עיקר תוי"ט על מגילה ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משנה מגילה ד: הדף הראשי * מהדורה מנוקדת * נוסח הרמב"ם * נוסח הדפוסים * ברטנורא * עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על המשנה) ויושב. משא"כ בתורה דאמר קרא ואתה פה עמוד עמדי כביכול אף הקב"ה בעמידה והקורא ומשמיעה הוא כדרך הקב"ה שהשמיע התורה:

(ב) (על המשנה) יצאו. הקוראין והשומעין מפי הקוראין:

(ג) (על הברטנורא) דחדשה היא לו והלכך תניא בגמרא משא כ בתורה שלא יהא קורא אלא אחד:

(ד) (על המשנה) ג'. כנגד תורה נביאים וכתובים. א"נ כנגד כהנים לוים וישראלים הראוין לקרות בה. הר"נ:

(ה) (על הברטנורא) משום דקריאת התורה חשיבא חדא מצוה וכולהו הוו כחד גברא הר"נ:

(ו) (על המשנה) והחותם. נ"ל דמשום כך נהיגי עלמא למקרי אדם חשוב באחרונה כדי שהוא יזכה בברכה אחרונה. ואע"ג דהאידנא כולהו מברכין מ"מ לפי תקנה הקדומה לא בירך לאחרונה אלא החותם שהוא אחרון. ועתוי"ט:

(ז) (על המשנה) ולאחריה. ולא תליא במנהג כמו במגילה אלא חייב הוא לברך. הר"נ:

(ב)

(ח) (על המשנה) ארבעה. ולפי שלא יפחות לכ"א משלשה פסוקים כדתנן לקמן מש"ה מתחיל מפרשת צו שגם היא סדרה של יום שהרי מקריבין תמידין בר"ח. ואין מדלגין וביום השבת (כדרך שמדלגין בתעניות הויחל) שהרי לפעמים שהוא בא בר"ח. הר"נ:

(ט) (על הברטנורא) ובר"ח הנשים אינן עושות מלאכה כו' ולא חמיר מחול המועד דאסור לכל ומסיים רש"י ואין מפטיר בנביא מה"ט גופיה. ועתוי"ט:

(י) (על המשנה) הפותח כו'. מש"ה הדר תני לה הכא וכן לקמן, דהוה ס"ד דכל דטפי מלתא מחבריה מברך לפניה ולאחריה, מש"ה אצטריך למתני לכולהו. תוספ':

(יא) (על המשנה) זה הכלל. סימנא בעלמא יהיב דלא תימא יר'ט וחש"מ כי הדדי נינהו אלא נקוט האי כללא בידך כל דטפי ליה מלתא מחבריה טפי ליה גברא. גמרא:

(יב) (על המשנה) מוסיפין כו' אכולהו קאי דכיון שאסורין במלאכה מוסיפין עליהן דליכא למיחש משום בטול מלאכה. ואחרים מפרשים דנהי דאין פוחתין קאי אכולהו. אבל מוסיפין אשבת קאי בלחוד הר'ן. ועתוי"ט:

(ג)

(יג) (על הברטנורא) שהתפללו כ"א בפ"ע. הר"נ:[יד] מפני קדושה שבה שאינם רשאים לאמרה ביחיד. וי"א דיחיד רשאי לאומרה שאינה אלא ספור היאך המלאכים מקדישים כו'. וה"ט דכיון שהש"צ אומר ברכו עכ"פ צריכין לברך שום ברכה שאל"כ היו נראים כאלו חב כופרים ח"ו שאומר לחב לברך ואינם חפצים ולכך אומרים ברכה ראשונה של ק"ש. ועתוי"ט טעם מנהגנו:

(טו) (על הברטנורא) לכאורה מכאן ראייה לדס"ל דבקדושה דביוצר אור יחיד רשאי לאומרה ולכך אשמעינן דבי"ח דבלשון נקדש בפחות מי, לא. והר"נ פירש בדרך אחר. ועתוי"ט:

(טז) (על המשנה) את כפיהם. דכתיב וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וכתיב כה חברכו את בני ישראל ובני ישראל י' משמע כדילפינן מונקדשתי בתוך ב"י. ומיהו הני כולהו אסמכתא בעלמא נינהו דסדר תפלה גופא מדרבנן. הר"נ:

(יז) (על המשנה) קורין כו' מפטירין כו'. דתקנתא דרבנן הוא ולא תקנו אלא בצבור. הר"נ. ת"ש דרבנן היינו שאינן מד"ת שבכתב אבל יש מהן שהוא תקנתא דמשה רבינו ע"ה:

(יח) (על הברטנורא) שנאמר גבי מרגלים עד מתי לעדה הרעה הזאת שהיו י"ב, ויצאו יהושע וכלב. גמרא:

(יט) (על הברטנורא) והרוצה לספדו יספוד רש"י והרשב"ם כתב לנחם אבלים או, להרבות צער בכי ולתת אל לבו לשוב בתשובה כו':

(כ) (על המשנה) ברכת אבלים. בגמרא ברכת אבלים בעשרה ואין אבלים מן המנין. ברכת חתנים בעשרה וחתנים מן המנין:

(כא) (על הברטנורא) ולכהן תהיה אחוזתו לא מנינן דלאו בשומא כתיב. אלא והעריך הכהן כערכך הכהן כו' וכיוצא בהן. רש"י:

(כב) (על הברטנורא) כמה הוא יפה למכור בשוק ור'ל עבד עברי דזה הוא שוה להמכר:

(כג) (על הברטנורא) לרשת אחוזה. גמרא. והקשו בתוספ' דקרא בעבד כנעני כתיב ומנלן דעבד עברי אתקש:

(ד)

(כד) (על המשנה) מג' פסוקים. כנגד תורה וכתובים:נביאים

(כה) (על המשנה) למתורגמן. מימות עזרא נהגו שיהא שם תורגמן מתרגם לעם מה שהקורא קורא בתורה כדי שיבינו ענין הדברים. הר"מ. ונפקא ליה מגמרא דסוטה ויקראו בספר זה מקרא מפורש זה תרגום. כ"מ:

(כו) (על המשנה) בתורה. שהשומע את הקופץ ממקום למקום אין לבו מיושב לשמוע. רש"י:

(כז) (על הברטנורא) הר"מ. והר'א כתב דלשון המשנה אינו כן דלדבריו הל"ל עד כדי שיפסוק התורגמן. ועתוי"ט:

(ה)

(כח) (על הברטנורא) כלומר מי שעתיד להפטיר דמסתמא פריסת שמע קודם שקורא בתורה הוא שכל מי שירצה לבא לביהכ"נ כבר בא לו. ותדע דמה"ט האידנא אין פורסין כלל ביום שיש בו הפטרה לפי שכבר באו הכל:

(כט) (על הברטנורא) דלא חשבי ליה עלמא ליקרא משום דאיתא אפילו בקטן. הר"נ:

(ל) (על המשנה) אביו או רבו כו'. ויהיה כאלו הוא עצמו מפטיר בנביא כיון שהוא תלמידו או בנו והכל שוה. הר"מ:

(לא) (על המשנה) עוברין. פורסין את שמע ועוברין לפני התיבה. הר"נ:

(ו)

(לב) (על המשנה) פוחח כו'. שלא היו עוברין לפני התיבה בפר. יסת שמע. וכן רשאי לתרגם דתרגום לאו חשיבותא כולי האי דקטן מתרגם. הר"נ:

(לג) (על המשנה) סומא כו'. אע"פ שבכללה של הפריסה היא ברכת המאורות כמ"ש הר'ב לעיל במ"ג:

(ז)

(לד) (על המשנה) מומין. כגון שהן בהקניות או עקומות או עקושות. גמרא. ופירוש בהקניות מלשון בהק דקרא ועקומות פירש"י כפופות. ועקושות לצדדיהן. רש"י. והר"נ פירש עקומות שנתעקמה ידו אחורנית. ועקושות שאינו יכול לחלוק אצבעותיו:

(לה) (על הברטנורא) שכן תיקן ריב"ז וטעמא בגמרא במסכת סוטה דלמא אפסיק ליה רצועה ואזיל ליה למקשר ויאמרו דלהכי אזיל ליה שהוא בן גרושה או בן חלוצה:

(לו) (על המשנה) אסטיס. וכן כל דבר שצובע הידים. הר"מ:

(לז) (על המשנה) מסתכלין. נ"ל דקאי אכולה מתניתין דהא טעמא דת"ק נמי משום הכי הוא כמ"ש הר'ב ולא פליגי אלא דת"ק אמר מומין ור"י אמר צבע:

(ח)

(לח) (על המשנה) בסנדל. שדרך אפיקורסים היה להקפיד בכך ומש"ה אף יחף לא יעבור. א"נ כיון שאין דרכן של ישראל להקפיד חוששין שמא הרהורים של שטות עלו בלבו ונזרקה בו אפיקורסי'. הר"נ:

(לט) (על הברטנורא) ז"ל הערוך פעמים שנופל על פניו ברחום וחנון וירצצו את מוחו. ורש"י כתב סכנה שיכנוס בפתח ויכה ראשו באסקופה שלא יכנסו התפילין בראשו:

(מ) (על הברטנורא) מנחות דף ל"ז:

(מא) (על הברטנורא) ברייתא שם. והמכוון שמבין עיניך. מקום התחלת השער בכ"מ שמוח של תינוק רופס הוא מקום תפילין. ופירוש רופס מתרכך. ונ"ל שהוא מלשון התרפס ורחב רעיך, שענינו ההכנעה והרכיכות בדברים רכים:

(מב) (על הברטנורא) פירוש לשון קבוצת בשר כמו קיבורא דאהיני. תוספ':

(מג) (על הברטנורא) ועבדי הכי משום דכתיב לאות על ידך וכיון שחב לאות סבורין הן שראוי שיראו לכל ולא דרשו והיו לך כו' ומש"ה לא פירש אלא בית יד דאלו בשל ראש אדרבה כתיב וראו כי שם ה' נקרא עליך. ואמרו זו תפילין של ראש. הר"נ.

(מד) (על הברטנורא) וז"ל הר'ן קרוב לאפיקורס הוא. אבל אפיקורס גמור לא הוי דהא לא עקר גזירה שוה. דהא מניחה במקום הקבורת:

(ט)

(מה) (על המשנה) משתקין אותו. מפני שהוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה. הר"נ:

(מו) (על המשנה) האומר. ולעיל תני המכנה משום דלעיל כליל לכל העריות בהדדי ולא רצה להאריך ולבאר. ועתוי"ט:

(י)

(מז) (על המשנה) מעשה ראובן. וישכב את בלהה פילגש אביו נקרא בבית הכנסת ולא מתרגם דחיישין לגנותו. רש"י. והר"נ כתב משום כבוד יעקב:

(מח) (על ה) הקשה ע"ז שהרי אמנון עשה המעשה ותמר אנוסה היתה כו', ולכ"נ מעשה תמר ויהודה. וטעמא בגמרא, דשבחיה הוא דאודי. ול"ק דלא נקט יהודה משום דה"א עובדא דיוסף. ועתוי"ט:

(מט) (על המשנה) ראשון כו'. דניחא להו דהויא להו כפרה. גמרא:

(נ) (על הברטנורא) בודאי דבברכת כהנים אי אפשר לפרש דאין נקראין דאין סברא לומר שתהא התורה נקראת בצבור שלא בשלימותה מה שאין כן בהפטרות דבלאו הכי אין הנביאים נקראין בשלימותן. ומהר"מ נראה דגרס וכן ברכת כהנים. ועתוי"ט:

(נא) (על הברטנורא) כדאמרינן בברכות דף כ' לא כדאי הן ישראל לשאת להן פנים אני אמרתי ואכלת ושבעת וברכת והן מחמירין על עצמן עד כזית ועד כביצה. רש"י:

(נב) (על המשנה) דוד ואמנון. אבל מעשה דבת שבע נקרא ומיתרגם. דשבחיה הוא דאודי:

(נג) (על המשנה) במרכבה. כדי שלא ישאלו ההמון כשישמעו אותה ולא יוסיף להם אלא ספק. הר"מ:

(נד) (על ה) שכן מעשה בראשית נקרא ומיתרגם וטעמא דמלתא דאם הוא חכם יודע שדברים אלו לב המשכיל לא ישיגם ושתיקתו יפה מדבורו. ואי לאו בר הכי הוא הכי נמי אויל מחריש חכם יחשב והחרש יחריש באולתו ולא ישאל בענינים אלו שיודע שאינו כדאי שישיבו לו שום מענה: