ברטנורא על עירובין ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(א)

חלון בתוד עשרה - שיהא קצת ממנו ואפילו משהו בתוך עשרה סמוך לקרקע:

מערבין שנים - שני עירובין, אלו לעצמן ואלו לעצמן ואסורים זו עם זו:

ואם רצו מערבין אחד - עירוב אחד, שיתנו אלו עירובן באחרת ויערבו עמהן ויהיו אחד:

פחות מד' - לאו פתח הוא ואין ראוי לעבור מזו לזו. ולמעלה מעשרה נמי לא ניחא תשמישתיה הילכך אין מערבין אחד. ודוקא בחצר שאינו מקורה אבל בבית המקורה אפילו למעלה מעשרה מערבין אחד. שדרך לשום ספסלים ותיבות סביבות הבית וניחא תשמישתיה:

(ב)

כותל שבין שתי חצרות - האי דנקט רחב ד' לאו משום דצריך רוחב ד' למיהוי סתימה, דמחיצה ברוחב כל דהו הויא סתימה. אלא משום דבעי למיתני סיפא היו [בראשו] פירות אלו עולין מכאן ואוכלין ובלבד שלא יורידו למטה, דחשיב רשות באנפי נפשה, ולהאי דינא צריך שיהיה רוחב ד', דפחות מד' הוי מקום פטור ומותרין אלו ואלו להוריד למטה:

ובלבד שלא יורידו למטה - לדיורין בבתים, אבל בחצר שרי :

יותר מכאן - הוי פירצה, והויא כולה כחצר אחת, ואם עירבה כל אחת לעצמה הוי כאילו חולקין את עירובן ואוסרין אלו על אלו:

(ג)

חריץ - ארוך הוא ומפסיק על פני כל החצר כולה:

ורחב ד' - דפחות מכאן נוח לפסעו משפתו לשפתו:

ואפילו מלא תבן וקש - לאו סתימה היא, דלא מבטל ליה להתם דסופו ליטלו :

(ד)

נתן עליו נסר - משפתו לשפתו כעין גשר, הוי כמו פתח:

שתי גזוזטראות - כמין תקרה בולטת מרה"י על רה"ר, ונתן נסר רחב ד' מזו לזו, הוי נמי פתח:

פחות מכאן - שאין הנסר רחב ד', אדם ירא לעבור עליו ולא ניחא תשמישתיה:

(ה)

מתבן - גדיש של תבן, ומפסיק על פני כל רוחב החצרות:

אלו מאכילין - מניחין בהמתן לאכול מן התבן, ולא חיישינן דלמא ממעיט התבן מי' והו"ל חדא רשותא ואסרי אהדדי ומטלטלי בחצר ולא מסקי אדעתייהו, להא לא חיישינן דהא אפילו אמעיט אי לא הוי המיעוט על פני עשר אמות ויותר לא אסרי, דהא עשר אמות פתחא הוי ואין בהמה ממעטת כ"כ באכילתה [בשבת אחד]:

נתמעט התבן מי' טפחים - על פני כל אורך החצר או במשך י' אמות [ועוד]:

מערבין אחד - אם נתמעט בחול לפני השבת:

(ו)

מניח את החבית - משלו אם ירצה ואז צריך לזכות, דאילו משלהם אין צריך לזכות:

ומזכה להם ע"י בנו ובתו - אומר להם קבלו חבית זו וזכו בה לשם כל בני המבוי. והזוכה מגביה העירוב בידו טפח מן הקרקע, דכל היכא דמנחא ברשותיה לא הויא זכיה, ואומר זכיתי להם:

שידן כידו - ולאו זכיה היא:

(ז)

נתמעט האוכל - משעורו המפורש לקמן במתניתין:

מוסיף ומזכה - אם בא להוסיף משלו אפילו ממין אחר שאינו ממין השתוף הראשון, מוסיף ומזכה ואינו צריך להודיען, כיון שנשאר קצת מן המין הראשון אינו נראה כמערב בתחלה . אבל אם נותן ממין השתוף הראשון אפילו כלה לגמרי מביא מאותו המין ומזכה ואינו צריך להודיען:

נתוספו עליהם דיורים מוסיף ומזכה וצריר להודיע - ודוקא בזמן שיש לחצר ב' פתחים לב' מבואות, שכשעושה עירוב עם אנשי מבוי זה אסור להשתמש במבוי אחר, לפיכך צריך להודיע, דלמא לא ניחא להו לקנות ברוח זו ולהניח יד ברוח שכנגדה. אבל אם אין לו פתח אלא למבוי זה שנשתתפו בו תחלה אינו צריך להודיע, דזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם אלא בפניו:

(ח)

מרובין - י"ח בני אדם ולמעלה :

מועטין - פחות מי"ח:

מזון שתי סעודות - הן י"ח גרוגרות:

להוצאת שבת - שיעור של הוצאת שבת. כי המוציא אוכלים בשבת אינו חייב בפחות מכגרוגרת:

(ט)

בשירי העירוב - שנתמעט משיעורו:

ולא אמרו לערב בחצרות - אחר שנשתתפו במבוי, אלא שלא תשתכח תורת עירובי חצירות מתינוקות שאינן יודעין שנשתתפו במבוי, הלכך מקילינן ביה . ואע"ג דטעמא דמערבין עירובי חצרות לאחר שנשתתפו במבוי הוי כדי שלא תשתכח תורת עירוב מן התינוקות, מ"מ אין הלכה כר"י בשירי עירוב, דלא מקילינן ביה כולי האי:

(י)

בכל מערבין - עירובי תחומין, דאילו עירובי חצרות אין מערבין אלא בפת. ומיהו בכל מערבין דאמר ר' אליעזר הכא לאתויי עירובי חצירות שמערבין בפת פרוסה וא"צ ככר שלימה, ופליג עליה ר"י ואמר דוקא ככר שלם הוא עירוב. והלכה כר"י:

אין מערבין בה - וטעמא משום איבה שבאים בני החצר לידי מחלוקת לומר אני נותן שלימה והוא נותן פרוסה:

ככר באיסר והוא שלם מערבין בו - נותנין אותו בעירוב עם שאר ככרות של בני חצר, ובלבד שיהיה בין כולם כגרוגרת לכל אחד ואחד. ורמב"ם פירש דככר שלם כאיסר מערבין בו לבדו לכל בני החצר ואין צריך שיעור:

(יא)

נותן אדם מעה לחנוני - המוכר יין, ודר עמו במבוי:

או לנחתום - המוכר ככרות ודר עמו בחצר שיזכה לו בעירוב עם חבריו. אם יבואו בני מבוי לקנות ממך יין לשתוף, או בני חצר לקנות ככר לעירוב, שיהיה לי חלק בו:

לא זכו לו מעותיו - שאין מעות קונות עד שימשוך. ואפילו עירב זה החנוני לכל האחרים וזכה גם לזה , אינו עירוב, שהרי לא נתכוין לזכות לו במתנת חנם כשאר המזכין בעירוב אלא שיקנה במעה, והרי אינה קונה לו דמעות אינן קונות ונמצא מערב לו במעותיו:

ומודים בשאר כל אדם - בעל הבית שאמר לו חבירו הילך מעה זו וזכה לי בעירוב והלך וזיכה לו, שקנה עירוב, דהואיל ואין בעל הבית רגיל למכור ככרות לא נתכוין זה אלא לעשותו שליח ונעשה כאומר לו ערב לי :

שאין מערבין לאדם - כשמערבין לו משלו אלא מדעתו. הלכך גבי חנוני כי אמר לו זכה לי לא נתכוין אלא לקנות ממנו ולא סמך עליו שיעשה שלוחו ומעות אינן קונות ולא סמכיה דעתיה נמצא מערב לו שלא מדעתו :

עירובי תחומין - חוב הוא שמפסיד לצד האחר ושמא אין נוח לו. והלכה כר' יהודה: