ט"ז על אורח חיים כה

►| ט"ז • על שולחן ערוך אורח חיים כה |◄

סעיף א

(א) כדי שלא יעבור על המצות — דאף על גב דגבי תפילין אם פגע בשל ראש תחילה יסלקנה ויניח של יד תחילה, כמו שכתוב סימן זה סעיף ו, שאני התם דכתיב "והיה לאות" כו' כמו שכתוב בסמוך; אבל הכא, דאין לנו קדימה לציצית אלא מאסמכתא בעלמא, כיון שהיא תדירה בשבת ובחול, כמה שכתב בית יוסף ריש סימן זה, מוטב שתידחה אסמכתא זאת משיעבור על המצוה, כן כתב בית יוסף:

סעיף ב

(ב) ושם יתעטף וכו' — פירוש, דהזוהר כתב שצריך לברך על ציצית קודם תפילין, כי תחילה צריך לפרוס על ראשו פרוסא דמצוה ואחר כך יתקשר בקישורא דיחודא דאינהו תפילין, שמורין על יחוד שמו ית'. והנימוקי יוסף כתב גם כן הכי מטעם אחר, רק שכתב אחר כך: ומכל מקום, אותם שמתעטפים בטלית גדול, כיון שאין דרך להתעטף אלא אחר כל המלבושים כשנתנו מקטוריהן בראשיהם, מצות תפילין באה לפניו תחילה ומברכין עליהם תחילה, לפי שאין מעבירין על המצוה, עכ"ל. ונראה פירוש דבריו, דכיון דכבר יש המקטורן שהוא בגד כמין כובע על ראשו והטלית מעוטף עליו מלמעלה, וכשירצה אחר כך להניח תפילין יצטרך להסיר הטלית עם המקטורן מראשו וזהו כמעבירין על המצוות, דהיינו מצות ציצית שהוא כבר על ראשו. והוא סבירא ליה דעיקר עטיפת הטלית על הראש כעטיפת הישמעאלים שזכר הטור בסימן ח', משום הכי מסיק בשם גדולי עולם שיש לצאת ידי שניהם, ללבוש טלית קטן ולהניח תפילין, ובבית הכנסת אחר כך יתעטף בטלית גדול. ולפי מה שכתב רמ"א, שהעולם נהגו להתעטף בטלית גדול גם כן בביתו, אין קושיא מההיא דינים שזכרנו, דהא אף על פי שמעביר קצת הטלית מעל ראשו, מכל מקום אינו מעביר על מצות ציצית שעליו, דהא כבר פסק רבינו בסימן ח', דאף על פי דלפעמים הוא בגילוי הראש מהטלית לית לן בה:

סעיף ג

(ג) עד עוטר ישראל — לפי שתפילין נקראים פאר, שנאמר: "פארך חבוש עליך" (יחזקאל כד, יז). כן כתב הטור:

סעיף ה

(ד) ויניח של יד — דכתיב: "וקשרתם לאות על ידך", והדר "והיו לטוטפת" וגו', ובגמרא, אביי ורבא דאמרי תרוייהו: לא שח מברך אחת, שח מברך שתים. ופירש רש"י: לא שח מברך א'. על של יד ועל של ראש, והיינו "להניח תפילין". ואם שח בין תפילין של יד לשל ראש, מברך עוד "על מצות תפילין" על של ראש, והרי כאן שתים עם "להניח" שבירך על של יד. ורבינו תם פירש: אם לא שח מברך אחת, דהיינו "על מצות תפילין" על של ראש, מלבד מה שבירך "להניח" על של יד. ואם שח חוזר ומברך על של ראש שתי ברכות, "להניח" ו"על מצות", ולא חשבינן מה שבירך כבר "להניח" על של יד. ופסק השולחן ערוך כרש"י. ורמ"א כתב שמנהגנו כרבינו תם. והרא"ש נתן טעם לדברי רבינו תם, שמסתבר היא, שעיקר תיקון הברכות כך היתה, מתחילת הנחתם תקנו "להניח", וקאי נמי על של ראש, וכשמניח של ראש מברך "על מצות", שזו היא גמר המצוות. הלכך אם סח והסיח דעתו, צריך לחזור ולברך גם "להניח", וכן אם מניח של ראש לבדו יברך שתים, עכ"ל. ומשמע מדברי הרז"ה שמביא בית יוסף, שאם סח ומברך שתים על של ראש, צריך למשמש ביד על של יד כשאומר שנית "להניח":

סעיף ו

(ה) צריך להעביר כו' — דכתיב: "והיה לך לאות על ידך" והדר "ולטוטפות בין עיניך", ודרשינן נמי בגמרא: "כל זמן שבין עיניך יהיו שתים", ומשום הכי מוטב שיעבור על המצוות משיעבור על מה שכתוב בתורה. מה שאין כן לעניין ציצית ותפילין, כמו שכתבתי בסימן זה סעיף א:

סעיף ז

(ו) להניח בקמ"ץ — אף על גב שאין חילוק במשמעות, מכל מקום ראוי לברך בלשון הכתוב, "להניח ברכה אל ביתך". (ב"י בשם אגור):

העתק מתשובת אחי הגאון מהר"ר יצחק הלוי ז"ל בעניין ברכות מצות תפילין, אם יש לומר "מצוַת" או "מצווֹת", וזה לשונו: שאלה: אותם שנוהגים כהלכות גדולות ורבינו תם וסייעתם, דסבירא להו דמברכין על תפילין של יד "להניח תפילין" ועל של ראש "על מצות תפילין", אך כשמניחין שנים, אם יש להם לומר "על מצוַת" הוי"ו בפת"ח, או בחול"ם "על מצווֹת" לשון רבים. וראיתי רבים מחולקים, זה אומר כה וזה אומר כה, וכל כת מראה טעם לדבריה, יורינו רבינו את האמת בזה:

תשובה: בריש פרק התכלת תנן (משנה מנחות ד א): תפלה של יד אינה מעכבת של ראש, ושל ראש אינה מעכבת של יד. מוכח מזה דב' מצות הן, דאי הוה מצוה א', היו מעכבות זו את זו, כדתנן בסוף פרק הקומץ רבה (משנה מנחות ג ז): ד' ציציות מעכבות זו את זו, מפני שהן מצוה אחת. והכי נמי משמע להדיא התם בריש פרק התכלת, דאמר רב חסדא: לא שנו דאינן מעכבות אלא שיש לו, רוצה לומר: שני התפילין, אבל אין לו, מעכבות. אמרו לו: אמרת? אמר להו: לא; אלא מאן דלית ליה תרי מצוות, חד מצוה נמי לא ליעבד? וכן כתב גם הרי"ף במסכת ראש השנה, וזה לשונו: ולא דמי לתפילין, דאמר רב חסדא: שח – חוזר ומברך, דהנך ב' מצות נינהו, דתנן: תפלה של יד אינה מעכבת כו'. וכן כתב הרא"ש שם, ובפרק קמא דפסחים. וכן כתב הרמב"ם בפרק ד מהלכות תפילין, מפני שזו מצוה לעצמה וזו מצוה לעצמה, וכן כתבו הטור ויתר הפוסקים. וכן במספר תרי"ג מצוות מנו אותם שתי מצוות.

ומעתה קשה על מה שכתבו התוס' בפרק הקומץ רבה וזה לשונם: שח בין תפלה לתפלה, חוזר ומברך. מכאן מדקדקים, כשאדם שוחט עופות או בהמות הרבה וסח ביניהם, שחוזר ומברך. ומכל מקום עבירה היא בידו, כדאמרינן הכא שחוזר עליהן מעורכי המלחמה. ושמא שאני תפילין שמצוה אחת הן, אבל התם אם ירצה ישחוט ואם ירצה לא ישחוט, עד כאן. הא קמן דחשבו להו לחדא מצוה, וכן כתבו התוס' והרא"ש בפרק כיסוי הדם. ואם כן, דברי הרא"ש האלו סותרים דבריו שזכרנו למעלה. וכן בפרק קמא דפסחים דברי הרא"ש סותרים אלו את אלו, שמתחילה כתב וזה לשונו: ולרש"י נמי כיון דתרי מצות נינהו וכו', ואחר כך כתב: ומה שמברכין בתפילין של יד "להניח" ועל של ראש "על מצות", משום דלא רצו חכמים לתקן ב' ברכות שוות זו אחר זו במצוה אחת. אף אם נחלק כדאיתא במרדכי סוף פרק בני העיר בשם ר"א, דהקורא בתורה והשיח אינו חוזר ומברך, ולא דמי לתפילין שהן פעמים מצוה א' ופעמים ב' מצוות: לא סח – מצוה אחת, סח – שתי מצוות, עד כאן. מכל מקום קשיא, כיון דמשמע להדיא במתניתין ובגמרא דלעיל דשתי מצוות נינהו, מנא להו להתוס' והרא"ש ור"א למימר מסברא דנפשייהו דבלא סח הויא לה מצוה אחת? ולא עוד, אלא שנראה כן מדבריהם כאלו הוא דבר פשוט ומוכח להדיא, שהן מצוה אחת בלא שח, שהרי לא הביא ראיה לזה; ומאין להם פשיטות זה? ועוד, לדבריהם דסבירא להו כרבינו תם, דמברכין שתיים אף כשמניחים שתיהן, אם כן היאך כתבו דמצוה אחת הן? והרי אין עושין מצוות חבילות חבילות, וכדאמרינן: אין חותמין בשתים מהאי טעמא. ובלאו הכי נמי קשה קושיא זו על מה שכתבו הרא"ש והמרדכי, דלרבינו תם אם אין לו אלא של ראש מברך שתיים. וגם דברי ר"א צריכים טעם, למה אמרינן בתפילין: אם סח הוו להו תרי מצוות, ואם לא סח הויא לה מצוה אחת, ולא אמרינן כן בקריאת התורה, דמאי שנא הא מהא? ואי משום שיש שינוי בין התפילין, שזו בבית אחד ומקומה ביד וזו בארבעה בתים ומקומה בראש, אם כן כי לא סח נמי ליהוי תרי מצות מהאי טעמא.

ונראה דוודאי תרי מצות נינהו אפילו בלא סח, דעל של יד נאמר ציווי בעצמו ולשל ראש נאמר ציווי לעצמה, והיינו בענין קשירתם והנחתם, זו על היד וזו על הראש. וגם בגופן של תפילין הן מחולקים, זו בבית א' וזו בד' בתים. אלא מפני שהיה ראוי לברך על כל אחת מהן ב' ברכות, ומטעם שיתבאר בסמוך, ציוו חז"ל לתוכפן זו לזו ולברך על שתיהן שתי הברכות כדי שתעלה ברכת להניח על של יד וגם על של ראש, וכן ברכת על מצות תעלה על שתיהן. ומצאו סמך לזה מן התורה, כמו שכתב הרז"ה בפרק בתרא דראש השנה וזה לשונו: "עבירה הוא בידו. משום דאף על גב דב' מצוות הן, מכל מקום כיון דכתיב בשל יד ובשל ראש: "והיה לאות על ידך ולזכרון בין עיניך", צריך זכירה, שיהא תוכף תפילין של ראש לתפילין של יד כדי שתהא הויה אחת לשתיהן.

והכי נמי משמע בטור אורח חיים סימן כ"ה וזה לשונו: ראיתי לאדוני אבי ז"ל, שמיד אחר שקשר של יד על הזרוע הניח של ראש קודם שכרך הרצועה סביב הזרוע. שהיה אומר: כיון שברכה שניה חוזר גם על של יד כו', יש למעט ההפסק. ובבית יוסף וזה לשונו: ובתשובת הרא"ש כלל ג דין ב' כתב, שאין לכרוך הרצועה בנתיים, משום דברכת תפילין של יד חוזרת גם על תפילין של ראש וכו'. ולא ידעתי למה שינה רבינו מדברי הרא"ש, ע"כ. ומהר"ש מפראג תירץ, שמה שכתב הטור: "חוזרת גם על של יד", רוצה לומר: גם על הברכה של יד. והוא דוחק. ולמאי דאמרן לא קשיא מידי, שדברי שניהן הן אמת ועולין בקנה אחד, דכל אחת מב' הברכות חוזרת על שתיהן. וכן משמע להדיא במדרש תנחומא סוף פרשת בא, וזה לשונו: מצוה להניח של יד תחילה, ומברך "להניח", וחוזר ונותן של ראש ומברך "על מצות". ואם סח וכו'. ואם ב"יהא שמיה רבה מברך" או בקדושה פסק בין התפילין, מעורכי המלחמה אינו חוזר, אלא חוזר ומברך על של ראש, מפני שכל תפלה טעונה ב' ברכות, אם ברכן בא' עולות לזו ולזו, ואם הפסיקן בטלה ברכה ראשונה וחוזר ומברך שתיהם, עכ"ל.

