משנה עירובין ז ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת עירובין · פרק ז · משנה ו | >>
כיצד משתתפין במבוי? מניח את החבית ואומר: הרי זו לכל בני המבוי, ומזכה להן על ידי בנו ובתו הגדולים י ועל ידי עבדו ושפחתו העברים יא ועל ידי אשתויב, אבל אינו מזכה לא על ידי בנו ובתו הקטנים ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים, מפני שידן יג כידו.
כֵּיצַד מִשְׁתַּתְּפִין בַּמָּבוֹי?
- מַנִּיחַ אֶת הֶחָבִית, וְאוֹמֵר: הֲרֵי זוֹ לְכָל בְּנֵי הַמָּבוֹי;
- וּמְזַכֶּה לָהֶן עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים,
- וְעַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים,
- וְעַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ.
- אֲבָל אֵינוֹ מְזַכֶּה,
- לֹא עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים,
- וְלֹא עַל יְדֵי עַבְדוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים,
- מִפְּנֵי שֶׁיָדָן כְּיָדוֹ:
כיצד משתתפין במבוי?
- מניח את החבית,
- ואומר: "הרי זו לכל בני המבוי",
- ומזכה להן -
- על ידי בנו, ובתו - הגדולים,
- ועל ידי עבדו, ושפחתו - העברים,
- ועל ידי אשתו.
- אבל אינו מזכה -
- לא על ידי בנו, ובתו - הקטנים,
- ולא על ידי עבדו, ושפחתו - הכנענים,
- מפני שידם - כידו.
העיקר אצלנו כי עירובי תחומין ושתופי מבואות וערובי תבשילין כולם צריכין לזכות על ידי אחר, וצריכין שיהיה הכלי שמקבצין בו שתופי מבואות גבוה מן הארץ טפח כדי שיראה מובדל.
ומבואר הוא כי זה שאמרנו מזכה להם - הוא כשיהיה אותו דבר שמשתתפין בו מאדם אחד, אז יצטרך להעמיד אדם אחר שיזכה להם חלקם ויהיה במקומם, אבל אם נתן כל אחד חלקו אין שם פנים למזכה:
מניח את החבית - משלו אם ירצה ואז צריך לזכות, דאילו משלהם אין צריך לזכות:
ומזכה להם ע"י בנו ובתו - אומר להם קבלו חבית זו וזכו בה לשם כל בני המבוי. והזוכה מגביה העירוב בידו טפח מן הקרקע, דכל היכא דמנחא ברשותיה לא הויא זכיה, ואומר זכיתי להם:
שידן כידו - ולאו זכיה היא:
ומזבח. כתב הר"ב והזוכה מגביה העירוב בידו טפח. גמ'. ועיין מ"ש במ"ד פ"ק דקדושין ומשנה ג' פ"ג דב"ק:
ומזכה לו ע"י בנו ובתו הגדולים כו'. הכא לא פירש הר"ב והרמב"ם כדפי' במשנה ה' פ"ק דמציעא. דגדולים שאינן סמוכין על שלחן אביהם ואפילו קטנים כו' דשאני התם דלענין מציאה דטעמא דהאב זוכה במציאת בנו אינו אלא משום איבה והלכך תלוי בסמוך על שלחנו דאיכא איבה אבל מה שהאב רוצה לזכות לאחרים ע"י בניו זוכים הם לאחרים כאיניש דעלמא כן מסיק בב"י סימן שס"ו בשם תשובת הרמב"ן סי' רי"ג דאפי' ר' יוחנן דמפרש במציאה כמו שכתבתי סבירא ליה הכא קטן קטן ממש מהטעם שהתבאר כ"כ התוספות במכילתין רפ"ח דף פ"ב ע"ב לענין אחר דמודה רבי יוחנן:
ושפחתו העברים. בפ"ק דקידושין משנה ב' תנן דאמה העבריה קנה את עצמה בסימנין. והשתא לא משכחת לה שפחה עבריה אלא קטנה והכי מוקי לה בגמרא פ"ו דגיטין דף ס"ז ע"ב. ובשתופי מבואות דרבנן אמרו שתזכה אפי' לאחרים ושאני שפחה מבתו הקטנה דאפי' תימא ידו כידה [נ"ל שצ"ל ידה כידו] היינו כיד אביה אבל לא כיד רבה שאין קנינו בה קנין גמור. והכי נמי מסיק בגמרא פ"ק דמציעא דף י"ב. דהא דתנן התם מציאת שפחה עבריה שלה היינו של אביה לאפוקי של רבה דלא:
ועל ידי אשתו. בפרק בתרא דנדרים משנה ח' תנן סתמא כר"מ דיד אשה כיד בעלה כמו שכתבתי שם. ומשום הכי מסיק הרא"ש דהכא כשאינו זנה ולפיכך מעשה ידיה שלה ואין ידה כידו אבל הרמב"ם העתיק המשנה כצורתה בפרק א' מה"ע. וכתב הכסף משנה דטעמו דאנן קיי"ל דלא כר"מ אלא כרבנן דסברי דיש קנין לאשה בלא בעלה ע"כ. ותמיהני דהא מבואר שהרמב"ם פוסק כר"מ בנדרים כמו שכתבתי שם בס"ד דאי סבירא ליה כרבנן לא היה מצריך התם לומר שתי לשונות על מנת שאין לבעליך רשות בהן ומה שתרצי בה עשי אלא בחדא לסגי. ואין לומר לחלק בנדרים לשאר דברים שכן פסק בהדיא בסוף פ"ג מהל' זכייה ועוד סתם וכתב בפ' ט' מהלכות נזירות שמתנה שאין לבעלה רשות בהן שיאמר על מנת שאין כו' אלא מה שתרצי תעשי בהן. ואע"פ ששם בגמ' לא הוזכר אלא על מנת שאין לבעליך רשות בהן. ועוד תימה דאפילו לרבנן אין קנין לאשה בלא בעלה אלא באומר ע"מ שאין לבעליך רשות בהן מיהת. ולפי מ"ש בנדרים להרמב"ם לא מהני לרבנן אלא באומר ג"כ ומה שתרצי בהן תעשי. וכן עיין מ"ש במ"ג פ"ג דקידושין. ומ"ש במ"ב פ"ח דפסחים:
מפני שידן כידו. ולקמן ריש פ"ח [בברייתא בגמ'] איתא מערב ע"י עבדו וכו' פירוש בשביל וע"י בנו ובתו כו'. מפני שידן וכו' וכתבו התוספות [אעבדו ושפחתו קאי] כדאמרינן בריש הזורק בגיטין דיד עבד קני ליה רביה. ע"כ. ונראה דה"נ לא קאי אלא אעבדו כו' וטעמא דבנו ובתו הקטנים אע"ג דיש להן יד לזכות כשהגיע לכלל אגוז ונטלו. צרור וזורקו כדאיתא בגיטין. ופסקו הרמב"ם פ"ד מהל' זכייה וטור ח"מ סימן רמ"ג. ומסתמא בהכי מיירי דאלת"ה שפחה העבריה דקטנה היא ואם לא הגיע לכלל זה למה תזכה וכ"ש לאחרים. אלא היינו טעמא דהכא דלענין עירוב כיון שיכול לערב בשבילם שהן סמוכים עליו כדלקמן בגמרא הלכך אמרו שאין יכול לזכות על ידיהם. ולענין כנעני נמי הוה סגי בהאי טעמא אלא נקט טעם מרווח טפי. ועי"ל דודאי לגבי עבדים כנענים ידן כידו ממש. מיהו לגבי הקטנים אע"ג דלאו כידו ממש הוא מ"מ כיון שאין הקטנים יכולים לזכות לאחרים הרי כאילו העירוב עדיין ביד המזכה. וכלפי הא הוי כידו ולהכי כללינהו לגבי הא מלתא דידן כידו:
(י) (על המשנה) הגדולים. ואפילו סמוכים על שולחנו דכיון דרוצה לזכות לאחרים זוכים הם לאחרים כאינש דעלמא וה"ה בקטן דלא אע"פ שאינו סמוך:
(יא) (על המשנה) העברים. בפ"ק דקדושין מ"ב תנן דאמה העבריה קונה את עצמה בסימנין והשתא לא משכחת לה שפחה עבריה אלא קטנה והכי איתא בגמרא ובשתופי מבואות דרבנן אמרי שתזכה אפילו לאחרים ושאני שפחה מבתו הקטנה דידה כיד אביה אבל לא כיד רבה שאין קנינו בה קנין גמור וה"נ מסיק בגמ' ב"מ די"ב:
(יב) (על המשנה) אשתו. בפי"א דנדרים מ"ח תנן סתמא כר"מ דיד האשה כיד בעלה. ומש"ה מסיק הרא"ש דהכא כשאינו זכה ולפיכך מעשה ידיה שלה ואין ידה כידו. ועתוי"ט:
(יג) (על המשנה) שידן כו'. וברפ"ח איתא בגמרא מערב ע"י עבדו כו' פירוש בשביל וע"י בנו ובתו מפני שידן כו' וכתבו התוספ' אעבדו ושפחתו קאי כדאמרינן בגיטין דיד עבד קני ליה רביה. ונראה דה"נ לא קאי אלא אעבדו כו' וטעמא דבנו ובתו הקטנים אע"ג דיש להן יד לזכות כשהגיע לכלל אגוז ונוטלו כו' הכא לענין ערוב כיון שיכול לערב בשבילם שהם סמוכים עליו כדאמרינן בגמרא הלכך אמרו שאין יוכל לזכות על ידיהם. ועתוי"ט:
כיצר משתתפין: פ' הדר (עירובין דף ע"ג.) ועיין בתוס' ובהרא"ש ז"ל דהכא דאוקמוה למתני' דהכא כר' יהודה בן בתירא דהתם פ' הדר דמתיר בנשים ואוסר בעבדים אלא דלפי המסקנא בנדרים אתי כר' יהודה ב"ב דמתיר בעבדים ואוסר בנשים והאריכו ע"ש:
הרי זה אוסר לכל בני המבוי. וכו': ביד פ"א דהלכות עירובין סי' כ' ובפ"ד דהלכות זכיה ומתנה סי' ו' ובפ' שני דהלכות שלוחים ושותפים סי' ב' ובטור א"ח סי' שס"ו ובח"מ סי' קפ"ח והובאה פ' ואלו נדרים (נדרים דף פ"ח:) ובפ' התקבל (גיטין דף ס"ד) בעי האי שפחה ה"ד אי דאתיא שתי שערות מאי בעיא גביה הרי היא יוצאה בסימנין אלא לאו דלא אתיא שתי שערות וקתני זוכה לאחרים ולא קשה למ"ד התם דקטן אינו זוכה לאחרים דשאני שתופי מבואות דרבנן ואע"ג דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ה"מ במילתא דאית לה עיקר מן התורה אבל מילתא דלית לה עיקר מן התורה לא וכגון זה כתבתי בפ"ד דמסכת מעשר שני סי' ד':
ומזכה להן וכו': גמ' אתמר שתופי מבואות רב אמר אין צריך לזכות ושמואל אמר צריך לזכות ופי' רש"י ז"ל ואע"ג דמתני' פליגי עליה דרב רב תנא הוא ופליג ע"כ ואיתא בתוס' פ"ק דב"מ דף י"ב:
ועל ידי אשתו: בנדרים פרק בתרא דף פ"ח מוקי לה רב אשי בשיש לאשתו חצר באותו מבוי שאין חצרה זקוקה לבעלה ומגו דזכיא לנפשה לההוא חצר זכיא נמי לאחרינא את השיתוף אבל אם אין לה חצר קתני התם בברייתא דאינו מזכה ע"י אשתו אלא שהר"ן ז"ל כתב בר"פ שני דביצה דכי אוקימנא התם הכי ה"מ אליבא דר"מ דאמר אין קנין לאשה בלא בעלה כדאיתא פ"ק דקדושין אבל לרבנן דפליגי עליה דר"מ התם לא צריכנן בעירובי חצרות שתהא לה חצר באותו מבוי הלכך מצי מזכה ג"כ אף עירובי תבשילין ע"י אשתו ע"כ. ושם ברב אלפס בדפוס של ויניציאה נראה שיש לשון מיותר וגם מוטעה. וגם בירוש' דפירקין ודפ"ד דמעשר שני ודפ"ק דקידושין מוקי לה כר"ש בן אלעזר אליבא דר"מ דס"ל דר"מ עביד יד עבד כנעני כיד רבו ולא עבד יד אשה כיד בעלה הלכך מזכה ע"י אשתו ולא ע"י עבדו ושפחתו הכנענים:
אבל אינו מזכה: ירושלמי ס"פ הניזקין:
לא ע"י בנו ובתו הקטנים: דעת הרשב"א והרנב"ר ז"ל דהכא קטן ממש קאמר דהא ליכא הכא טעם איבה כשהאב מזכה לאחרים משלו על ידו ואין כן דעת ר"ת ז"ל עיין בנמוקי יוסף פ"ק דב"מ גבי מתני' דמציאת בנו ובתו הקטנים או בב"י שם סי' שס"ו:
יכין
כיצד משתתפין במבוי: שתופי מבואו' ונ"ל דקמ"ל דלא מבעי ערובי חצירות ודאי מהני זכוי לשכניו: אלא אפי' שתופי מבואו' דסד"א דאין לו קירוב הדעת עם בני חצר אחרת, וודאי קפיד שלא יאכלוהו ולא הווה עירוב (כסשס"ו ס"ה). קמ"ל:
מניח את החבית: אם שלו היא דאם משלהם א"צ לזכות להן:
ומזכה להן: שאומר להזוכה, זכה בה לבני המבוי, והזוכה מגביה החבית טפח לשמן:
על ידי בנו ובתו הגדולים: לכתחיל' דוקא באינן סמוכין על שלחנו, ובדיעבד אפי' סמוכין על שלחנו ; דאע"ג דמציאתן לאביהן, אפ"ה לאחריני מצי מזכה על ידן. מיהו ביש לבנו אשה, אז אפי' סמוך אשולחנו, מותר לכתחיל':
ועל ידי עבדו ושפחתו העברים: אע"ג דשפחה עברית ודאי קטנה היא, דהרי נערה יוצאה בסימנין, וא"כ קטנה איך תזכה לאחרים? בעירובין דרבנן מזכה ע"י קטן. דידה כיד אביה ולא כיד רבה:
ועל ידי אשתו: אם לכתחיל' דוקא באינו מעל' לה מזונות, ובדיעבד אפי' במעלי. לה מזונות:
אבל אינו מזכה לא על ידי בנו ובתו הקטנים: אפי' אינן סמוכין אשולחנו:
מפני שידן כידו: ולאו זכיי' היא (כל זה שס"ו ס"י):
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת