רמב"ם על טהרות ד
ראו גם נוסח המשנה טהרות ד רמבם
טהרות פרק ד
[עריכה]הזורק טומאה - רוצה לומר מי שישליך דבר טמא.
ואמר שבין שישליך כיכר טהור לבין מפתחות טמאים או השליך מפתח טמא לבין כיכרות, ונמצא הכיכר בלתי נוגע במפתחות, הנה הלחם טהור, וזה הספק טהור, ולא נאמר לך נגע הכיכר במפתחות בעת עברו עליהן אחר שהטומאה לא נחה על הדבר, אבל עברה עליה העברה.
ורבי יהודה אומר, שאם השליך כיכר טהור בין מפתחות ועבר עליהן הנה הכיכר טמא, לפי שהמפתחות הטומאות נחות והרי יש לטומאה מקום, ואם השליך מפתח טמא לבין כיכרות טהורות הנה הוא טהור, לפי שהטומאה בלתי נחה ולא תעצור לה מקום.
והמשל במפתחות והוא ההיקש לשאר טומאות, אמנם הכוונה שאם השליך דבר טמא ולא יודע בעת עברו בזה המקום אם נגע או לא נגע. והידוע ברוב שיושלך מפתח או כיכר.
ואין הלכה כרבי יהודה:
ספקו טהור - ואף על פי שהיא תרומה, כאשר לא נחה הטומאה במקום ידוע ספקו טהור:
זה כולו מבואר.
ואמר היו מנקרים בהן על הארץ - רוצה לומר שהניחו זה השרץ על הארץ וינקרו בו ויאכלו. ובתנאי שיהיה זה ברשות היחיד, ולזה אם נסתפק אם נגע אם לא נגע ספקו טמא, כמו שביארנו:
כבר קדם לך באהלות (פ"ב מ"א) שכזית מן המת מטמא באוהל, וכן התבאר מה שנטמא באוהל אם האהיל על האדם ועל הכלים טמאים. אמנם שמנו ספק כלים טהור אף על פי שהן ברשות היחיד, לעיקר אשר זכרנו והוא שאין בו דעת לשאל.
[והוא הטעם עצמו בעשרה דליים והמערה מכלי אל כלי, מפני שהכלים אין בהם דעת לשאל,] ואף על פי שהוא ספק כי לפעמים כל אחד מהכלים נגע בשרץ בעת השאיבה, וכן לפעמים יהיה השרץ בכלי העליון אשר ישפך ממנו ובעת מה ששפך הגיע בכלי התחתון, ועם כל זה טהרנו זה הספק ואמרנו שהעליון טהור והכלים טהורין, זולת אשר נמצא בו השרץ:
כבר ביארנו בפתיחה ששתני הטמאין הן משקין טמאין, וידוע ששתני הבהמות טהורים. וכבר התבאר בתוספתא שאם נתערבו מי רגלים טהורים עם מי רגלים טמאין, אמרו "רואין אותן כאילו הן יין במים, אם בטלו מראיהן טהורים, ואם לאו טמאין". ואמר (שם) [כאן], שאם נתערבו מי רגלי אדם טמא עם מי רגלי בהמה בשווה חצי בחצי, הנה זה המעורב ספק אם בטל מראיו ויהיה טהור, או לא בטלו מי רגלי האדם ויהיה הכל טמא, וזהו מכלל הספיקות אשר שורפים עליהם התרומה.
וכבר נתבאר באהלות (פי"ח מ"ו) שארץ העמים ובית הפרס מטמאים במגע ובמשא, והיה ספק אם יש בה עצם כשעורה או אין בה.
וכן הרוק הנמצאות בשווקים, הנה לפעמים הוא רוק איש טמא והוא משקין טמאים, או הוא רוק איש טהור.
וכן הכלים הנמצאים, אפשר שיהיה כלי טמא או כלי טהור, ובגדי עם הארץ גם כן ספק אם הן טמאין או טהורים.
וכל עוד שנגעה תרומה באחד מאלו הדברים הטמאים אשר נטמאו בספק, הנה היא תשרף לפי שנטמאת, וזהו עניין אמרו על ודאי מגען שהוא ספק טומאתן, רוצה לומר שהתרומה נגעה באחד מאלה באמת, וזהו ספק טומאה ולפי שאלה בעצמן טמאין בספק כמו שביארנו.
ואמר רבי יוסי, שספק מגען גם כן ברשות היחיד שורפין את התרומה. וחכמים אומרים, ברשות היחיד תולין לפי שהיא שתי ספיקות, אחת מהן ספק נגע ספק לא נגע, ואם תמצא לומר נגע, ספק טמא הוא זה הרוק או זה הכלי או טהור, והעיקר אצלינו שעל ספק ספיקא אין שורפין את התרומה כמו שיתבאר ברביעי מנדה, ולכן ברשות היחיד תולין, וברשות הרבים טהור כפי העיקר.
ואין הלכה כרבי יוסי:
כבר ביארנו בפתיחת זה הסדר שרוק הזב מאבות הטומאה, ועוד יתבאר בסוף זבים שהוא מטמא במגע ובמשא ובהיסט. ויתבאר לך בפרק שביעי מנדה (דף נד:) שרוק הזב אמנם יטמא כל עוד שהוא לח, אמנם אם יתייבש ונתנגב תכלית היובש הנה לא יטמא כמו שהתבאר שם.
ואם יהיה ברשות היחיד שני רוקין אחד טמא ואחד טהור, ונגע באחד מהן ולא ידע באיזה מהן נגע. ואמרו פה טמא אינו רוצה בו טמא ודאי, אמנם ירצה בו אחד מן הרוקים הנמצאים אשר קדם המאמר בהן שהן טמאים ושורפים עליהן התרומה, כאילו יאמר רוק אחד טהור ודאי ואחד נמצא. ונגע ונשא או הסיט לאחד מהן ברשות היחיד ולא ידע באיזה מהן נגע, הנה זה האיש אם נגע אחר זה בתרומה תולין ואין שורפין לפי שהוא תרי ספקי. וזהו ביאור אמרם בהלכה הקודמת שספק מגען ברשות היחיד תולין, כי אין הבדל בין נפילת הספק בכיכר של תרומה עצמה אם לא נגע, או בנפילת הספק באיש אשר נגע בתרומה באמת אם נגע ברוק טהור או ברוק הנמצא. וכן בשאר הספקות ששורפים עליהן התרומה, [דע זאת].
ואמר על מגען ברשות הרבים, [רוצה לומר אשר ספק נגע ברוק הטהור ברשות הרבים] או ברוק הנמצא, תולין עליו את התרומה. וסיבת זה מה שהתבאר מן התוספתא והוא אמרם "כיון שנתלש עליו נעשה רשות היחיד", וכוונת זה שהרוק אם יהיה לח יתלה באבר אשר יגע בו, וכבר ביארנו שהוא מטמא בכל שהוא, ואם הגיע ממנו על גוף זה האיש איזה שיעור שיהיה הנה הוא ספק ברשות היחיד, לפי שגוף האדם אינו רשות הרבים.
אמנם אם היה הרוק הנמצא יבש וכן הרוק הטהור, ונגע באחד מהן ברשות הרבים אשר לא נתלה בגופו דבר, הנה הוא טהור לגמרי ולא יפסיד התרומה לעולם, כמו שקדם בהלכה אשר קודם זאת שספק מגען ברשות הרבים טהור. אמנם אם נשאם, רוצה לומר נשא אחד מהן ולא ידע איזה מהן, הנה הוא גם כן תולין עליו את התרומה אף על פי שהם יבשים, לפי שכבר נשא ויצא הספק מרשות הרבים בהיות זה הרוק נשוא על זה האדם, ותכלית מה שאמר שספק טומאה ברשות הרבים טהור ואם ספק נגע או לא נגע אשר עצם הדברים אשר נפל בהן הספק ברשות הרבים, אמנם המשא הנה לא לעיקר אשר זכרנו והוא אמרם "כיון שנתלש נעשה רשות היחיד".
אמר היה רוק יחידי - רוצה לומר רוק יחידי נמצא, ונגע בו או הסיטו, ואפילו ברשות הרבים, כי זה האיש שורפין עליו את התרומה, כפי מה שהתבאר שעל ודאי מגען שהוא ספק טומאה שורפים ואפילו ברשות הרבים, כפי מה שביארנו בהלכה הקודמת.
ומבואר הוא שאמרו פה ברוקין היבשים, לא ירצה בהן שהן יבשים בתכלית, שהן אז לא יטמאו כמו שיתבאר בנדה (שם), ואפילו היה רוק הזב ודאי, אמנם ירצה בהן ששבו מן הניגוב בגדר שלא יתלה ביד אדם וימששהו לכוונה אשר ביארנו, ולזה אמרה התוספתא "נגובים" ולא אמרה "יבשים":
ידוע הוא ששלושה לוגין מים שאובים פוסלים את המקווה. ואם נפל הספק אם נפלו המים שאובים לזה המקווה או לא נפל, או נפל הספק גם כן היש בהן השיעור אשר יפסול אם לא, הנה המקווה כשר כמו שיתבאר בשני ממסכתא מקוואות.
והוא מתחיל לבאר כל ספק מאלה אחד עשר ספיקות הנשארות:
מאשר לא תנוח זאת הטומאה על גב הקרקע שמו ספיקו טהור, כי ספק הוא אם נגע או לא נגע.
ורבי שמעון אומר, אם היו המים אשר הטומאה צפה על פניהם בכלים, ספיקו טמא.
רבי יהודה אומר, שאפילו היו בקרקע וספק הוא אם נגע או לא נגע [בשעת ירידתו למים, הרי זה טמא] כי המים אז נחו והטומאה אז נחה, לפי שהוא ירצה פה בירידה רדתו לטבול באלה המים או לרחוץ בהן, ואם טבל ועלה ונסתפק אם נגע או לא נגע בעת עלותו הנה הוא טהור, כי בהניעו את המים תדחה הטומאה לצדדים ותרחק ממנו, והוא אמרם בתוספתא (פ"ה) "מפני שהמים דוחפים אותה לצדדין".
ורבי יוסי אומר, אפילו היה המקום צר בגדר שתבוא הטומאה וידביקהו, כל עוד שלא יתאמת שהוא נגע ספיקו טהור להיותה צפה על פני המים. ומבואר הוא שזה כולו אמנם ברשות היחיד, אמנם ברשות הרבים אפילו לא תהיה צפה ספיקו טהור כמו שיתבאר.
ועוד התבאר במסכת נזיר (דף סד.) שזה הדין אמנם הוא לעניין שרץ בלבד. וזה שתנא קמא אומר, שאמרו "בכל השרץ השורץ"(ויקרא יא, כט) יורה שהוא מטמא בכל מקום ששורץ ואפילו על פני המים, ואמרו "על הארץ"(ויקרא יא, כט) יורה שהוא לא יטמא אלא על הארץ, ואמר אם לא יהיה השרץ על הארץ ונסתפק אם נגע או לא נגע ספקו טהור. ורבי שמעון יקבל מופת מאומרו "אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור"(ויקרא יא, לו), הנה זה מופת שהשרץ לא יטמא במים, ואחר אמר "ונוגע בנבלתם יטמא"(ויקרא יא, לו) עד הערב, הנה זה יורה שמי שנגע בשרץ ואפילו במים טמא, ויגיע מזה אם נתאמת שנגע שהוא טמא, ואם נסתפק אם נגע או לא נגע טהור, זה במעין ובור אשר המים בקרקע, אמנם אם יהיו המים בכלים ספיקו טמא.
והלכה כתנא קמא.
והתבאר רבי יוסי והגעתו בעניין אמיתי:
זה כולו מבואר, וזה שהוא אומר אם נפל הספק בטומאה בעצמה אם נטמא אם לא נטמא, ספיקו טמא וישובו משקים טמאים. ואם נפל הספק בטמא זולתו יהיה הזולת טהור, כמו שהמשיל והביא המשל באיש טמא וכיכר טמא, להודיענו שאין הבדל בין היות הספק נופל במי שיש בו דעת לשאל או שאין בו דעת לשאל, הנה ספק המשקים לעניין אם נטמאו בעצמן טמא:
רבי יוסי אומר, שהעיסה טמאה להיותה אוכלין, והעריבה אשר שם נילושה בה זאת העיסה טהורה להיותה כלים.
ובטומאת משקין שלוש סברות:
- שיש אחד שאומר, שאין טומאת משקים מן התורה כל עיקר, ואפילו לטמא עצמם אמנם הוא מדרבנן, ושאומרו יתברך "וכל משקה אשר ישתה בכלי יטמא"(ויקרא יא, לד) אמנם ירצה בו שהמשקין התלושים מן הקרקע מכשירים אף על פי שהן בכלים, וכוונת יטמא יכין לטומאה או יכשיר.
- ושם מי שיחשוב, שטומאת משקים בעצמן מן התורה כמו שנראה מלשון הפסוק וטומאת זולתן מדרבנן, וזהו סברת תנא קמא, ולזה אמר שאם נפל הספק בטומאת עצמן ספיקו טמא, ואם נפל הספק בטומאת זולתן ספיקו טהור להיות זה מדרבנן.
- ושם מי שיחשוב, שאפילו לטמא משקים בזולתו מן התורה, ושאמרו יתברך "יטמא" ירצה בו זולתן, וזו היא סברת רבי יוסי, ולזה אמר שאם נפל הספק בטמא המשקים לאוכלין הנה האוכלין טמאים, אמנם אם נפל הספק בטמאם לכלים הנה אלה הכלים טהורים, לפי שהמשקים טמאים שיטמאו הכלים הוא מדרבנן לדברי הכל, כמו שזכרנו בפתיחת זה הסדר.
ואין הלכה כרבי יוסי:
כבר ביארנו פעמים רבות שמי שנגע באוכלים טמאים או במשקים טמאים או בכלים שיהיה ראשון לטומאה בידיו נטמאו ידיו, וכן ביארנו שידים טמאים יטמאו משקים. ובחגיגה (דף כ:) אמרו "שהיד מטמאה חבירתה בקודש". ואם נפל הספק אם נטמאו ידיו אם לא, או שהיתה ידו טמאה ונפל אליו הספק אם טימאה אחרת או לא נטמאת, או טהר ידו אחר אשר הוטמאה ונפל אליו הספק אם נטהרה כפי מה שראוי או היא טהרה נפסדת וידו נשארה בטומאתה, הנה נגביר הטהרה בכל הפנים מאלה השלושה ויהיה ספיקו טהור, כפי מה שנבאר בשני ממסכת ידים.
ואמרו ספק רשות הרבים טהור, התחיל לבאר זה לפי שהוא הבדיל בו הבדלים רבים ויבארנו בפרק אשר אחר זה.
והתחיל לבאר ספק דברי סופרים, וזכר אלה הארבעה מינים אשר כל אחד מהן טמא מדברי סופרים, רוצה לומר שהוא פוסל את התרומה, וזהו מכלל שמונה עשר דבר שגזרו הנזכרים בראש שבת (דף יג:). וכבר זכרנו סיבתם באוכל אוכלים טמאים, ועוד נזכר סיבת הכל בסוף זבים, ולאיזה דבר שמוהו פוסל את התרומה.
ואם נפל עליו הספק אם אכל אוכלים טמאים או שתה משקים טמאים, או בא ראשו ורובו במים שאובים, או נפלו על ראשו ועל רובו שלושת לוגין מים שאובים, או שלא יהיה דבר מזה, הנה הוא טהור ואינו פוסל את התרומה. אמנם אם נסתפק האדם אם נטמא באב מאבות הטומאה אשר הם מדברי סופרים, [הרי] (כי) ספיקו טמא ושורפין עליו את התרומה. וכבר ביארנו אבות הטומאה שהן מדברי סופרים בפתיחת זה הסדר ומנינו אותן כולן, אלא אם יהיה באב עצמו ספק כמו בית הפרס, שהוא ספק אם נגע או לא נגע, אין שורפים עליו את התרומה לפי שהוא ספק ספיקא כפי מה שביארנו:
כבר ביארנו בחגיגה (דף יח:) שפרושים הם אוכלים חוליהן בטהרה, וזכרנו גם כן בזאת המסכתא (פ"ב) שהחולין הנה יהיו על טהרת הקודש ועל טהרת התרומה, ושם אמרנו "בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה". ואם נסתפק זה הפרוש אם נגע בבגדי עם הארץ אם לא הנה הוא טהור, וכן אם נסתפק אוכל תרומה ונתחדש לו ספק בבגדים זה הפרוש הנה הוא טהור, ולזה אמרו זו טהרת פרישות לכלול שתי הכוונות יחד.
וספק שרצים - הוא כמו שביארו בתוספתא והוא אמרם "אי זהו ספק שרצים שטהרו חכמים, זה ספק הנזרק", כמו שישליך שרץ בין הכיכרות ונסתפק אם נגע או לא נגע כי הכיכרות טהורות, כמו שהתבאר בתחילת זה הפרק מאשר לא ימצא השרץ נוגע בכיכר, והוא אמרו כשעת מציאותן, ולא נאמר לך שבשעת עברו על הכיכר נתחכך עמו.
אמנם ספק נגעים כבר ביארנוהו בחמישי מנגעים.
וכן אם נתחדש לו ספק נזירות כמו שביארנו בשני מנזיר (דף יג.), שהוא מותר לשתות יין וליטמא למתים.
וספק בכורות - סיבתו מה שזכר שהמוציא מחבירו עליו הראיה, ויאמר לכהן הבא ראיה שהוא בכור וקחנו לך.
ואמרו בין טמאה בין טהורה - ירמוז אל פטר חמור אשר אמר השם יתברך "אך פדה תפדה את בכור האדם, ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה"(במדבר יח, טו). וכבר נתבארו דמיון הספקות הנופלות בבכורות במקומן:
זה מבואר, וכבר קדם זה הלשון בראש כריתות (דף ח.).
ויהי עוד זה הספק מכלל הטהרות, כי מחוסר כפורים אינו בשלמות הטהרה, ושהוא לא יאכל בקדשים עד שיביא קרבנו, כמו שביארנו פעמים רבות:
משנה טהרות, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב