משנה מגילה ד ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת מגילה · פרק ד · משנה ח | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

האומר איני עובר לפני התיבה בצבועין, אף בלבנים לא יעבור.

בסנדל לח איני עובר, אף יחף לא יעבור.

העושה תפילתו עגולה, סכנה ואין בה מצוה.

נתנה על מצחו או על פס ידו, הרי זו דרך המינות.

ציפן זהב, ונתנה על בית אונקלי שלו, הרי זו דרך החיצונים.

נוסח הרמב"ם

האומר איני עובר לפני התיבה בצבועים אף בלבנים לא יעבור בסנדל איני עובר אף יחף לא יעבור העושה תפילתו עגולה סכנה ואין בה מצוה נתנה על מצחו או על פס ידו הרי זו דרך המינות ציפה זהב ונתנה על בית אונקלי שלו הרי זו דרך החיצונים

פירוש הרמב"ם

האומר איני עובר לפני התיבה בצבועין כו': על מצחו או על פס ידו פי' שישים של ראש על מצחו או של יד על פס ידו ה"ז דרך טועים לפי שהוא הולך אחר לשון התורה ממש לפי דעתו. על בית אונקלי שיתלה אותם על זרועו או כתפו או שיתן אותה בחיקו. והחיצונים הם הכופרים בתורה בכל ואינם מאמינים ממנה לא תורה שבכתב ולא תורה שבע"פ. ואין ראוי לומר יברכוך טובים לפי שהשם יתברך מברכים אותו טובים ורעים כמו שכתוב מי לא יראך מלך הגוים. ועל קן צפור יגיעו רחמיך לפי שהטעם אינו צד רחמניות מהשם יתברך באומרו לא תקח האם על הבנים אבל היא גזרת הכתוב. ועל טוב יזכר שמך מפני ששמו נזכר על טוב ועל רע כמו שאמרו מברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. ואם אמר מודים מודים משתקין אותו מפני שנראה כאלו ההודאה לשתי רשויות וההודאה אינה אלא לאחד והמכנה בעריות הוא שיכנה וישים כנוי הנסתר במקום כינוי הנוכח ויאמר במקום אביך ואמך ואחותך אביו ואמו ואחותו. ואם תרגם מזרעך לא תתן להעביר למולך ומזרעך לא תתן לארמיותא הנה הפך הלשון ממשמעותן בכל וכוונת הפסוק לשם איסור עבודת המולך:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

אף בלבנים לא יעבור - חיישינן שמא מינות נזרקה בו, דעובדי ע"ז מקפידין בכך:

העושה תפילין שבראשו עגולות - כאגוז או כביצה:

סכנה - שלא תכנס בראשו לט:

ואין בה מצוה - דתפילין מרובעות הלכה למשה מסיני:

הרי זה דרך מינות - שבוזים דברי חכמים והולכים אחר משמעות המקרא, ואומרים בין עיניך ממש, על ידך ממש. וחכמים למדו בגזירה שוה מ בין עיניך, במקום שער שבראש מקום שמוחו של תינוק רופס מא. על ידך, בגובה היד, קיבורת מב בראש הזרוע, שתהא כנגד הלב:

ציפהו זהב וכו' - והכתוב אומר (שמות יג) למען תהיה תורת ה' בפיך, מן המותר בפיך, שיהא הכל מעור בהמה טהורה ולא מזהב:

ונתנה על בית אנקלי - על בית יד מג המלבוש מבחוץ. והכתוב אומר לך לאות, ולא לאחרים לאות:

הרי זה דרך החיצונים - בני אדם ההולכים אחר דעתם מד חוץ מדעת החכמים:

פירוש תוספות יום טוב

בסנדל איני עובר. שדרך המינין להקפיד בכך ומש"ה אף יחף לא יעבור. א"נ כיון שאין דרכן של ישראל להקפיד בכך חוששין שמא הרהורים של שטות עלו בלבו ונזרקה בו מינות. הר"ן:

סכנה. פירש הר"ב שלא תכנס בראשו. וכן לשון רש"י. וז"ל הערוך פעמים שנופל על פניו ברחום וחנון וירצצו את מוחו [ושוב מצאתי בפירש"י פ"ד דמנחות דף ל"ה וז"ל סכנה. שכשיכנוס בפתח ויכה ראשו באסקופה שלא יכנסו התפילין בראשו]:

נתנה על מצחו. של ראש ושל יד על פס ידו. רש"י. ופירש הר"ב דחכמים למדו ג"ש כו'. בספ"ג דמנחות דף ל"ז נאמר כאן (שמות י"ג) בין עיניך ונאמר להלן (דברים י"ד) לא תשימו קרחה בין עיניכם מה להלן בגובה הראש מקום שעושה קרחה כו' ומ"ש הר"ב במקום שמוחו של תינוק רופס. ברייתא אחריתא לעיל מהך. והמכוין שמבין עיניך מקום התחלת השער בכל מקום שמוח של תינוק רופס הוא מקום תפילין. ופי' רופס מתרכך. ונ"ל שהוא מלשון התרפס ורהב ריעך (משלי ו' ג') שענינו ההכנעה והרכיכות בדברים רכים. ומ"ש הר"ב על ידך בגובה היד. דמה תפילין של ראש בגובה שבראש. אף של יד בגובה שביד [במנחות שם וכן] מ"ש הר"ב קיבורת הכל בברייתא אחריתא. ופי' בתוס' לשון קבוצת בשר כמו קיבורא דאהיני:

ונתנה על בית אנקלי. פי' הר"ב על בית יד וכו' וכ"כ רש"י. ומסיים הר"ן ועבדי הכי משום דכתיב לאות על ידך. וכיון שהם לאות סבורין הם שראוי שיראו לכל. ולא דרשי והיו לך וכו' ומש"ה לא פי' אלא על בית יד. דאילו בשל ראש אדרבה כתיב בהו (דברים כ"ח) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך. ואמרו זו תפילין של ראש. ועיין בב"י ס"ס כ"ז:

דרך החיצונים. פי' הר"ב ההולכים אחר דעתם וכו' וכפירש"י. וז"ל הר"ן קרוב למין הוא אבל מין גמור לא הוי. דהא לא עקר גזירה שוה. דהא מניחה במקום הקיבורת:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(לח) (על המשנה) בסנדל. שדרך אפיקורסים היה להקפיד בכך ומש"ה אף יחף לא יעבור. א"נ כיון שאין דרכן של ישראל להקפיד חוששין שמא הרהורים של שטות עלו בלבו ונזרקה בו אפיקורסי'. הר"נ:

(לט) (על הברטנורא) ז"ל הערוך פעמים שנופל על פניו ברחום וחנון וירצצו את מוחו. ורש"י כתב סכנה שיכנוס בפתח ויכה ראשו באסקופה שלא יכנסו התפילין בראשו:

(מ) (על הברטנורא) מנחות דף ל"ז:

(מא) (על הברטנורא) ברייתא שם. והמכוון שמבין עיניך. מקום התחלת השער בכ"מ שמוח של תינוק רופס הוא מקום תפילין. ופירוש רופס מתרכך. ונ"ל שהוא מלשון התרפס ורחב רעיך, שענינו ההכנעה והרכיכות בדברים רכים:

(מב) (על הברטנורא) פירוש לשון קבוצת בשר כמו קיבורא דאהיני. תוספ':

(מג) (על הברטנורא) ועבדי הכי משום דכתיב לאות על ידך וכיון שחב לאות סבורין הן שראוי שיראו לכל ולא דרשו והיו לך כו' ומש"ה לא פירש אלא בית יד דאלו בשל ראש אדרבה כתיב וראו כי שם ה' נקרא עליך. ואמרו זו תפילין של ראש. הר"נ.

(מד) (על הברטנורא) וז"ל הר'ן קרוב לאפיקורס הוא. אבל אפיקורס גמור לא הוי דהא לא עקר גזירה שוה. דהא מניחה במקום הקבורת:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

האומר איני עובר וכו':    תוס' דפ' אלו נאמרים (סוטה דף מ') ובטור א"ח סי' נ"ג וי"מ שמא מינות נזרקה בו בזה שאומר איני עובר בצבועין אינו אלא שהוא מבקש תואנה להשמט מן התפלה שאינו מאמין בה וכיון שאנו מכירין בו שכך דעתו אין ראוי להניחו לעבור אפי' בלבנים ע"כ. ודעת הרמב"ם ז"ל בפ' עשירי מהלכות חפלה דדוקא באותה תפלה הוא דלא יעבור והראב"ד ז"ל חולק עליו ודלא באותה תפלה ולא בתפלה אחרת ע"כ. ומ"מ נלע"ד שאם הודה אח"כ לעבור בצבועין אף באותה תפלה שומעין לו ועיין בתשובת בר ששת אשר שם. וז"ל בית יוסף שם בא"ח וכתב הריב"ש ז"ל דעת הרמב"ם ז"ל שאין חוששין לו לעולם ודי לחוש לו לשעתו באותה תפלה אבל לא שנחזיקהו במין לעולם ובתפלה אחרת שלא ראינוהו שהקפיד וכתב ה"ר יהונתן ז"ל שמא מינות נזרקה בו אע"פ שנותן טעם לדבריו ותראה פנים שלכבוד המקום הוא אומר ודרך ענוה הוא אורח ללבוש לבנים כיון שהצבור מבקשים ממנו כדי שיתפלל להם אין ראוי לו להיות סרבן ע"כ. ומצאתי בפי' ישן כ"י לה"ר יהונתן ז"ל וז"ל האומר איני עובר לפני התיבה בצבועין בבגדי צבועין אדומים אף בלבנים לא יעבור דחיישינן שמא מינות נזרקה בו שהכומרים לעבודת כוכבים עושין כן ולובשים לבנים והולכים יחפים בשעת תפלתם ומקפידין על שאר בגדי צבעונין ולפי זה הפי' הל"ל אף בצבועין לא יעבור. בסנדל לא יעבור משום דחשדינן ליה כיון שיצא מפיו אי נמי שהיה לובש בלבנים לא יעבור אבל בצבועים יעבור כיון שהוציא עצמו מן החשד ויש לפרש שמא מינות נזרקה בו אע"פ שנותן טעם לדבריו ומראה פנים שלכבוד המקום הוא אומר ודרך ענוה הוא (אותן) [להם] ללבוש לבנים ולירד לפני התיבה יחף אעפ"כ חיישי' דשמא בעבור ברכת המינים שהתקינו חכמים לאמרה הוא מונע עצמו מלירד לפני התיבה שכיון שהיו הצבור מבקשים ממנו שיתפלל להם בשעת הדחק כגון שטעה הראשון בא' מן הברכות שיעבור אחר תחתיו ולא יהא סרבן באותה שעה א"נ באותה שעה שהגיע זמן מנחה סמוך לערבית שאם לא יתפללו עתה יעבור זמן התפלה והוא אומר להם זו אני לובש צביעין אני לובש סנדל ולא אוכל להוציאם בין רגלי מפני הקור אעפ"כ חשדינן לו ברשע ואסור להניח אותו להתפלל עוד אפי' בדרך כדבריו עכ"ל ז"ל:

העושה תפלתו עגולה:    ביד בפ"ד דהלכות תפילין סי' ג' ואיתה בפ' הקומץ רבא דף ל"ה:

סכנה:    פי' שלא תכנס בראשו משום דבמקום הנחתם מקום רפה ורך שבראש דהיינו מקום שמוחו של תינוק רופף ופי' ר"ת ז"ל בשעת הסכנה יכול להסתכן ולא תגין עליו המצוה ולא יעשה לו נס כמו אלישע בעל כנפים:

בית אונקלי שלו:    גרסי':

הרי זו דרך החיצונים:    קרוב למין הוא אבל מין גמור לא [הוי] דהא לא עקר ג"ש דהא מניחה במקום [הקבורת] אלא שמניחה מבחוץ על חלוקו כנגד הקבורת לא על בשרו ממש ועבדי הכי משום דכתיב לאות על ידך וכיון שהם לאות סבורים הם שראוי שיראו לכל ולא דרשי והיה לך לאות ולא לאחרים לאות ומכאן דקדק הרשב"א ז"ל דתפילין של ראש מותר לתת אותם על כובעו או על כסוי דהא בשל יד לא אסרו ליתן אותם ע"ג אונקלי אלא משום דכתיב בהו לך לאות הא לאו הכי שרי ואילו תפילין שבראש אדרבא כתיב בהו וראו כל עמי הארץ כדאמר בעלמא אלו תפילין שבראש והא דאמרינן מקום יש בין ציץ למצנפת להניח בו תפילין אפשר דהיינו משום דאסור לתת כלי אחר שאינו של מצוה על המצנפת הר"ן ז"ל:


פירושים נוספים

בבלי כד ב