משנה מגילה ד ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת מגילה · פרק ד · משנה ג | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

אין פורסין את שמע, ואין עוברין לפני התיבה, ואין נושאין את כפיהםטז, ואין קורין יז בתורה, ואין מפטירין בנביא, ואין עושין מעמד ומושב, ואין אומרים ברכת אבלים כ ותנחומי אבלים וברכת חתנים, ואין מזמנין בשם, פחות מעשרה.

ובקרקעות, תשעה וכהן.

ואדם, כיוצא בהן.

נוסח הרמב"ם

אין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה ואין נושאין את כפיהם ואין קורין בתורה ואין מפטירין בנביא ואין עושין מעמד ומושב ואין אומרין ברכת אבלים וחתנים ואין מזמנין על המזון בשם פחות מעשרה ובקרקעות תשעה וכוהן ואדם כיוצא בהן.

פירוש הרמב"ם

אין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה כו': אמר השם ונקדשתי בתוך בני ישראל. ובאה הקבלה כל דבר שבקדושה לא יהיה פחות מעשרה. ופורסין על שמע היא הפריסה וההצעה שהיא קידם קריאת שמע רוצה. לומר שיסדר אדם אחד יוצר ואהבה. ועוברין לפני התיבה הוא שיתמנה אחד להתפלל בקהל. ומעמד ומושב הוא כשהיו מתקבצים בני אדם ללוות את המת ובאין לסופדו שהיה אדם אחד ספדן ואומר להם בפרק מפרקי ההספד עמדו יקרים עמדו שבו יקרים שבו ואין מטריחין כל זה הטורח אא"כ היו עשרה או יותר. וכשיאמר אדם ערכי עלי והערכים פסוקים וידועים הם כבר בלשון התורה ואין לו לזה המעריך מה שיתן אלא אחוזתו הכהן הממונה על ההקדשות יקח מאותה אחוזה דמי הערך שנתחייב בו לפני עשרה מישראל ואחד מהם כהן שיסכימו כולם שזו שוה זה הערך ואז ירד לתוכה וכן כשאמר דמי ערכי עלי שהוא חייב במה שישומו אותו כעבד הנמכר בשוק ויתן דמיו כמו שיתבאר בערכין ג"כ צריך זה שישומו אותו י' בני אדם ואחד מהם כהן ויתן כפי שומתן וזה ענין באמרם ואדם כיוצא בהם ענינו כקרקעות וזה שאמרו תשעה וכהן אינו תנאי אבל הוא רשות כי אם הם ט' מישראל דיו לפי שפרשת ערכים נשנית בה מלת כהן י' פעמים ובאה הקבלה כי כהן אחד בלבד יספיק לנו וכל מה שנשנה כהן הוא רבוי אחר רבוי למעט ואפילו ישראל:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

אין פורסין על שמע - עשרה יג שבאו לבית הכנסת אחר שקראו צבור את שמע, עומד אחד ואומר קדיש וברכו וברכה ראשונה שלפני קריאת שמע. פורסין, לשון פרוסה, כלומר חצי דבר, משתי ברכות שלפני ק"ש אומר ברכה אחת:

ואין עוברין לפני התיבה - שליח צבור טו:

ואין נושאין כפיהן - לברך ברכת כהנים:

ואין קורין בתורה - בצבור. וכל הני אין נעשים בפחות מעשרה, דכתיב (ויקרא כב) ונקדשתי בתוך בני ישראל, כל דבר שבקדושה לא יהא בפחות מעשרה, כתיב הכא בתוך בני ישראל, וכתיב התם (במדבר טו) הבדלו מתוך העדה הזאת, מה להלן עשרה, שאין עדה פחותה מעשרה יח, אף כאן עשרה:

ואין עושין מעמד ומושב - למת, כשנושאין את המת לקברו היו יושבים שבע פעמים לכבוד המת יט, ואומרים על כל פרק ופרק של הספד עמדו יקרים עמודו, שבו יקרים שבו. ובבציר מעשרה לאו אורח ארעא:

ברכת אבלים - ברכת רחבה. שהיו אומרים ברכה כנגד אבלים, וברכה כנגד המנחמים כו'. כדמפורש בפ"ק דכתובות (דף ח'):

ותנחומי אבלים - עומדים בשורה כשחוזרין מן הקבר ומנחמין את האבלים, ואין שורה פחותה מעשרה:

וברכת חתנים - שבע ברכות שאומרים לחתן:

ואין מזמנין - כיון דבעי למימר נברך אלהינו, בציר מעשרה לאו אורח ארעא:

והקרקעות - של הקדש, הבא לפדותן צריך עשרה ואחד מהן כהן, דעשרה כהני כא כתובים בפרשת הקדשות, ג' בערכין וג' בבהמה וד' בקרקעות:

ואדם כיוצא בהן - אם אמר דמי עלי, שמין אותו כעבד כב, ועבד אתקש לקרקעות, דכתיב (ויקרא כה) והתנחלתם אותם לבניכם כג. וכי היכי דבקרקעות בעינן עשרה וחד מינייהו כהן, הכי נמי באדם:

פירוש תוספות יום טוב

אין פורסין על שמע. כתב הר"ב עשרה שבאו לבית הכנסת לאחר שקראו צבור את שמע כו'. וכן לשון רש"י ור"ל שהתפללו כל אחד בפני עצמו. וכ"כ הר"ן בשם רש"י. ומ"ש הר"ב וברכה ראשונה של קריאת שמע מפני קדושה שבה שאינם רשאים לאומרה ביחיד. וי"א דיחיד רשאי לאומרה שאינה אלא סיפור דברים היאך המלאכים מקדשים ולא דמי לקדושה שבי"ח שאומרים נקדש וכו' והכא היינו טעמא דכיון שהשליח צבור אומר ברכו על כל פנים צריכין לברך שום ברכה שאם לא כן היו נראים כאילו הם כופרים ח"ו שאומר להם לברך ואינם חפצים. ולכן אומרים ברכה ראשונה של ק"ש. ב"י סי' ס"ט [וברוך ה' המבורך שאומרים אינו אלא ענייה על הזכרת השם. וכענין הא דתנן ביומא פ"ג משנה ח' והן עונין אחריו בשכמל"ו. ור"ל על שהכהן גדול הזכיר את השם. וא"כ עדיין לא נתקיים מה שאמר להם הש"צ שיברכו] ואנו שאומרים קדושה דיוצר ביחיד. וגם אין אומרים ברכה ראשונה רק קדיש וברכו. ולא חיישינן שיהא נראה ככופר נ"ל דהיינו טעמא משום דנהיגי לפרוס קודם שיתחיל הש"צ התפלה בקול רם ונמצא שמיד מתחיל השליח צבור בברכות השמונה עשרה ולא הוי ככופר. ואולי המנהיגים בזה ראו כי טוב לנהוג כן מלהרבות בברכת יוצר שכבר יצא בו כל יחיד ויחיד. ומזה הטעם בזה אין צורך לירד לפני התיבה כיון שישמעו מיד מהש"צ ותרתי נינהו כדלקמן ואין צריך שהפורס הוא שיעבור. [וכדלקמן במ"ד]. ורואה אני בעניי שאם יארע שנמצאו עשרה ביחד שיש להם לומר קדיש וברכו ולעבור לפני התיבה שלא נתבטל דין עובר לפני התיבה כאשר חשב בעל הלבוש אלא כמו שאמרתי דכיון דאומרים קדיש וברכו קודם שמתחיל הש"צ. אין צריך לירד לפני התיבה. וממילא שאם אין ש"צ שיורדין. ואפשר שאפילו אם היה צבור בעיר שהתפללו. ויש עשרה שלא שמעו הפריסה והש"צ בשמונה עשרה שיוכלו לעשות כך לומר קדיש וברכו ולירד לפני התיבה:

ואין עוברין לפני התיבה. כתב הר"ב ש"צ וכפירש רש"י. ולכאורה מכאן ראיה לדס"ל לעיל דקדושה דיוצר אור היחיד רשאי לאומרה. דאי לא תימא הכי השתא דיוצר אור דכעין סיפור דברים בלבד היא אין אומרים אלא בי' קדושה דבשמנה עשרה דבלשון נקדש היא לא כ"ש ולמאי צריך תו למתני ואין עוברין כו'. אבל הר"ן פי' דואין עוברין קאי נמי אבני אדם שפורסים על שמע. דלאחר שסיימו ברכה ראשונה דק"ש מתחיל לתפלה מעומד לפי שיש בה קדושה. והא דאפסיק להו בתרתי אין פורסין ואין עוברין מפרש בירושלמי דאם התחילו לפרוס בי' והלכו להם גומר. וקמ"ל דתפלה התחלה בפני עצמה היא ואינו רשאי להתחילה אלא בעשרה. ולא תימא אינה אלא גמר. וכתב עוד ולישנא דאין עוברין לפני התיבה היינו מפני שדרכן היה שלא לעבור ש"צ לפני התיבה עד שמגיעין לתפלה:

ואין נושאין את כפיהם. דכתיב (ויקרא ט') וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וכתיב (במדבר ו') כה תברכו את בני ישראל. ובני ישראל עשרה משמע כדילפינן מונקדשתי בתוך בני ישראל ואע"ג דההוא יליף בגז"ש דתוך תוך דבר הלמד בגז"ש חוזר ומלמד בגז"ש. ומיהו הני מילי כולהו אסמכתא דרבנן נינהו דסדר תפלה גופה דרבנן. הר"ן:

ואין קורין בתורה. ואין מפטירין. דתקנתא דרבנן הוא ולא תקנו אלא בצבור. הר"ן. וז"ש דרבנן היינו שאינן מדברי תורה שבכתב. אבל יש מהן שהוא תקנתא דמשה רבינו ע"ה כדתנן בס"פ דלעיל. ועיין ריש ערובין):

ואין עושין מעמד ומושב. כתב הר"ב לכבוד המת ואומרים כו'. בפירש"י כתוב לכבוד המת והרוצה לסופדו יספוד. והרשב"ם בפ"ו דב"ב דף ק' כתב לנחם אבלים או להרבות צער ובכי ולתת איש אל לבו לשוב בתשובה וכו' ולשון הרמב"ם בפי"ב מה' אבל מעמידין שאר הקרובים ובני משפחה שאינן בני אבל. ואומרים לפניהם דברי קינות וכיוצא בהן ואח"כ אומר שבו יקרים שבו ואומר לפניהם דברים אחרים כשהן יושבין ואח"כ אומר עמדו יקרים עמודו ואומר כשהן עומדין וחוזר ואומר כך שבע פעמים ע"כ. ותמיהני שלא כתב בעמידה ראשונה שיאמר עמדו יקרים עמודו וה"נ הקדימו בגמרא עמדו יקרים כו' שבו יקרים כו'. וטעם למספר שבע פי' הר"ב במ"ז פ"ו דב"ב. ועיין מ"ש שם. ומ"ש הר"ב דבבציר מעשרה לאו אורח ארעא פירש"י להטריח שליח לכך ולקרותן יקרים דא"כ מה הנחת למרובים:

ואין אומרים ברכת אבלים כו'. בגמ' דאמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן ברכת אבלים בעשרה ואין אבלים מן המנין. ברכת חתנים בעשרה וחתנים מן המנין. נראה דה"ק תקנתא דרבנן היא ולא תקנו אלא בעשרה. והיה נ"ל דתנחומי אבלים היינו ברכה שכנגד המנחמים. ומש"ה אין שורה פחותה מעשרה דאל"ה אין טעם לעכב בפחות מעשרה אם אין כאן ברכה. ובטור י"ד בסי' שע"ט כתב והאידנא אין לנו לא ברכת שורה ולא ברכת רחבה ע"כ. נראה מזה כמו שכתבתי. אלא דבגמרא פ"ק דכתובות ד"ח ע"ב ברכה בשורה מי איכא. וצ"ע [ובסדר המשנה שבירושלמי וכן שם בפיסקא ל"ג ותנחומי אבלים] ומה שהקדים דיני דמת לדין ברכת חתנים. חדא דמילי טובא נינהו ותו דהכל למיתה ואין הכל נכנסין לחופה שיש שאין זוכין לחופה:

פחות מעשרה. כתב הר"ב כתיב הכא כו' מה להלן עשרה שאין עדה כו' שנאמר עד מתי לעדה הרעה הזאת גבי מרגלי' שהיו י"ב ויצאו יהושע וכלב גמ'. [והר"ב שקיצר לא היתה כונתו אלא שמפסוק הבדלו למדנו כן שיהיו עשרה לפי שאין ספק אצלי שהעתיק דברים הללו מפי' הר"ן ושם כתוב כן בהדיא מדכתיב הבדלו מתוך העדה. והתם הוו עשרה שהרי המרגלים כו' וליתא. דקרא דהבדלו בקרח כתיב. ועל כל ישראל שהקהיל אתם קרח נאמר. וקרא דעד מתי הוא דכתיב במרגלים. ונ"ל לתקן לשון הר"ן ושכצ"ל [מדכתיב הבדלו מתוך העדה הזאת ואתי עדה עדה. דכתיב התם (שם י"ד) עד מתי לעדה הרעה הזאת. והתם הוו כו'. וכן יש לתקן ג"כ לשון הר"ב להוסיף ואתי וכו' עד הזאת מה להלן וכו' אבל ודאי דטעות' הוה בידיה דהר"ב ממה שראה בפי' הר"ן. וכן בדפוס הרי"ף שנדפס בק"ק קראקא שהוגה מספר מהר"ם טיקטין לא הרגיש החכם ההוא בזה]:

ובקרקעות פי' הר"ב של הקדש. הבא לפדותן. וכפירש"י כאן. ובפ"ק דסנהדרין מ"ג ושם מפרש הר"ב כפי' הרמב"ם דהכא ודהתם. ועיין מה שאכתוב שם בס"ד:

תשעה וכהן. כתב הר"ב דעשרה כהני כתיבי. ולכהן תהיה אחוזתו. לא מנינן דלאו בשומא כתיב. אלא והעריכו הכהן. כערכך הכהן. וחשב לו הכהן. וכיוצא בהן. רש"י פ"ק דסנהדרין. ובגמרא חד לגופיה. וחד למעוטי דאף ישראל. ואידך הוי מיעוט אחר מיעוט. ואינו אלא לרבות ט' ישראלים וחד כהן ואימא חמשה כהנים וחמשה ישראלים. דהא שני אינו מיעוט אלא ריבוי. ואם כן השלישי אינו מיעוט אחר מיעוט ולדוקא אתי. והד' הוי מיעוט אחר מיעוט. והה' לדוקא. וכן כולם. קשיא. ובתוס' קשיא לי אמאי לא בעי אחד עשר דאין ב"ד שקול בכל דבר שהוא תלוי שעומד בשקול הדעת ע"כ. ועיין בספ"ק דסנהדרין. וע"ש בר"פ:

ואדם. פי' הר"ב שמין אותו כעבד. כמה הוא יפה למכור בשוק. כך כתב משנה ג' פ"ק דסנהדרין. ורצה לומר עבד עברי דזה הוא שוה להמכר. ומה שכתב הר"ב ועבד אתקש לקרקעות. דכתיב והתנחלתם. גמרא. ואסיפא דקרא לרשת אחוזה סמיך. והכי מסיים ליה לקרא בגמ'. גם סיימוהו הר"ב והרמב"ם. במשנה ג' פ"ק דקדושין. ובמ"ט פ"ד דב"מ לא כתב הרמב"ם אלא לרשת אחוזה. והקשו בתוספת דקרא בעבד כנעני הוא דכתיב. ומנלן דעבד עברי אתקש:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(יג) (על הברטנורא) שהתפללו כ"א בפ"ע. הר"נ:[יד] מפני קדושה שבה שאינם רשאים לאמרה ביחיד. וי"א דיחיד רשאי לאומרה שאינה אלא ספור היאך המלאכים מקדישים כו'. וה"ט דכיון שהש"צ אומר ברכו עכ"פ צריכין לברך שום ברכה שאל"כ היו נראים כאלו חב כופרים ח"ו שאומר לחב לברך ואינם חפצים ולכך אומרים ברכה ראשונה של ק"ש. ועתוי"ט טעם מנהגנו:

(טו) (על הברטנורא) לכאורה מכאן ראייה לדס"ל דבקדושה דביוצר אור יחיד רשאי לאומרה ולכך אשמעינן דבי"ח דבלשון נקדש בפחות מי, לא. והר"נ פירש בדרך אחר. ועתוי"ט:

(טז) (על המשנה) את כפיהם. דכתיב וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וכתיב כה חברכו את בני ישראל ובני ישראל י' משמע כדילפינן מונקדשתי בתוך ב"י. ומיהו הני כולהו אסמכתא בעלמא נינהו דסדר תפלה גופא מדרבנן. הר"נ:

(יז) (על המשנה) קורין כו' מפטירין כו'. דתקנתא דרבנן הוא ולא תקנו אלא בצבור. הר"נ. ת"ש דרבנן היינו שאינן מד"ת שבכתב אבל יש מהן שהוא תקנתא דמשה רבינו ע"ה:

(יח) (על הברטנורא) שנאמר גבי מרגלים עד מתי לעדה הרעה הזאת שהיו י"ב, ויצאו יהושע וכלב. גמרא:

(יט) (על הברטנורא) והרוצה לספדו יספוד רש"י והרשב"ם כתב לנחם אבלים או, להרבות צער בכי ולתת אל לבו לשוב בתשובה כו':

(כ) (על המשנה) ברכת אבלים. בגמרא ברכת אבלים בעשרה ואין אבלים מן המנין. ברכת חתנים בעשרה וחתנים מן המנין:

(כא) (על הברטנורא) ולכהן תהיה אחוזתו לא מנינן דלאו בשומא כתיב. אלא והעריך הכהן כערכך הכהן כו' וכיוצא בהן. רש"י:

(כב) (על הברטנורא) כמה הוא יפה למכור בשוק ור'ל עבד עברי דזה הוא שוה להמכר:

(כג) (על הברטנורא) לרשת אחוזה. גמרא. והקשו בתוספ' דקרא בעבד כנעני כתיב ומנלן דעבד עברי אתקש:


פירושים נוספים

בבלי כג ב