והטעם לזה שאמרו שראוי לברך על כל א' מהם ב' ברכות, נראה לי שהוא מפני שיש בכל אחת מהן ב' ענינים. א' הוא גוף המצוה, שהוא לזכרון להאמין מציאות הש"י ויחודו ויציאת מצרים ושכר ועונש. ואף אם היה אוחזם בידו היה אפשר לקיים מצוה זו, ועל זה נתקנה ברכת "על מצות תפילין". והשני הוא הנחת וקשירת תפילין במקומה המיוחד לה, כדכתיב: "וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך"; ועל זה נתקנה ברכת "להניח תפילין". ולכן ציוו לתוכפם, כדי שתעלה כל ברכה על שתיהן. והשתא אתי שפיר מה שאמרו שמברכין שתים על של ראש כשהפסיק ביניהם, ואין כאן חבילות חבילות. ומהאי טעמא נמי אמרו שעבירה הוא בידו כשסח ביניהם, כי צריך לתוכפם זו לזו כדי שיעלו שתי הברכות על שתיהן, ולא אמרו כן בשאר שתי מצות נפרדות, וכן בשוחט עופות או בהמות רבות וסח בנתיים, דהוה ליה כמפסיק באמצע סעודתו, דאינו חייב לתכוף אכילה שאחר השיחה לאכילה שלפניה, הכי נמי אין צריך לתכוף שחיטה שניה לשחיטה ראשונה, לכן לא הוי הסיחה ביניהם היסח הדעת.

וזה שאמרו התוס' והרא"ש ור"א דשתי התפילין מצוה אחת הן אם לא שח, לאו למימרא דמצוה אחת ממש הן; דאם כן, כי סח ביניהם נמי ליהוי כשח באמצע מצוה אחת, כיון שעיקרן של הנזכרים היא. אלא כל אחת משניהם בא להורות על ב' עניינים, לכן חוזרת ברכת להניח גם על של ראש, וברכת על מצות גם על של יד. ומוכח להו הכי בפשיטות מדאסרו להפסיק בין שני התפילין וחוזר עליה מעורכי המלחמה, מה שאין כן בשאר מצוות וכדפירשתי. אבל אם שח ממילא הוו להו ב' מצות לגמרי, דהא סמיכה ותכיפה לא הוה להו, וצריך לברך על של ראש שתי הברכות, וק"ל:

והשתא אתי שפיר מאי דאיכא למידק בדברי ר"א שזכרנו למעלה, דהא הוא פליג על ר"י הלוי, שכתב שם המרדכי בשמו דהקורא בתורה כמה פסוקים ושח – חוזר ומברך, ומייתי ראיה מתפילין. וזה לשונו: והא הכא, אף על גב דתפילין של יד אינה מעכבת של ראש ותרי מצות הן, כשסח הוי היסח הדעת מברכה ראשונה; הכי נמי מי שקורא בתורה ג' פסוקים, יצא ידי קריאתה, ואם סח בנתיים יברך ברכה שלפניה, עכ"ל. מדקאמר: אף על גב דתפילין תרי מצות נינהו כו', משמע דכל שכן אם הן מצוה אחת, דהוי היסח הדעת וחוזר ומברך. אם כן, מאי קאמר עליה רבינו אפרים דלא דמי לתפילין, משום דלפעמים הן מצוה א' ולפעמים ב'? הא בין כך ובין כך הביא ר"י הלוי ראיה שחוזר ומברך. ותו, דאם כן, למה ליה לר"י למימר: הכי נמי מי שקרא בתורה ג' פסוקים יצא ידי קריאתה, כלומר: ונגמרה המצוה? דהא אי לא יצא ידי קריאתה ולא נגמרה המצוה, כל שכן דהוי הפסק והיסח הדעת.

ולפי מה שכתבתי, יתבארו דבריהם יפה. דכוונת ר"י לומר, דלא תימא דדווקא במצוה אחת הוי שיחה הפסק והיסח הדעת, כיון דמבטל לגמרי הברכה ראשונה, שהיא היתה על דעת לגמור המצוה, וכשהפסיק – לא גמרה ובטלה למפרע הברכה ראשונה; משום הכי צריך לחזור ולברך. מה שאין כן כשכבר גמר המצוה ולא נתבטלה הברכה ראשונה, הרי היא חוזרת גם על מה שיעשה עוד מצוה ששייכא לה אותה הברכה עצמה. לזה מביא ר"י הלוי ראיה מתפילין, דאף על גב דתרי מצוות הן וגמר כבר מצוה הראשונה ולא נתבטלה הברכה ראשונה למפרע, אפילו הכי חוזר ומברך ברכה ראשונה על של ראש; הכי נמי הקורא בתורה ג' פסוקים ונגמרה המצוה, אפילו הכי חוזר ומברך, אף שלא נתבטל הברכה ראשונה למפרע. ור' אפרים השיב, דאפילו הוי הפסק והיסח הדעת כשסח אחר ג' פסוקים, אינו צריך לחזור ולברך; וראיה מברכו וקריאת שמע וכו'. ושאני גבי תפילין, דפעמים מצוה אחת הן, שצריך לתוכפן זו לזו וברכה של זו עולה גם לזו, כיון שעיקר עניינם אחד הוא כדפירשתי; ומשום הכי אם שח, הרי הוא עשאן ב' מצוות, צריך לחזור ולברך, כיון דברכה ראשונה הויא אדעתא דהכי, שלא ישיח ביניהם ותעלה גם על של ראש, ואחר כך חזר מכוונתו. אבל בקורא בתורה, שלא בירך מתחילה אדעתא שלא יפסיק קריאתו אחר ג' פסוקים, שהרי אינו חייב לעשות כן; להכי אפילו שח והפסיק אחר ג' פסוקים – אינו צריך לחזור ולברך, כיון דלא נתבטלה כוונת ברכה ראשונה. והיינו נמי טעמא דהרא"ש, שכתב בפרק כיסוי הדם דאינו צריך לחזור ולברך כשסח בין עוף לעוף וכו', ולא דמי לתפילין דשתיהן מצוה אחת, עכ"ל. ולכאורה קשה, הא איפכא מסתברא, דבשתי מצות הוי טפי הפסק והיסח הדעת מבסח באמצע מצוה אחת. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר ולא קשיא מידי ודו"ק.

נמצינו למדין, שאותם שנוהגין לברך שתים, אחת על של יד ואחת על של ראש, יאמרו "על מצוות" בחול"ם, לשון רבים, כיון דקאי אתרווייהו שהן ב' מצוות, כמבואר במשנה ובגמרא דפרק התכלת. ואפילו שח ביניהם שמברך שתים על של ראש, יש לומר "על מצוות" בחול"ם. ולא מבעיא להרז"ה שכתב הר"ן בשמו בפרק בתרא דראש השנה, שאם סח חוזר ומברך "להניח" וממשמש אז בשל ידו ומחזק הקשר, ועוד מברך "על מצות" כו' ותוכף שתי מצוות זו לזו, דפשיטא דקאי שפיר "על מצות" אתרוייהו. אלא אפילו להרא"ש והמרדכי והטור, שלא הזכירו שימשמש בשל יד ויחזק הקשר, מכל מקום כיון שבהנחת של ראש גומר ומשלים שתי המצוות של תפילין המצטרפות זו לזו, קאי שפיר "על מצות" גם על של יד שהניח כבר, כדאמרינן סוף פרק שלושה שאכלו: אם לא בירך המוציא, כל שלא השלים הסעודה מברך המוציא, ואף על גב דלא הוי עובר לעשייתן. הא אף כשמניח שתיהן בלא הפסק בנתיים, גם כן אינו מברך "על מצות" עובר לעשייתן הנחת של יד, אלא מברך אחר כך "על מצות" וקאי נמי על של יד אף על גב דלא הוי עובר לעשייתן. ולכן יש לברך "על מצוות" בחול"ם, לשון רבים (וכן משמע ברמב"ם פרק ב לומר "על מצוות", דכתב: "מפני שהן ב' מצוות"):

אמנם אם אין לו אלא של ראש בלבד, פשיטא שיברך "על מצות" בפת"ח הוי"ו. ומתוך מה שכתבתי, יצא לנו שבכהאי גוונא מברך שתים, וכמו שכתבו הרא"ש והמרדכי והטור, כיון דכל אחת טעונה שתי ברכות; ולא כנימוקי יוסף בהלכות קטנות שכתב דמברך "על מצות" לחוד. וכבר תמה עליו הבית יוסף באורח חיים סימן כ"ו, דהא הכא סבירא ליה כרבינו תם, ד"סח מברך שתים" קאי אשל ראש. ואף שיש לי ליישב, דסבירא ליה לנימוקי יוסף דבאין לו אלא של ראש לא יברך שתים, משום דאין עושה מצוות חבילות, מה שאין כן בסח ביניהם, מכל מקום קאי גם כאן אשל יד, וכדפירש לעיל; כבר הוכחנו דלא שייך הכא עושין מצוות חבילות, ולהכי לא נקטינן כנימוקי יוסף, אלא כהפוסקים הנזכרים, וכמו שכתב בשולחן ערוך סימן הנזכר.

ועוד יצא לנו ממה שכתבנו, דאם אין לו אלא של יד מברך שתים, כיון דכל אחת טעונה שתים כדפירשנו. וכן פסק הסמ"ק והגהות סמ"ק וסה"ת. ולא ידעתי למה פסק הטור דעל של יד לבד מברך "להניח" ולא "על מצות", והוא נגד הפוסקים הנזכרים בלי שום טעם וראיה, ולא הזכיר דעתם כלל. ואי משום דאמרינן: סח מברך שתים על של ראש, ואם כן נשארת של יד בברכת "להניח" לבד? שאני התם, שאי אפשר לתקן עוד. אי נמי ברכת "על מצות" שמברך אחר כך על של ראש, קאי נמי אשל יד אף שהפסיק בנתיים, ומטעמא דאמרינן לעיל.

ואי משמע להטור הכי ממה שכתב הרא"ש, וכן כתב המרדכי בהלכות קטנות בשם ר"י: "גם סח מברך שתים אשל ראש, וכן אם אין לו אלא של ראש" וכו', ולא כתבו סתם: "אם אין לו אלא אחת" כו', דהוי משמע בין של יד בין של ראש? גם מזה אין הוכחה כל כך, דאפשר דמשום דאינהו קאי התם בשל ראש הזכירו גם כן דין דאין לו אלא של ראש, ואין הכי נמי דהוא הדין באין לו אלא של יד, כמו שכתבו הסמ"ג והגהות סמ"ק וסה"ת להדיא. ואפשר משום דהרי"ף ורש"י ורמב"ם פסקו לברך על שתיהן "להניח" לבד, ולא פליג רבינו תם עליהם להדיא בשל יד, אלא הזכיר של ראש, נקט כספק ברכות להקל. הנלע"ד כתבתי יצחק לוי:

סעיף ח

(ז) לפיכך צריך לברך כו' — פירוש, קודם הנחה פשיטא שלא יברך, דעל כל פנים סמוך לעשייתו בעינן, וזה הוי קודם דקודם. על כן יברך אחר ההנחה וקודם עיקר העשייה, שהיא הקשירה, דהיינו הידוק הרצועה המונחת על הזרוע, כן פירש בית יוסף פירוש א'. ועוד פירוש שני, דלא בא למעט, רק שלא יעשה אחר ההידוק אלא קודם לו; אבל אם בא להקדים גם קודם ההנחה שפיר דמי. והסכים בית יוסף לפירוש א'. וקשיא לי, מאי שנא מן ברכת "על ביעור חמץ", דמברכין קודם הבדיקה, מטעם שהבדיקה צורך הביעור, כמו שכתב הטור ריש הלכות פסח; כל שכן דנימא כאן שהנחה היא לצורך הקשירה, שהיא העשייה העיקרית. וזה ראיה לפירוש השני. ויש לומר לפירוש א', דגם בבדיקת חמץ היה ראוי לברך קודם הביעור; אלא שאין זמנו קבוע ביום, שהאדם הולך בשוק ויש לחוש שמא מתוך עסקיו יעבור הזמן; מה שאין כן בלילה שכל אדם מצוי בביתו. אבל כאן, ההידוק אחר ההנחה הוא בבירור תיכף, על כן יעשה מן המובחר, כן נראה לי:

סעיף י

(ח) אלא שותק ושומע — דהשתיקה כעונה לענין לצאת ידי חובה, אבל לא שיחשוב כהפסקה. ומשמע כאן שאילו עבר וענה יהא שמיה רבא וכיוצא בה, דלא הוי הפסק לעניין שיצטרך לברך שנית על התפילין כדין המפסיק בשיחת חולין. וכן כתב בבית יוסף בשם המרדכי, מטעם דאין הפסק, אחרי שצורך הוא לו:

סעיף יא

(ט) קודם שיכרוך — הטעם בטור בשם הרא"ש, כיון שברכה שניה חוזרת גם על של יד, ומטעם זה אין להפסיק ביניהם, על כן ימעט ההפסק בכל מה שיוכל; והכריכה סביב הזרוע אינה מן המצוה, הלכך טוב לאחר אותה עד שיניח של ראש, עכ"ל. וכתב ב"י בשם תשובת הרא"ש בלשון זה, מפני שברכת תפילין של יד שייכא גם כן על התפילין של ראש, עכ"ל. ומהר"א מפראג פירש דברי הטור, מה שכתב "גם על של יד", פירוש, על ברכת "להניח" שהיא של יד, ונמצא דברי הטור כדברי הרא"ש. והוא מוכרח, דאם לא כן תקשה לך, הא כתב אחר כך דאם אין לו אלא של יד מברך "להניח" לחוד, שמע מינה דאין צריך לשל יד, רק "להניח". וכן משמע באשר"י הלכות קטנות. ובספר כוונת האר"י בשם מהר"ר יצחק לוריא, שנהג לכרוך שבעה כריכות תחלה בזרוע ואחר כך הניח של ראש, וכתב בזה סוד, ע"ש.

(י) להוציא תפילין של ראש כו' — יש נוהגים לעשות לכל תפלה כיס בפני עצמו, ולעשות סימנים בכיסים של התפלה איזה של יד ואיזה של ראש. ולא נכון הוא, דמכל מקום כשיבוא הכיס שבו תפילין של ראש מזומן לפניו תחילה נגד ימינו, צריך שיהפוך הכיסים שיבוא של יד לפניו תחילה, ונמצא מעביר על המצוות. אלא יניחם שניהם בכיס אחד ארוך וצר, ויניח של ראש למטה ושל יד למעלה, באופן שבשום פנים אי אפשר לשל ראש שתבוא קודם:

סעיף יב

(יא) הזיזם ממקומם כו' — לעיל סימן ח' סעיף י"ד נתבררו דברים אלו, ושיש לנו לפסוק כיש אומרים קמא שמביא רמ"א שם. ואם כן, לעניין תפילין יש לפסוק, אם הסירם כדי ליכנס לבית הכסא צריך לחזור ולברך; אבל בלא ליכנס לבית הכסא אינו צריך לברך:

(יב) אינו צריך לחזור ולברך — כיון דלא נעשה עדיין מצות הנחה, נמצא לא חלה הברכה על שום מצוה; וכיון שלא הסיח דעתו ממנה חיילא שפיר על הנחה שניה, כן כתב בית יוסף. ומדבריו יש ללמוד, במי שיש תפילין בידו בלא קשר, ומברך ועושה קשר ומניח, דשפיר עולה לו הברכה שעשה תחילה, דעשיית הקשר אינה הפסק אלא תיקון המצוות, ודומה להביאו מלח שבין ברכת המוציא לאכילה לקמן סימן קס"ז סעיף ו:
וכתב עוד בית יוסף, דאם עשה ההידוק כבר ואחר כך נפסק ומתקנו, צריך לברך, דכבר נעשה המצוה במה שהידק פעם אחת. ולכאורה יש להביא ראיה מטלית שנפלה כולה ממנו, דצריך לברך כשחוזר ומתעטף, כמו שכתוב סימן ח' סעיף ט"ו. אבל קשיא לי, דהא ברכת "להניח" שמברך קודם הנחת תפילין של יד קאי גם על תפילין של ראש, כדאיתא לעיל; ואם כן, כל זמן שלא הניח תפילין של ראש, עדיין עסוק במצוה השייך לאותה ברכה, ומה שעשה קשר לתפילין של יד הוא גם כן (מתוקן) [נדצ"ל מתיקון] המצוה, כי אי אפשר לו להניח של ראש קודם של יד, ועל כרחו צריך לתקן תפילין של יד ואחר כך יניחם כראוי. נמצא שקיום המצוה השייכה לברכה נמשכת עדיין עד שתגמור, דהיינו אחר שהניח של ראש. ונראה שזה טעם השולחן ערוך מה שכתב אחר כך, והוא מן דברי הראב"ד בבית יוסף, דאם הותר קודם הנחת של ראש כו', מטעם שקיום הברכה עדיין נמשך, כמו שכתבנו. ואף על גב דהראב"ד לא זכר אלא היתר ההידוק, נראה דהוא הדין בנפסק, דחד טעמא הוא; דהא הזיזו ממקומן צריך לברך. ועוד נפרש בסמוך בס"ד:

(יג) אם הותר של יד כו' — צריך עיון כוונת השולחן ערוך, דהא הותר ונפסק שוים הם, כמו שכתוב בסמוך. וגם סידור לשון הבית יוסף מורה כן, דמתחלה כתב דנפסק הקשר, ואחר כך מסיים בלשון זה: "אחר כך מצאתי בספר ארחות חיים בלשון זה, כתב הראב"ד" כו', דמשמע דאותו דין דזכר הבית יוסף תחילה נתפרשו גם דברי הראב"ד. ואם כן קשה, הא כתב השולחן ערוך תחילה בנפסק – דווקא בתחילת ההידוק אין צריך לברך, הא אחר ההידוק צריך לברך, וכמו שכתב בשם בית יוסף; וכאן כתב בהותר, דכל זמן שלא הניח של ראש אין צריך לברך. ונראה לומר, דבספר בית יוסף היה נסתפק בפירוש דברי הראב"ד אם יש חילוק בין הותר לנפסק; דאפשר דבהותר מסתבר טפי שאין צריך לברך שנית, כי מחוסר מעשה קל דהיינו ההידוק לחוד, וכיון שעדיין של ראש לפניו ושייך לברכת של יד, כמו שכתב בסמוך, משום הכי אין צריך לברך; מה שאין כן בנפסק הקשר, דהוא מעשה חדש. משום הכי כתב בבית יוסף סתם, שאחר שכתב חילוק שלו בנפסק, העתיק לשון הראב"ד, וסמך על המעיין לידע מוצא הדברים. אבל בשולחן ערוך לא כתב אלא דבר הברור, על כן לא כתב רק מלתא דלית ביה ספיקא, דהיינו שנפסק בתחילת ההידוק אין צריך לברך, ואילו אחר ההידוק לא כתב כלום אלא העתיק הדברים של הראב"ד כהוייתן, שמהן יש ללמוד דהוא הדין לנפסק, שאין צריך לברך אפילו בנפסק אחר ההידוק. כן נראה לי ברור, וכן נראה לי לפסוק להלכה אפילו בנפסק אחר ההידוק, אין צריך לברך כל זמן שלא הניח עדיין של ראש, כנזכר לעיל:

(יד) ולא על גזולין — דבוצע ברך נאץ ה', עד שיהא בהם יאוש ושינוי רשות. כן כתב בית יוסף בשם אורחות חיים בשם העיטור. אבל נראה לי לפי מה שהוכחנו בסימן י"א סעיף ו דבציצית אין לברך עליהם אפילו אחר יאוש ושינוי רשות, הכי נמי כן הוא בתפילין, ומשום הכי סתם השולחן ערוך כאן וכתב סתם "פסולין", דמשמע בכל גווני. וכן דקדק בבית יוסף מדברי רמב"ם בסימן י"א, מדכתב סתם "פסולים":

סעיף יג

(טו) עד שיחזירו ס"ת — סמך לדבר, "ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם" (מיכה ב, יג):

(טז) קדושת כתר — פירוש, במקום שאנו אומרים "נקדש" במוסף אומרים במקצת מדינות "כתר יתנו לך" וכו'. וכתב ב"י הטעם, דאין נכון להיות באותה שעה כתר דתפילין עליו, כדאיתא בשם הזוהר מביאו ב"י לענין תפילין בחול המועד בסימן ל"א. ותמהני על מה שכתב רמ"א שהמנהג לסלקם בכל מקום, והלא בחול המועד חמור טפי לענין תפילין שלא להניחם, כמו שהאריך על זה ב"י בשם הזוהר, ואפילו הכי מניחין תפילין במדינות אלו ואפילו בברכה, ואילו כאן משום קדושת כתר שיש במדינות אחרות נחלוץ תפילין? ואדרבא בהרבה דוכתי שאין מניחין תפילין, מכל מקום אין חולצין אם היו עליו כבר, וכאן נימא להיפך? ושמעתי בשם גדול הדור אחד שלא היה חולצם במוסף, כיון שאין אומרים כתר. על כן נראה דהנוהג כן, שאינו חולצן, אין עליו תלונה על שהוא סותר המנהג, כי יש לו על מי לסמוך: