עיקר תוי"ט על עירובין ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משנה ערובין ז: הדף הראשי * מהדורה מנוקדת * נוסח הרמב"ם * נוסח הדפוסים * ברטנורא * עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על הברטנורא) דמש"ה הדר תני פחות מארבע כו' והא מרישא שמעינן לה אלא לאשמעינן דאפילו קצת כו'. גמרא:

(ב) (על הברטנורא) גמרא. ונראה מזה דב' בתים בלא חצר נמי צריכין ערוב וכן מוכח רפ"ט דלכולי עלמא אפילו לר"ש דמיקל בגגות כו' שא"צ לערב משמע דדיורין שתחת הגגות דהיינו הבתים שצריכין ערוב. וקשה להר"מ שהבאתיו ר"פ דלעיל דמוכח שלא תקנו שלמה וב"ד אלא כשיש דיורין חלוקין אצל מקום שיד כולן שוות בו כו'. אולי שזה גזירת שלמה ובית דינו והך דהכא מגזירת חכמים:

(ב)

(ג) (על הברטנורא) ולפי זה בפחות מד' דמותרין להוריד היינו אפילו לבתים וכמ"ש הר"מ:

(ד) (על המשנה) עד י' אמות. ונשאר מן הכותל משהו מכאן ומשהו מכאן או מצד א' לבדו שהרי לא נפרצה במלואה ואותה פרצה אינה נחשבת אלא כפתח. הרי"כ:

(ג)

(ה) (על המשנה) ארבעה. גרסינן ופירש טפחים:

(ו) (על הברטנורא) בניטלין בשבת איירי לאפוקי שהקצוהו ללבן בו לבנים או לגבל בו טיט דאין ניטלין בשבת:

(ז) (על המשנה) עפר כו'. שסתם עפר וצרורות בחריץ מבוטלין הן גמרא. והך מלא סגי במשך ד"ט לרותב במכל שכן דנסר דבסמוך. ב"י:

(ד)

(ח) (על המשנה) מערבין שנים. שמשני צדי הנסר הוא חריץ. רי"כ:

(ה)

(ט) (על הברטנורא) אבל בידים לא גמרא ופרש"י דחיישינן דשקיל טובא וממעט אבל בהמה כו' וקשה דלקמן פ"ט מ"ג מפרש דמחיצה שנפרצה בשבת לא בטול ערוב והרא"ם מפרש דבחול קאמר ואסור בידים דלמא ממעט להו בע"ש סמוך לחשיכה ולאו אדעתיה ומטלטל בשבת בחצר האסורה וכן מוכח לישנא דמתניתין דנתמעט כדפירש הר"ב. ועתוי"ט:

(ו)

(י) (על המשנה) הגדולים. ואפילו סמוכים על שולחנו דכיון דרוצה לזכות לאחרים זוכים הם לאחרים כאינש דעלמא וה"ה בקטן דלא אע"פ שאינו סמוך:

(יא) (על המשנה) העברים. בפ"ק דקדושין מ"ב תנן דאמה העבריה קונה את עצמה בסימנין והשתא לא משכחת לה שפחה עבריה אלא קטנה והכי איתא בגמרא ובשתופי מבואות דרבנן אמרי שתזכה אפילו לאחרים ושאני שפח, ה מבתו הקטנה דידה כיד אביה אבל לא כיד רבה שאין קנינו בה קנין גמור וה"נ מסיק בגמ' ב"מ די"ב:

(יב) (על המשנה) אשתו. בפי"א דנדרים מ"ח תנן סתמא כר"מ דיד האשה כיד בעלה. ומש"ה מסיק הרא"ש דהכא כשאינו זכה ולפיכך מעשה ידיה שלה ואין ידה כידו. ועתוי"ט:

(יג) (על המשנה) שידן כו'. וברפ"ח איתא בגמרא מערב ע"י עבדו כו' פירוש בשביל וע"י בנו ובתו מפני שידן כו' וכתבו התוספ' אעבדו ושפחתו קאי כדאמרינן בגיטין דיד עבד קני ליה רביה. ונראה דה"נ לא קאי אלא אעבדו כו' וטעמא דבנו ובתו הקטנים אע"ג דיש להן יד לזכות כשהגיע לכלל אגוז ונוטלו כו' הכא לענין ערוב כיון שיכול לערב בשבילם שהם סמוכים עליו כדאמרינן בגמרא הלכך אמרו שאין יוכל לזכות על ידיהם. ועתוי"ט:

(ז)

(יד) (על המשנה) נתמעט. מע"ש השני. רי"כ:

(טו) (על הברטנורא) דכל המערב לאחרים בתחלה צריך להודיע משום דלמא חובה היא לו כדמפרש בסיפא:

(טז) (על הברטנורא) כ"כ הר"מ. והשיגו הר"א שהרי יוכל להשתתף גם עם האחרת למאי דפסקינן הלכה כר"ש בג' חצירות שבפ"ד מ"ו ותירץ הה"מ דאה"נ דלא משום שיהא אסור באחרת נגעו בה אלא דחובה לו ואינו רוצה להשתתף בשתיהן:

(ח)

(יז) (על המשנה) כמה כו'. לכאורה קאי אשתופי מבואות מיהו קאי נמי לעירובי חצירות. רי"כ:

(יח) (על הברטנורא) לישנא דגמרא נקט ופירש הרי"כ י"ח בעלי חצירות למבוי או בעלי בתים לחצר ולא קפדינן אגולגלתא דכל בני בית של כל אחד כלומר אלא למתחייבים לתת חלק לערוב. תוי"ט:

(יט) (על המשנה) שתי סעודות. כיון דדבר חשוב הוא (שכן עיקרי סעודת שבת שתים הם כמ"ש במ"ב פרק דלקמן) סגי להו בהני:

(ט)

(כ) (על הברטנורא) והיינו דשיעורו דתנן קאי אתרוייהו אמבואות ואחצירות אבל הבמה דברים אמורים דר"י דוקא בחצירות ולא בשתוף. ועתוי"ט:

(י)

(כא) (על הברטנורא) כפרש"י. והיינו דס"ל דשעור דמ"ח קאי גם אערובי חצירות. ועתוי"ט:

(יא)

(כב) (על המשנה) דר"א. בגמרא פריך מ"ט דר"א הא לא משיך ומשני עשאו כד' פרקים בשנה שהעמידו דבריהם על ד"ת שמעות קונות. ה"נ מפני תקון שבת העמידו על דין תורה:

(כג) (על הברטנורא) בדברי רש"י וזוכה ביו"ד ומשמע דר"ל שזיכה לו ע"י אחר כו' ואפ"ה לא מהני ליה לפי כו' ומעות אינן קונות ומה שזיכה ע"י אחר היה זה בשביל אחרים שאליהם נתכוין בחנם כדרך המזכין. ולפי זה כי לא עירב החנוני לאחרים אלא לזה לבדו וזיכה ע"י אחר מהני ומ"ש הר"ב ואפילו כולו אזיכה קאי כו' עד דמסיק דבכוונת הנותן תלוי דאם היה כוונתו שיזכה ע"י האחר ושהאחר יזכה לו מהני דהוי כאלו. עשאו הוא שליח לקבלה כלומר למשוך. וכן אם נתכוין החנוני ככל חוקת העירוב וכמשפטו גם לזה למה יגרע ואף על פי שהנותן מעות לא בקש למתנת חנם כאחרים אלא נתן לו מעה. מ"מ לא מפני כן נאמר שהוא מתנה בעל כרחו ושלא רצה לקבל במתנה ומפני כן לא יזכה בערוב ; ותרוייהו בעינן שלא יתכוין החנוני וגם הנותן דאלו נתכוין החנוני זכה זה בשאר הזוכים ולא גרע מעה שנתן ואלו נתכוין הנותן מעה לזכות ככל חקת העירוב אע"פ שהחנוני לא נתכוין מ"מ היה קונה במשיכת שלוחו. ועתוי"ט:

(כד) (על הברטנורא) רש"י. ומסיים וגבי חנוני גופיה אי א"ל ערב עלי אמרינן בגמרא דקני וז"ל הטור שהרי עשעו שליח לערב בענין שיועיל וכיון שא"א להיות עירוב אא"כ יזכה לו כמו לאחרים הוי כאלו אומר שיזכה לו כמו לאחרים:

(כה) (על הברטנורא) וקשיא דהכא שביקש מידו זאת לערב בעבורו האיך שייך לומר שלא מדעתו דבשלמא טעמא דמעות אינן קונות כו' וכדפירש לעיל ניחא ע"כ נראה כפירוש הרא"ש דהא דקתני שאין מערבין מלתא באפי' נפשה היא ולא קאי אנותן מעות לחנוני. וה"ק ואין מערבין וכה"ג בפ"ג דביצה שאפר כירה מוכן הוא. תדע דאי קאי אנותן כו' ה"ל למתנייה קודם הך דתני ומודים חכמים:

(כו) (על המשנה) בערובי חצירות. והא דתנן במ"ז צריך להודיע הוא בשתוף מבואות וכדפירש הר"ב בחצר שבין ב' מבואות והטעם כמש"ל (אות ט"ז) בשם המגיד דחוב הוא שאינו רוצה להשתתף בשתיהן. וה"נ בחצר אחד בעצמו אפשר דלא ניחא ליה שיתערבו בני החצר משום אוושי דבני החצר עצמו שאם לא יוכלו לטלטל כליהם לחצר ישבתו איש איש בביתו ולא יהיה אוושי דאינשי בחצר. תוי"ט: