגילוי הראש, רק מדת חסידות, כמו שכתב בסימן ב' בשם הר"ם. ולכן כתב בשעת עטיפת ציצית צריך לכסות ראשו, עד כאן לשונו. ולעניות דעתי דאדרבה, בא רבינו להזהיר שיהיה נזהר כל כך בכיסוי הראש, שאפילו בשעה שמעוטף בטלית של מצוה, צריך שלא יזוז ממנו כסוי של ראשו. והטעם, שטלית של מצוה פעמים הוא מסולק מראשו, כמו שכתב רבינו בשם העיטור, ונמצא שיהיה אז בגילוי הראש; אבל לא הקפיד רבינו שיהיה הטלית גם כן על הראש מטעם מצות ציצית. ובענין עיקר הדבר, אם יש איסור להיות בגילוי הראש, כתב רש"ל בתשובה סימן ע"ב דאין איסור מצד הדין, דלא כמהרא"י. וראייתו ממה שמצינו גבי קריאת שמע, שאמר הקב"ה לישראל: הרי לא הטרחתי עליכם לקרות פרוע הראש, משמע דאין איסור בדבר. וכתב עוד דמדת חסידות הוא לבד, מדאמרינן פרק כל כתבי: תיתי לי דלא מסגינא ד' אמות בגילוי הראש. ודוקא הליכת ד' אמות. ומסקנתו דמכל מקום, אפילו בלא תפילה יש ליזהר, מאחר שהם תופסים אותו לקלות ולפריצות. ובשעת הלימוד, אם הבגד כבד עליו, יכסה ראשו בבגד דק או משי. ואפילו ירצה לברך ברכת הנהנין, והוא בלילה שאין לו כובע, או באמבטי – די לו במה שמכסה ראשו בידיו. אף שלענין מכסה את לבו לא סגי בכיסוי היד, כמו שכתב מהרא"י, היינו מטעם שדרך האדם לכסות לבו בידיו, ולא ניכר שצריך לכסות הלב; אבל למעלה מראשו, שהוא ניכר, די בכך, בפרט באקראי בעלמא, עד כאן לשונו. ונראה לי שיש איסור גמור מטעם אחר, דהיינו כיון שחוק הוא עכשיו בין העכו"ם שעושין כן תמיד, תיכף שיושבין פורקין מעליהם הכובע, ואם כן זה נכלל בכלל "ובחוקותיהם לא תלכו", כל שכן בחוק זה, שיש טעם דכיסוי הראש מורה על יראת שמים, כההיא דסוף שבת: "כסי רישך כי היכי דליהוי עלך אימתא דמרך", וכן בקדושין דף ל"ג: ההוא גברא דלא מכסי רישיה, אמרו: כמה חציף האי גברא כו'. וכן כתב בספר המורה פרק נ"ב ע"ג: גדולי חכמינו נמנעים מלגלות ראשם, להיות השכינה חופפת וסוככת אותן. וכן היו ממעטים דבריהם לזאת הכוונה כו', עד כאן לשונו, ודאי ירחיק עצמו בזה יותר משאר חוקותיהם. אבל מכל מקום מה שכתב רש"ל דדי בכיסוי היד על הראש, ודאי די בזה אף לסלק חוקות העכו"ם, כיון שהוא מורה בזה שאסור לו לישב בגלוי הראש; אבל לא יועיל לענין שיצא דבר קדושה מפיו, וכמו שכתב בסימן ע"ד, וצריך עיון. כן נראה לי.
(ג) בטלית — וכתוב בכוונות, שהאר"י היה מכסה הטלית על התפילין של ראש. ועיין סוף סימן כ"ז, דעל כל פנים לא יכסה לגמרי.
משמע בקידושין דף כ"ט שבחור שלא נשא אשה לא היה מכסה ראשו בטלית אפילו הוא תלמיד חכם, ובדף ח' איתא דמי שאינו תלמיד חכם אפילו נשוי לא היה מכסה ראשו, עיין שם.
סדר כו' — עיין תוס' דערכין ב ב ד"ה היודע כו', ושלא כדעת הגאונים שכתבו המרדכי והטור בשמם כעטיפת ישמעאלים, כמו שכתוב במועד קטן כד א, ואמרינן בברכות ס ב דמברכין להתעטף בציצית. וליתא, מדאמרינן גבי אבל, שמע מינה דבשאר מקומות אין צריך, ועיטוף לא כתיב בקרא, אלא "אשר תכסה בה" כדרך בני אדם שמתכסין כו', ולהתעטף היינו כסוי; דדווקא שם דגלי קרא "לא תעטה" כו', וכל עטיפה שאינה כו' בע"ה. אלא כמו שכתבו התוס' בשם רבי יוסף טוב עלם:
ועוסקין במלאכתם — לאו דווקא. ולשון בעל העיטור, שמתכסין בכסותן והולכין ועוסקין בעסקיהם:
ונכון כו' — לשון הטור: ומכסה ראשו, שלא יהא בגילוי הראש. והוא מדברי בעל העיטור. וכתב בית יוסף: ונראה דלאו בגילוי הראש לגמרי קאמר, שאין זה מעניין ציצית, ועוד, האיך הלך עד כאן לעשות צרכיו ושאר דברים? אלא שאף על פי שראשו מכוסה, דרך צנועים להטיל סודר או טלית על ראשם כו', ואפשר דהכי קאמר: שלא יהא בגילוי הראש מציצית כו', וזהו שאמר ונכון כו'. אבל פירושו דחוק, דזה לא מקרי גילוי הראש. ומצינו בש"ס בכמה מקומות שדרכם בסודר לכסות הראש, בקידושין ח א וברכות ס ב ופרק ערבי פסחים ופרק טז דשבת ופרק ח דשבת ובפרק ג דמועד קטן, לא בכומתא וסודרא, וכן בפרק ח דעירובין. ולפי גירסת הרי"ף שם בברכות, ברכת ציצית אחר מלביש ערומים, ולבסוף כי פריס סודרא ארישיה כו'. וגם מה שאמר: היאך הלך כו', משמע מדבריו שאיסור הוא מדינא לילך בגילוי הראש; וליתא, מדאמרינן בפרק טז דשבת: תיתי לי כו', וכן בפרק קמא דקדושין: רב הונא בריה דרב יהושע לא כו', ושם: כמה חציף האי גברא כו' שמא ממתא מחסיא כו', אלמא דמותר, רק לפני תלמיד חכם וכן במסכת ד"א בההיא ב' תינוקת, ושם בקדושין ברב המנונא. אלא דשם בקדושין אפשר כפירוש הב"י, משום צניעות. ועוד בנדרים ל ב. וכן הא דסוף שבת, כסי רישך הוא כפשטיה, וכמו שכתוב בקידושין לא א רב הונא בריה דרב יהושע לא הוה כו', וכמו לפני תלמיד חכם, ובפרק ג דמגילה, פותח כו', ופירש במסכת סופרים: בראש מגולה. וכן הא דקידושין ח א כפשטיה, דאדם אחר אינו צריך כלל לסודר, וכמו שכתוב בפרק ח דשבת ופרק ערבי פסחים ובמדרש רבה גבי קריאת שמע, והביאו בית יוסף בסימן סא: לא הטרחתי עליכם כו'. ומכל מקום כוונת בעל העיטור וטור שיכסה ראשו בטלית, כמו שכתוב: וסדר עטיפתו כו' ודרך כו' ומחזיר כו' ומכסה כו' ומברך כו', אלא משום דעיטופו להתפלל – אמר שיכסה ראשו, וכמו שכתב סימן צא סעיף ג ועיין מגן אברהם שם ס"ק ב ועיין שם סעיף ה. ואף על גב דכבר כתב הטור בסימן ב מכסות הראש, התם באקראי וממידות חסידות עד שיתעטף, וכאן כתב מדינא. ולאו מדינא, כמו שכתבתי, דמדינא אפילו להתפלל וליכנס לבית הכנסת הכל מותר וכמו שכתבתי למטה, אלא דכאן יש לכל אחד להחמיר, מה שאין כן בסימן ב אינו אלא לצנועים וכמו שכתוב בקידושין ח א, וגם סגי בכל דהו עד שיכסה ראשו, וכאן בטלית או בסודר. אבל ברעיא מהימנא חלק ג קכ"ב ב': ובגין דאיהי כו', משום תפילה ובית הכנסת, ולשאר העם שאין להם סודרין, וכן משמע בשבת קמז א בטלית המקופלת ועיין רש"י שם, וכמו שכתב לקמן סימן שא סעיף כט דהיינו לאחר כו', וכן בפרק התכלת טלית שהקטן מתכסה כו', ועיין זוהר חלק ג קכ"ב ב'. וגם מה שכתב במסכת סופרים שיש אומרים שאסור להוציא הזכרה בראש מגולה, גם כן מדת חסידות הוא, דבגמרא דברכות ס ב לא משמע כן, וכמו שכתב לקמן סימן מו סעיף א, וכן ממדרש רבה הנ"ל: לא הטרחתי עליכם כו'. כללא דמילתא, אין איסור כלל בראש מגולה לעולם, רק לפני הגדולים, וכן בעת התפילה אז נכון הדבר מצד המוסר, ושאר היום לקדושים שעומדים לפני ה' תמיד:
(ג) ונכון שיכסה: וצריך לכסות ראשו מתחילת התפילה עד סופה כדי שיתפלל באימה, עיין הרדב"ז ח"א סי' קצ"ו ובדבר שמואל סי' קכ"ג. כתב בכוונת האריז"ל: היה מכסה הטלית על התפילין של ראש, ועיין סי' כ"ז דעכ"פ לא יכסה לגמרי. בשעת עטיפה יזרוק כל הד' ציצית לצד שמאל כעטיפת ישמעאלים כדי הילוך ד' אמות, עיין הרדב"ז ח"א סי' תקע"א ובהלק"ט ח"ב סי' ס"ג וביד אהרן. ואותן המניחין הטלית המקופל סביב הצואר על כתפיהן לא יצאו י"ח, עיין מ"א.
(ג) ונכון שיכסה — עיין באר היטב, ועיין במשאת בנימין סימן מ"ח. עוברי דרכים שמניחין הטלית כשהוא מקופל, ומשלשלים סביב צווארם על כתפיהם בעניין שקצה האחד כשהוא מקופל עם הציצית יורד לפניו מימין וקצה השני עם ב' ציצית יורד משמאל, אין יוצאין בכהאי גוונא ידי מצות ציצית, וגוערין בהם, דכהאי גוונא לכולי עלמא לאו עיטוף הוא, עיין שם. וכתב בדבר שמואל סימן קכ"ג: עטיפת הטלית, מצוה שיהיה הטלית על הראש ולא על כתפיהם לבד. ובמקום שנהגו הרוב שאין מכסין ראשם, ומקפידין על המיעוט שמכסים ראשם, יש להם לעשות כפי מנהג המרובים, עיין שם. ונראה דהיינו אחר הברכה בשעה שהוא עטוף בו להתפלל, אבל בשעה שהוא מברך עליו ומתעטף בו מיד – אז בעת ההוא יכסה ראשו בטלית ולא יסמוך על השלכת הטלית על כתיפיו לבד; ובזה אין לנו להשגיח במנהג המרובים, שהוא מנהג בטעות, שלא יצאו ידי חובת ברכה כמו שכתב בשם המ"ב, וכן כתב גם כן הרדב"ז חלק ב' סימן שמ"ב: אותן שאין מכסין הראש עושין שלא כדין, וכן נהגו ומנהג אבותינו תורה היא, עיין שם. ובדבר שמואל שם הזכיר מתשובה זו של הרדב"ז, עיין שם:
(ג) בגילוי הראש – דאף על גב דמברכינן "להתעטף", כיסוי הגוף לחודיה הוי עיטוף, והוא עיקר העיטוף. ועוברי דרכים, שמניחין הטלית כשהוא מקופל ומשלשלים סביב צווארם על כתפיהן, אין יוצאין ידי חובת ציצית בזה, דבכהאי גוונא – לכולי עלמא לאו עיטוף הוא.
(ד) בטלית – שכיסוי זה מכניע לב האדם ומביאו לידי יראת שמים. ועיין בט"ז, שדעתו דנכון שלא יסיר הכובע הקטן שעל ראשו בעת התפילה, אף שהוא מכסה ראשו בהטלית גם כן.
- וכתב הב"ח דצריך שיהא הטלית על ראשו מתחילת התפלה עד סופה. ועל כל פנים יעמוד כך מעוטף לפחות כדי הילוך ארבע אמות.
- כתוב בכוונות האר"י ז"ל: היה מכסה הטלית על התפילין של ראש. ועיין סוף סימן כ"ז דעל כל פנים לא יכסה לגמרי.
- בשעת עטיפה מכסה ראשו בהטלית עד שיגיע עד פיו, ומשליך כל הארבע ציציות לצד שמאל כדי הילוך ארבע אמות. ואחר כך יסיר העטיפה, עד שהשל ראש יהיה נראה קצת, וכנ"ל. ויעמיד כל אחת מהציצית על מקומה, וכדאיתא בסעיף ד'. וזהו העטיפה שיוצאין בה לכולי עלמא. ולא כמו שנוהגין איזה אנשים, שמושכין הטלית על עצמן עד שמגיע הראש לחצי אורך הטלית ומתעטפין בו, דזהו איננו נקרא עטיפה, עיין במועד קטן כד א.
- משמע בגמרא שבחור לא היה מכסה ראשו בטלית, אפילו הוא תלמיד חכם.
(ז) סעיף ב: סדר עטיפתו כדרך בני אדם שמתעטפים בכסותן וכו' — כן כתב רבינו הטור בשם בעל העיטור ז"ל, ודלא כמו שכתבו הגאונים דבעינן כעטיפת הישמעאלים, שהיא עטיפה גמורה. וטעם הגאונים, כתב הבית יוסף, מדמברכינן להתעטף בציצית. אבל בעל העיטור סבירא ליה ד"להתעטף" לשון כיסוי הוא, עיין שם. ומכל מקום, כדי לקיים מצות ציצית מן המובחר, נכון הדבר להתעטף כעטיפת הישמעאלים בשעת ברכה, ויעמוד כדי הילוך ד' אמות, וכמו שכתב בסעיף שאחר זה, ובזה יוצא אף לסברת הגאונים. דעיקר הקפידה היא בשעת לבישה, דהא אי בעי היה מסירה אחר כך. מגן אברהם ס"ק ה' בשם תרומת הדשן, וכן כתב ר' זלמן אות ו', קיצור שולחן ערוך שם. וזה לשון שער הכוונות בדרושי ציצית פרק א': הצריכו להגאונים להתעטף עטיפת ישמעאלים, ומחזירים ב' הציציות שבצד ימין אל צד שמאל, באופן שיתחברו שם בצד השמאל מאחוריו כל הד' ציציות, ויהיו תלויים מאחוריו בצד שמאל וכו'. גם רבינו סעדיה ז"ל כתב בפירוש שחיבר בלשון ערבי בפרשת בא עניין עטיפה זו, וטוב ונכון לעשות כך, ולפחות יישאר מעוטף כך כדי שיעור הליכת ד' אמות בעת שמתעטף בציצית, ואחר כך יסיר העיטוף מעל צווארו. וכך היה מנהגו של מורי ז"ל, עד כאן לשונו. וכן כתב סולת בלולה אות ו' בשם כתבי האר"י ז"ל. יש אומרים בהגהת הטור. מחזיק ברכה אות ד'. סידור בית יעקב אות כ"ה. ש"צ דף ל"ב. והגם דבשער הכוונות פרק ב' כתב, דכשמתעטף האדם בטלית צריך שיאחז בצד הימיני של הטלית בשתי הציציות שבו וישליכם לצד שמאל סביב גרונו על הכתף השמאלי לאחור, ושתי הציציות האחרות השמאליים ישארו תלויים דרך פניו של אדם ולא באחור, עיין שם. וכן כתב מצת שמורים דף כ"ד ובספר חס"ל, וכן כתב בספר מדרש תלפיות דף ק"ט עמוד ג' ובספר עמודי שמים להיעב"ץ דף נ"ט עמוד ב', הביאם יפה ללב נר"ו חלק א' אות ד'. כבר הקשה קושיא זו האמת ליעקב בקונטרס שפת אמת סימן מ"ה. וכתב וזה לשונו: דהא והא איתא, וסדר העיטוף צריך שיהיה באופן זה, דתחילה ישליך השני ימינים על צד שמאל, ולהשאיר השני שמאלים בצד פניו, ולכוין לתת החסד וגבורה לרחל והחכמה ובינה ליעקב. ואחר הכוונה זו ישליך גם השני שמאלים על צד שמאל, באופן שיתחברו שם כל הארבעה כסדר רב סעדיה ז"ל, והוא לבטל כח היצר הרע, וכן כתב המחזיק ברכה אות ד' עיין שם. והביא דבריו בן איש חי נר"ו באות הנזכרת, וכתב: וכן מפורש להדיא בסידור רבינו הרש"ש ז"ל. וכתב בן איש חי שם: ואף שאין אנחנו מכוונים בכוונות אלו, מכל מקום, לאחר שהשליך שני הימניים לצד שמאל לאחוריו ישהה כדי הילוך ד' אמות, ואחר כך ישליך שני השמאלים גם כן לאחריו לצד שמאל וישהה גם כן כדי הילוך ד' אמות, ואז ישלשל הטלית הכרוך בצווארו על כל גופו, כדי לקיים ההוראה של מעשה זו, עיין שם. ובזה יוצא אליבא דכולי עלמא, אף לדברי שלא הביאו רק מה שכתב בשער הכוונות פרק ב', דכיון ששהה כדי שיעור הילוך ד' אמות קודם שהשליך שני השמאליים לאחריו, תו ליכא מידי. ומנהג בית אל יכב"ץ, לאחר שמשליכים שתי ציציות השמאלים גם כן לאחוריהם לצד שמאל, מכים בארבע ציציות ב' פעמים כנגד העורף לצד שמאל, כנגד ב' הכאות הנזכרים בשער הכוונות דרוש ב' של הציצית ובסידור של הרש"ש ז"ל.
אחר העטיפה יסתכל בציצית ב' פעמים, כנגד ב' הסתכלות הנזכרים בשער הכוונות בדרוש הנזכר, וכן כתב בסידור רבינו הרש"ש ז"ל. ועיין גם כן בשער הכוונות בדרושי הציצית דרוש ז' ובספר נהר שלום דף ג"ן עמוד ב' ודף נ"ד עמוד א' (והחדש דף י"א עמוד ב' ודף י"ג עמוד א'). ומנהג חסידי בית אל יכב"ץ, לאחר העטיפה קודם שהורידו הטלית על גופם, בעודנו על כתפיהם שניים מצד ימין ושניים מצד שמאל, לוקחים כל הד' ציציות ומסתכלים בהם ב' פעמים, ואחר כך מורידים הטלית על גופם.
(ח) אחר העטיפה יאמר ד' פסוקים אלו: מה יקר חסדך וכו', ירויון מדשן ביתך וכו', כי עמך מקור חיים וכו', משוך חסדך ליודעיך וכו'. מצ"ש דף כ"ד ע"ג. וכן כתב בסידור חס"ל דף ל"ב ע"ב ובסידור בית יעקב. וכן כתב ש"צ דף ל"ב.
(ט) בעניין אם צריך לכסות ראשו בטלית, נחלקו בו המנהגים, ואפילו בקהילה אחת יש מהם שמכסים ראשם ומהם שאינם מכסים, ואינם מוחין ואינם מקפידים זה על זה. אך במקום שיקפידו המרובים על שינוי המועטים, לא ישנה אדם ממנהג המרובים. שו"ת דב"ש סימן קכ"ג, והביאו שערי תשובה אות ג'. וכתב, היינו דווקא אחר הברכה בשעה שהוא עטוף בו להתפלל, אבל בשעה שהוא מברך עליו ומתעטף בו מיד, אז בעת ההיא יכסה ראשו בטלית ולא יסמוך על השלכת הטלית על כתפיו לבד. ובזה אין לנו להשגיח במנהג המרובים, שהוא מנהג בטעות, שלא יצאו ידי חובת ברכה, עיין שם.
וזה לשון מצת שימורים דף כ"ג ע"ד: המתעטפים בטלית גדול גופם בלבד ולא את ראשם, הויא לה ברכה לבטלה, כי מה שאומרים "להתעטף בציצית" הוא עיקר את ראשם, והם מתעטפים גופם לבד. וכן הוא זוהר במדבר, כרמו שכתוב לפרסא עליה פירשו דמצוה, עד כאן לשונו. והביא דבריו סולת בלולה אות ו', וש"ץ דף ל"ד ע"ג.
וכן אותם בני אדם שמניחין הטלית כשהוא מקופל ומשלשלים סביב צווארם על כתפיהם, בעניין שקצה האחד כשהוא מקופל עם ב' ציציות יורד לפניו בצד ימין, וקצה השני עם שני ציציות יורד לפניו משמאל, אין יוצאין בכהאי גוונא ידי מצות ציצית וגוערים בהם, דכהאי גוונא לכולי עלמא לא עיטוף הוא. משאת בנימין סימן מ"ח והביא דבריו מגן אברהם ס"ק ב, אליה רבה ס"ק ג', שערי תשובה אות ג', וכן כתב חסד לאברהם אות ד'.
וכן אותם שאין מתכסים בטליתם אלא הראש וסביב הצוואר בלבד, ואין מקפידים לכסות את הגוף, צריך למחות בידם, דעיקר העיטוף הוא בגוף לכולי עלמא, ולא נחלקו אלא אם צריך גם כן לכסות את הראש, אבל כיסוי הראש בלבד לכולי עלמא לא נקרא כיסוי כלל. ר' זלמן אות ח', וכן כתב סידור בית יעקב אות כ"ז. ועיין להגאון חיד"א במחזיק ברכה אות ה', שאחר שהביא דברי הדב"ש כתב וזה לשונו: ויש עוד מנהגים בזה, נהרא נהרא ופשטיה, ולכל הדברות ולכל האמירות בעת שיברך נכון להתעטף כדי הילוך ד' אמות כעטיפת הישמעאלים וכמו שכתב האר"י ז"ל, ואחר כך ינהוג כמנהגו, עד כאן לשונו. וכן כתב בספרו קשר גודל סימן ב' אות ח', וכן כתב הש"צ שם, סידור בית יעקב אות כ"ו. ולעניין הלכה, כדי לצאת מחשש ספק ברכה, לאחר ברכה יתעטף כעטיפת הישמעאלים כמו שכתבנו לעיל, ואחר כך ישלשל הטלית על גופו וישאר כך מכוסה בטלית ראשו וגופו בבת אחת כדי הילוך ארבעה אמות, ואחר כך ינהוג כמנהגו.
(י) שם: ונכון שיכסה ראשו בטלית — הוא משום כדי שיתפלל באימה, שכיסוי מכניע לב האדם ומביאו לידי יראת שמים, וכמו שמבואר בפרק קמא דקידושין. ב"ח, עו"ת אות ג', שתילי זיתים אות ה'. וצריך לכסות ראשו מתחילת התפילה ועד סופה. אליה רבה אות ד' בשם עדי זהב. וכן כתב סולת בלולה אות ז' בשם הנזכר ובשם ספר מקור חיים. וכן כתב חסד לאברהם אות ג'. ובשעת אמירת י"ח טוב שיכסה גם מצחו ועיניו אם אינו בפני רבים. חסד לאברהם שם.
(יא) שם: ונכון שיכסה ראשו בטלית — ולפי דברי האר"י ז"ל בשער הכוונות בדרושי ציצית דרוש ה' ודרוש ו', צריך לכסות התפילים של ראש בטלית הגדול. וכן כתב בפרי עץ חיים פרק א ובשער התפילין פרק יא, ועולת תמיד דף כ"ד עמוד א', ומצת שימורים דף כ"ד עמוד ד', סולת בלולה שם. ומשמע שיהיו מכוסים לגמרי, שיהיו מכוסים כל זמן שהם מונחים על הראש, וכן הוא בהדיא בספר מצת שימורים. ומה שכתב מגן אברהם ס"ק ג וזה לשונו: ועיין סוף סימן כ"ז דעל כל פנים לא יכסה לגמרי, וכתב המור וקציעה ז"ל: מה שכתב במגן אברהם שלא יכסה לגמרי, רוצה לומר כל היום שלא בשעת התפילה, מיהו בשעת התפילה יהיו נכסים, עיין שם, וכן כתב בספר אור צדיקים הנדפס בתוספת הנקרא אור הישר בסימן ב' אות י"ז וזה לשונו: צריך לכסות תפילין של ראש בהטלית בשעת התפילה ולא יהיו התפילין מגולין, עד כאן לשונו – כבר הביא דבריו הרב יפה ללב נר"ו חלקג א' אות ו', וכתב שמדברי מצת שימורים וספר נו"מ דף י"ז ע"ב וסולת בלולה משמע שיהיה מכוסים אפילו שלא בשעת תפילה, עיין שם. ומה שכתב מחצית השקל על דברי מגן אברהם, שהכוונה שהטלית יכסה כל הראש וגם התפילים, ויהיה הטלית כעין גג על התפילים, אבל מכל מקום יהיה נראית מלפניו משום דכתיב: "וראו כל עמי" וכו', כתב שם היפה ללב נר"ו דאין ראיה, דיש לומר, אף על פי שמכוסה בטלית, מכל מקום ניכר שיש לו טלית בראשו, שבולטים בטלית או בכובע, וכמו שכתב מגן אברהם גופיה בסימן ז"ך ס"ק ך' יעויין שם וכו' עיין שם.
(יב) עוד כתב המגן אברהם שם, משמע בקידושין כט ב שבחור שלא נשא אשה לא היה מכסה ראשו בטלית, אפילו הוא תלמיד חכם, עד כאן. אמנם הרמב"ם בסוף פרק ג מהלכות ציצית והא"ח דף ד' עמוד א' והכלבו סימן כ"ב דף ט"ו עמוד ג' כתבו כי גנאי גדול הוא לתלמיד חכם שיתפלל בלא עיטוף ראשו בטלית. יפה ללב נר"ו אות ז'. ומה שכתב עוד מגן אברהם: ובדף ח עמוד א איתא דמי שאינו תלמיד חכם, אפילו נשוי לא היה מכסה ראשו, וכן מה שכתב הרב המקובל מהריב"ח ז"ל בספר עץ החיים על המצוות דף ז"ך על דרך הסוד, דאין מתעטף בטלית גדול אלא החכם בלבד, יעויין שם, הוא היפך ממה שכתב בקיצור של"ה דף נ"ד עמוד ד', ובספר נוהג כצאן יוסף דף ג' עמוד ד', והסולת בלולה בריש הלכות אלו, ומה שכתב באות הקודם היפה ללב נר"ו שם. ובפרט למה שכתב רבנו ז"ל בשער הכוונות בדרשי תפילת השחר דרוש ב' ודרוש ג', דעל ידי עטיפת ציצית והברכה תעשה תיקון בעולמות העליונים, ואיך יכול האדם להיפטר? ובלאו הכי דברי המגן אברהם הנ"ל אינם מוכרחים, דשם לא איירי בטלית של מצוה אלא בסודר דרבנן, כמו שכתב באר היטב סוף סימן י"ז, וכן משמע בב"ח בזה הסימן, וכן כתב מור וקציעה.