רמב"ם על עירובין ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · רמב"ם · על עירובין · ז · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

חלון שבין שתי חצירות ארבעה על ארבעה כו': מערבין שנים הוא שתערב כל חצר לעצמה לבדה. ומערבין אחד הוא שיחשבו שתי חצרות כמו בית אחד. ואמרם פחות מארבעה או למעלה מעשרה אע"פ שזה ממה שקדם מן הדבור להודיעך כי צריך שיהיה החלון כולו למעלה מעשרה טפחים ואי אפשר להם בעירוב אחד אבל אם היה קצת חלל החלון תוך עשרה טפחים די להם שיעשו עירוב אחד לפי שאין ביניהם מחיצה וכבר בארנו כי המחיצה לא תהיה פחותה מעשרה טפחים:

משנה ב[עריכה]

כותל שבין שתי חצירות גבוה עשרה ורחב ארבעה כו': אמרו ובלבד שלא יורידו למטה רוצה לומר שלא יוליכו מה שעל הכותל אל הדיורין שבבתים אבל להוריד משם לחצר הבית מותר וכשיש ברחב הכותל פחות מארבעה טפחים שהוא מקום פטור כאשר בארנו פעמים מותר להם להוציא מה שבבתים ולהניחו על אותו הכותל ומותר לאנשי הבית השני שיקחו אותו הדבר עצמו מעל הכותל ויכניסו אותו לבתיהם:

משנה ג[עריכה]

חריץ שבין שתי חצירות עמוק עשרה כו': חריץ הוא החפירה בארץ והכל מבואר:

משנה ד[עריכה]

נתן עליו נסר שרחב ארבעה טפחים כו': לוח הגג קורין אותו נסר וכשנתן עץ באורך החפירה אפילו היה רחב אצבע אינו צריך יותר שהרי חלק אותה חפירה ונשארה רחבה פחות מארבעה טפחים וכצוצרה וגזוזטרא אחד והיא תקרה בולטת מרשות היחיד על רשות הרבים וכבר בארנו בפרק אחד עשר משבת כי זאת הגזוטרא רשות היחיד גמורה והיתה יוצאת על רשות הרבים כמו בניני הצרפתים שבונים בזמננו זה בארץ ישראל וכבר באר הגמרא כי זה התנאי שהתנית המשנה כשיהיו הגזוזטראות זו כנגד זו ואז יספיק להם עירוב אחד אמנם כשיהיה ביניהם ריחוק שלשה טפחים או יותר אבל יש ביניהם פחות משלשה טפחים אפילו היו זו שלא כנגד זו מערבין עירוב אחד אם רצו לפי שהיא כמו גזוזטרא עקומה כמו שבארנו:

משנה ה[עריכה]

מתבן שבין שתי חצירות גבוה עשרה טפחים כו': ר"ל במאכילין שיניחו בהמתן לאכול מן התבן מצד זו ומצד זו:

משנה ו[עריכה]

כיצד משתתפין במבוי מניח את החבית כו': העיקר אצלנו כי עירובי תחומין ושתופי מבואות וערובי תבשילין כולם צריכין לזכות על ידי אחר וצריכין שיהיה הכלי שמקבצין בו שתופי מבואות גבוה מן הארץ טפח כדי שיראה מובדל. ומבואר הוא כי זה שאמרנו מזכה להם הוא כשיהיה אותו דבר שמשתתפין בו מאדם אחד אז יצטרך להעמיד אדם אחר שיזכה להם חלקם ויהיה במקומם אבל אם נתן כל אחד חלקו אין שם פנים למזכה:

משנה ז[עריכה]

נתמעט האוכל מוסיף ומזכה וא"צ להודיע כו': כלל זה הדין הוא שאם יהיה השיתוף ממין אחד ואפילו אבד כולו א"צ להודיע ואם היו מינין הרבה וחסרו מוסיף ומזכה ואין צריך להודיע ואם נאבד כולו צריך להודיע וזה הוא כשיש לבית שני פתחים בשני מבואות לפי שכשעשה עירוב עם אנשי זה המבוי נאסר עליו התשמיש במבוי אחר ולפיכך צריך להודיע אליו כדי שנדע באיזה מבוי משני המבואות רוצה להשתמש אבל אם אין לו פתח אלא באותו מבוי בלבד אין צריך להודיע כי העיקר אצלנו זכין לאדם שלא בפניו ואין מחייבין אותו אלא בפניו:

משנה ח[עריכה]

כמה הוא שיעורו בזמן שהן מרובין כו': מועטין הוא שיהיו פחות משמנה עשרה אדם ויתר על י"ח הם מרובים כי מזון שתי סעודות הם י"ח גרוגרות. ואמר להוצאת שבת ר"ל שהוא שיעור הוצאת שבת כאשר קדם לך במס' שבת:

משנה ט[עריכה]

א"ר יוסי בד"א בתחילת עירוב כו': וזה העיקר שזכר שלא אמרו לערב בחצרות אלא שלא לשכח את התינוקות אמת לפי שהנערים הקטנים אינם יודעים מה שנגמר בין אנשי המבוי מן השתוף והוצרכנו לעירוב חצירות אע"פ שהם משתתפין במבוי כדי שלא ישכחו התינוקות במבוי תורת עירוב. ואין הלכה כרבי יוסי:

משנה י[עריכה]

בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח כו': כבר קדם לך בתחילת פרק השלישי כי אמרם בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים והמלח אין זה אלא בעירובי תחומין ושתופי מבואות ואין מחלוקת בזה אבל בכאן חלקו רבי אליעזר ורבי יהושע כי רבי אליעזר אומר שיספיק לעירובי חצירות בככר פרוסה והוא ענין כלל במאמרם בכל מערבין. ורבי יהושע אומר כי עירובי חצירות לא יספיק בשום פנים אלא בשלימה ואפילו תהיה שיעור מועט והטעם משום איבה כדי שלא יאמר אחד מן השכנים אני עושה שלימה ואתה פרוסה. והלכה כרבי יהושע:

משנה יא[עריכה]

נותן אדם מעה לחנוני ולנחתום כדי שיזכה לו עירוב כו': כדי שיזכה בעירוב ענינו שיתן לו פת באותן מעות ומזכה לו על ידי אחר אף על פי שאינו מצוי לפי שמשעה שנתן לו המעות נגמר המקח מן התורה כאשר נבאר במקומו. וחכמים אומרים כי לא נגמר המקח עד שיקח הפת כאשר התנו חכמים במכירת המטלטלין מן המשיכה גזירה שמא יפשע החנוני ולא יזכה לו בפת על ידי אחר אבל אם נתן לבעל הבית וצוה עליו שיערב לו ויזכה לו על ידי אחר דיו אחר שצוה מן הטעם שזכר שאין מערבין לאדם אלא לדעתו ורבי יהודה חולק כאשר תראה. והלכה כרבי יהודה: