רמב"ם על מגילה ד
מגילה פרק ד
[עריכה]- ראו גם: נוסח המשנה מגילה ד רמבם
אמרו מקום שנהגו לברך יברך - רוצה לומר אחר קריאת המגילה אבל לפניה על כל פנים צריך לברך לפי שהוא מצוה, והעיקר אצלנו כל המצות כולם מברך עליהם עובר לעשייתם. ויברך לפניה שלש ברכות, "על מקרא מגלה" ו"שעשה נסים" ו"שהחיינו", ואחריה נהגו לברך "הרב את ריבנו".
וזכור אלו הדברים, והוא:
- שלא יקראו על ראש הצבור פחות משלושה בני אדם.
- ולא יקרא אדם אחד בספר פחות משלושה פסוקים, ולפיכך אם קראו שלושה עשר פסוקים יקרא האחד מהם ארבעה פסוקים.
- ולא יתחיל בפרשה פחות משלושה פסוקים, ואז יהיה ראוי לו שיפסיק הקריאה וירד.
- ולא יניח מן הפרשה פחות מן שלושה פסוקים, ואז יהיה מותר לו להפסיק.
כל אלו הם עיקרים בקריאה על ראש בני אדם.
והמתחיל לקרות בספר תורה הוא חייב לברך "אשר בחר בנו מכל העמים, ונתן לנו את תורתו", וחותם "נותן התורה". והקורא אחרון שהוא משלים יברך לאחריו "אשר נתן לנו תורתו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו", וחותם "נותן התורה".
ומה שסדרנו שבזמן הזה יברך כל אחד ואחד לפניה ולאחריה, מפני הנכנסים בבית הכנסת שלא ראו אותו שבירך תחילה, וכשרואין איש אחד שעולה וקורא בלא ברכה יחשבו כי הקורא בתורה אינו צריך ברכה לפניה, וכמו כן הנמצאים בבית הכנסת שראו הראשון שירד ולא בירך ויצאו, ולא ראו אחרון שבירך לאחריה, יחשבו כי אין צריך לברך אחר קריאת התורה:
אמרו זה הכלל - סימן בעלמא לפי שאין לנו יום שיש בו מוסף ואינו יום טוב אלא מה שנזכר.
וכל זה מבואר ואמת.
ובכל מקום שיאמר מברך לפניה ולאחריה - רוצה לומר על דרך החיוב כמו שבארנו:
אמר השם "ונקדשתי בתוך בני ישראל"(ויקרא כב, לב), ובאה הקבלה "כל דבר שבקדושה לא יהיה פחות מעשרה".
ופורסין על שמע - היא הפריסה וההצעה שהיא קידם קריאת שמע, רוצה לומר שיסדר אדם אחד יוצר ואהבה.
ועוברין לפני התיבה - הוא שיתמנה אחד להתפלל בקהל.
ומעמד ומושב - הוא כשהיו מתקבצים בני אדם ללוות את המת ובאין לסופדו, שהיה אדם אחד ספדן ואומר להם בפרק מפרקי ההספד "עימדו יקרים עמודו, שבו יקרים שבו", ואין מטריחין כל זה הטורח אלא אם כן היו עשרה או יותר.
וכשיאמר אדם "ערכי עלי" והערכים פסוקים וידועים הם כבר בלשון התורה, ואין לו לזה המעריך מה שיתן אלא אחוזתו, הכהן הממונה על ההקדשות יקח מאותה אחוזה דמי הערך שנתחייב בו לפני עשרה מישראל ואחד מהם כהן, שיסכימו כולם שזו שוה זה הערך, ואז ירד לתוכה.
וכן כשאמר "דמי ערכי עלי", שהוא חייב במה שישומו אותו כעבד הנמכר בשוק ויתן דמיו כמו שיתבאר בערכין, גם כן צריך זה שישומו אותו עשרה בני אדם ואחד מהם כהן ויתן כפי שומתן. וזה עניין באמרם ואדם כיוצא בהם עניינו כקרקעות.
וזה שאמרו תשעה וכהן - אינו תנאי אבל הוא רשות, כי אם הם תשעה מישראל דיו, לפי שפרשת ערכים נשנית בה מלת "כהן" עשר פעמים, ובאה הקבלה כי כהן אחד בלבד יספיק לנו, וכל מה שנשנה כהן הוא רבוי אחר רבוי למעט ואפילו ישראל:
אם היו שלשתן שלוש פרשיות - כמו הפרשה שבישעיה "כה אמר ה' חנם"(ישעיה נב, ג), "כה אמר ה' אלהים מצרים"(ישעיה נב, ד), "ועתה מה לי פה"(ישעיה נב, ה) וגו', כמו אלו השלושה פסוקים לא יקראם כולם לתורגמן ואחר כך יתרגם, אבל קורא אותם אחד אחד.
ואין מדלגין בתורה - בשני עניינים, אבל בעניין אחד כמו ב"אחרי מות" ו"אך בעשור לחדש" מדלגין. ובנביאים אפילו מעניין לעניין. והתנאי בשניהם שלא ישהה אלא כדי שישלים התורגמן לתרגם הפסוק שהוא מתרגם, או השלושה פסוקים אם הוא מתרגם בנביא:
משום כבוד עצמו תקנו לו חכמים זה, מאחר שהוא ממציא עצמו להפטיר ראוי הוא שיעשו על ידיו אלו המעשים המשובחים.
וכשהמפטיר בנביא קטן שאי אפשר לו לעבור לפני התיבה עד שיתמלא זקנו, אביו או רבו יורדין במקומו לאלו הדברים, ויהיה כאלו הוא עצמו מפטיר בנביא כיון שהוא תלמידו או בנו, והכל שוה:
קטן קורא בתורה - אמר אחד מן הגאונים האחרונים, כי זה אחר השלישי.
ופוחח - הוא שיהיה הבגד שעליו נקרע העליון ממנו עד שכתפיו ולבו נראין ערומין, דמתרגמינן "ערום ויחף"(ישעיה כ, ג) "פחח ויחף".
ואין הלכה כרבי יהודה באמרו כי מי שלא ראה מאורות מימיו לא יפרוס על שמע, שאף על פי שלא נהנה מאורם שיראה נהנה מפעולתם בעולם, רוצה לומר הפעולות הבאים מאורם בעולם הזה:
ואסטיס - צבע כדמות תכלת, ובערבי "פלג".
ופואה - שרשים דקים אדומים שצובעין בהם אודם, ובערבי "פווה".
וכמו כן כל דבר שצובע הידים. אמנם אם היו רוב בני אותה העיר צובעי ידים מפני שמתעסקים באותו צבע, מותר לו לישא את כפיו, שהרי נסתלק טעם מפני שהעם מסתכלין בו:
על מצחו או על פס ידו - פירוש שישים של ראש על מצחו, או של יד על פס ידו, הרי זה דרך מינות, לפי שהוא הולך אחר לשון התורה ממש לפי דעתו.
על בית אונקלי - שיתלה אותם על זרועו או כתפו או שיתן אותה בחיקו.
והחיצונים - הם הכופרים בתורה בכל, ואינם מאמינים ממנה לא תורה שבכתב ולא תורה שבעל פה:
ואין ראוי לומר יברכוך טובים לפי שהשם יתברך מברכים אותו טובים ורעים, כמו שכתוב "מי לא יראך מלך הגוים"(ירמיה י, ז).
ועל קן צפור יגיעו רחמיך - לפי שהטעם אינו צד רחמניות מהשם יתברך באומרו "לא תקח האם על הבנים"(דברים כב, ו), אבל היא גזרת הכתוב.
ועל טוב יזכר שמך - מפני ששמו נזכר על טוב ועל רע, כמו שאמרו "מברך על הרעה, כשם שמברך על הטובה".
ואם אמר מודים מודים, משתקין אותו - מפני שנראה כאלו ההודאה לשתי רשויות, וההודאה אינה אלא לאחד.
והמכנה בעריות - הוא שיכנה וישים כנוי הנסתר במקום כינוי הנוכח, ויאמר במקום "אביך ואמך ואחותך" "אביו ואמו ואחותו".
ואם תרגם מזרעך לא תתן להעביר למולך, ומזרעך לא תתן לארמיותא הנה הפך הלשון ממשמעותו בכל, וכוונת הפסוק לשם איסור עבודת המולך:
עניין עגל השני הוא מה שנשנה מעניינו, והוא מפסוק "ויאמר משה אל אהרן"(שמות לב, כא) עד פסוק "וירא משה את העם"(שמות לב, כה) וגו' וכמו כן "ויגוף ה' את העם"(שמות לב, לה) וגו'. ואלו הפסוקים אינן מיתרגמין על ראש הצבור מפני כבוד אהרן.
ואין מתרגמין ברכת כהנים מפני שאומרים בה "ישא השם פניו אליך", ויראה להמון הפך מה שאמר "אשר לא ישא פנים"(דברים י, יז).
ואמר מעשה דוד ואמנון לא נקראין ולא מתרגמין, אינה קושיא למה שאמר מעשה תמר נקרא ומתרגם, כי כל מה שזוכר אמנון סתם נקרא ומתרגם, ומה שזכר אמנון בן דוד אינו נקרא ואינו מתרגם משום כבוד דוד.
וטעם האומר אין מפטירין במרכבה - כדי שלא ישאלו ההמון כשישמעו אותה, ולא יוסיף להם אלא ספק.
וטעם רבי אליעזר הוא כבוד לירושלים ולישראל.
והלכה כרבי יהודה, ואין הלכה כרבי אליעזר:
- סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת מגילה
משנה מגילה, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב