משנה מגילה ד ז
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת מגילה · פרק ד · משנה ז | >>
כהן שיש בידיו מומיןלד, לא ישא את כפיו.
רבי יהודה אומר, אף מי שהיו ידיו צבועות איסטיס לו ופואה, לא ישא את כפיו, מפני שהעם מסתכלין לז בו.
כֹּהֵן שֶׁיֵּשׁ בְּיָדָיו מוּמִין, לֹא יִשָּא אֶת כַּפָּיו.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- אַף מִי שֶׁהָיוּ יָדָיו צְבוּעוֹת אִסַטִּיס וּפוּאָה,
- לֹא יִשָּא אֶת כַּפָּיו,
- מִפְּנֵי שֶׁהָעָם מִסְתַּכְּלִין בּוֹ:
כוהן - שיש בידיו מומין,
- לא ישא את כפיו.
- רבי יהודה אומר:
- אף מי שהיו ידיו צבועות אסטיס,
- לא ישא את כפיו,
- מפני - שהעם מסתכלין בו.
- אף מי שהיו ידיו צבועות אסטיס,
ואסטיס - צבע כדמות תכלת, ובערבי "פלג".
ופואה - שרשים דקים אדומים שצובעין בהם אודם, ובערבי "פווה".
וכמו כן כל דבר שצובע הידים. אמנם אם היו רוב בני אותה העיר צובעי ידים מפני שמתעסקים באותו צבע, מותר לו לישא את כפיו, שהרי נסתלק טעם מפני שהעם מסתכלין בו:
כהן שיש בידו מומין - וכן בפניו או ברגליו:
לא ישא את כפיו - שאין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן לה, ואם יש מומין ברגליו יסתכלו בו ומתוך כך יבואו להסתכל בידיו, והמסתכל בכהנים כשנושאים כפיהן עיניו כהות, [חגיגה ט"ז ע"א]. לפי שהשכינה שורה בין ידיהם:
אסטיס - צבעו דומה לתכלת:
פואה - שרשים אדומים שצובעים בהם אדום. ומסיק בגמרא שאם היה דש בעירו, כלומר רגיל עמהם וכולם יודעים במומין שיש בו או בצבע שבידיו או שרוב אנשי העיר מלאכתן בכך מותר, דשוב אין מסתכלים בו:
כהן שיש בידו מומין. כגון שהן בהקניות או עקומות או עקושות כדאיתא בגמרא ופירוש בהקניות חברו הערוך בערך בהק דקרא. ועיין משנה ו' פרק ח' דנגעים. ועקומות פירש"י כפופות ועקושות לצדדיהן. והר"ן פירש עקומות שנתעקמה ידו אחורנית ועקושות שאינו יכול לחלק אצבעותיו ומ"ש הר"ב שאין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהן. שכן תיקן ריב"ז וטעמא בגמרא פרק ז' דסוטה דף מ' דלמא אפסיק ליה רצועה ואזיל ליה למקטר ויאמרו דלהכי אזיל ליה שהוא בן גרושה או בן חלוצה:
אסטס ופואה. וכמו כן כל דבר שצובע הידים. רמב"ם:
מפני שהעם מסתכלין בו. נ"ל דקאי אכולה מתניתין. דהא טעמא דת"ק נמי משום הכי הוא כמ"ש הר"ב. ולא פליגי אלא דת"ק אמר מומין ורבי יהודה אמר צבע. ומש"ה פסקו הרמב"ם והטור לדר"י. והכ"מ כתב משום דבגמ' אמרו על סברתו תנא אם רוב אנשי העיר וכו'. אלמא כוותיה קיימא לן ע"כ. ואע"ג דתנן ר"י אומר אשכחן טובא דכוותיה ולא פליגי. כמו שכתבתי במשנה ו' פ"ג דבכורים:
(לד) (על המשנה) מומין. כגון שהן בהקניות או עקומות או עקושות. גמרא. ופירוש בהקניות מלשון בהק דקרא ועקומות פירש"י כפופות. ועקושות לצדדיהן. רש"י. והר"נ פירש עקומות שנתעקמה ידו אחורנית. ועקושות שאינו יכול לחלוק אצבעותיו:
(לה) (על הברטנורא) שכן תיקן ריב"ז וטעמא בגמרא במסכת סוטה דלמא אפסיק ליה רצועה ואזיל ליה למקשר ויאמרו דלהכי אזיל ליה שהוא בן גרושה או בן חלוצה:
(לו) (על המשנה) אסטיס. וכן כל דבר שצובע הידים. הר"מ:
(לז) (על המשנה) מסתכלין. נ"ל דקאי אכולה מתניתין דהא טעמא דת"ק נמי משום הכי הוא כמ"ש הר'ב ולא פליגי אלא דת"ק אמר מומין ור"י אמר צבע:
כהן שיש בידיו וכו': ביד בהלכות נשיאת כפים פט"ו סי' ב' ובטור א"ח סי' קכ"ח פסקו הלכה כר' יהודה וכתוב שם בטור והרמב"ם ז"ל כתב מי שיש לו מום בפניו או בידיו ורגליו לא ישא כפיו ובגמ' לא קאמר אלא בידיו מפני שהוא נושא אותם וע"י כן העם מסתכלין בהן ומסיחין דעתם ע"כ וכתוב שם בב"י דברייתא היא בגמ' אלא שבנוסחת הרי"ף ופסקי הרא"ש ז"ל ליתה וזה גרם לרבינו יעקב ז"ל להקשות על הרמב"ם ז"ל ע"כ בקיצור:
אסטיס: דבר שצובעין בו צבע אדום כך הלשון בפי' הר"ן ז"ל ושמא יש שום טעות. ובערוך יש מפרשים שהוא עצפור ויש לו שם אחר חלות חריע:
ופואה: בהרי"ף ז"ל כתוב וקיצה. ובערוך פי' קוצה היא פואה. ובירושלמי אין שם לא גרסת קוצה ולא גרסת פואה רק אסטיס בלבד וכן במשנת החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל נמחקה מלת פואה. והרמב"ם ז"ל פי' אסטיס ופיאה וכמו כן כל דבר שצובע הידים ע"כ:
יכין
כהן שיש בידיו מומין: וה"ה בפניו ורגליו אף שמכוסים במקום שאין מנהג לכסותן. רק נקט ידיו לרבותא, דסד"א כשיסתכלו בידים שנושאין לא יסיחו דעתם, קמ"ל. או נ"ל דלרבותא דהיתירא נקט ידיו. דמדנקט בסיפא טעמא שלא יסתכלו בו, משמע דברגיל בעיר, דליכא חשש שיסתכלו בו, מותר [כסי' קכ"ח], להכי קמ"ל אפילו ידיו, שמגולה מומו להדיא, שרי ברגיל בעירו:
לא ישא את כפיו: שלא יסתכלו לראות החידוש ויסיחו דעתם. מיהו בדש בעירו, או במנהג המקום שישלשלו הכהנים הטלית על ידיהם, שרי [שם]:
ופואה: מיני צבעונים:
מפני שהעם מסתכלין בו: והכי קיי"ל. מיהו אם רוב העיר מלאכתן בכך, או שדש בעירו, שרי [שם]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת