רמב"ם על טהרות ג
ראו גם נוסח המשנה טהרות ג רמבם
טהרות פרק ג
[עריכה]כבר ביארנו פעמים רבות שהמשקין תחילה לעולם, ואפילו נטמאו באוכל שני.
וכבר ביארנו שרוטב הוא מרק, אשר אם יקפא ישוב דומה לדבק.
וגריסין - נזיד הפולין, ומדרכו גם כן שאם יקורר יקפא. וכן החלב אם יעמוד זמן מה יקפא.
ואם היה אחד מאלו השרפים אשר מדרכן שיקפאו אם ישארו, וכבר התחילו להקפא, ונשאר בהם מהלחות שיעור שיטפיח היד הנה היא במדרגת המשקין, ואם נטמאו שבו תחילה. ואם [יקפאו] (נטמאו) אחרי הטמאם ונשלם הקפאתם שבו שניים, לפי שהם אז אוכל, והוא כמו אוכל שנגע במשקה טמא אשר הוא שני כמו שהתבאר.
ואם נהפך העניין שנטמאו והן נקפין והיו שני, ואחר לקחו להתיך אחר היותם שני לטומאה, הנה יש בו זאת החלוקה:
- שאם היה הדבר הנקפה בכללו כביצה מכוונת ואחר הותך, הנה זה הניתך טהור, לפי שהן משקין ולא יטמאו בדבר, כי האוכל אשר כבר נטמא כבר נשתנה צורתו.
- ואם היה זה האוכל שני הנקפה יותר מכביצה, הנה כל המשקה הניתך ממנו טמא, ואם הותך הכל שבו המשקין טמאין, לפי שבעת מה שלקח ההתכה תחילת נקודת ההתכה נטמא באוכל שני אשר הובדל ממנו, לפי שנשאר ממנו נקפא כביצה בעת צאת זאת הטיפה, וכבר ביארנו שכביצה מאוכלין טמאין יטמא משקין אם נגע בהן, וכל מה שיותך אחר זה יעורב באלה המשקין טמאים אשר יצאו ראשונה. וזה היא כוונת אמרו כיון שיצאה טיפה ראשונה נטמא בכביצה:
כוונת אמרו תחילה לעולם, שאם נטמא ואחר נקפה אחר זה, ואחר נמחה ואחר נקפה ואחר נמחה אפילו היה זה אלף פעמים, הנה הוא תחילה, לפי שהנקפין לא יקפאו באמת ומשקה יחשב ואפילו בעת ההקפאה.
ופירוש גוש - הגוף המדובק, כמו "וגוש עפר"(איוב ז, ה). והכוונה פה שהיו כל הזיתים טמאים מקובצין מחוברין גשם אחד.
וכבר פירשנו וביארנו בפתיחה שאוכלין טמאין לא יטמאו הכלים, ושמשקין טמאים יטמאו הכלים. והתבאר גם כן בכלים שמשקין טמאין מטמאים התנור באויר. אם היו יותר מכביצה בעת מה שיצא השמן בחום האש, יטמא בכביצה הנשארת משאר הזיתים קודם שריפתן, וישובו משקים טמאים ויטמאו התנור להגיעם באוירו, וזה אם יהיו מקובצים. אמנם אם יהיו הזיתים גרגרים מובדלים או חלוקים לא יהיה בכל כביצה, ואפילו היה אי זה שיעור שיהיה הנה לא יטמא התנור, לפי שהשמן אשר יצא יצטרך שיגיע בו כביצה אוכל טמא ושיהיה כולו מחובר ואז יטמא.
ואין הלכה כרבי שמעון שזורי:
אם תהיה זוכר לעיקרים הקודמים ביאורם, והבנת מה שקדם מן הביאור, הנה זה המאמר מבואר.
ואמנם יצטרך לידיעת עיקר אחד לבד, והוא שהזב והדומה לו רוצה לומר זבה ונדה ויולדת יטמא כל מה שישא, ואף על פי שלא יגע בהן אבל יטמאם במשא. ושווין בזה האוכלים והמשקים כמו שנבאר בסוף זבים:
ידוע שהשמש יכלה לחויות הגוף וינגבם ולכן יכמש, והמים ילחלחם וירפם ויגדלם ויוסיף בגדלן.
ואודיעך הנה עיקר אחד, והוא שהשיעורים כולן אמנם נשמור בהם שיעור הגודל, ולא נביט לרפיון החלקים וההתאבנות, לא לעניין הטומאה ולא לעניין איסור והיתר.
וביאור נתפחו - נפחו, רוצה לומר שנוספו וגדלו:
ירצה בזה המאמר שמשפטי הטומאות והטהרות ילכו כפי העניין אשר ימצא עליהן הדבר. שאם יהיה בעניין שיקבל טומאה הנה הוא טמא, ואם יהיה בעניין שלא יקבל טומאה הנה הוא טהור.
והמשל הנזכר הוא שאם ימצא מחט מליאה חלודה או שבורה, אשר לא יטמא היא על זה העניין שהיא לא תיאות לתפירה כמו שבארנו בשלושה עשר מכלים, ולזה תהיה אצלנו בחזקת טהורה, ולא נאמר אולי טמאה היתה בעוד שהיתה שלימה ואחרי היטמאה נשברה וטהרה שלא נשאר בה טומאה, כפי מה שהתבאר בכלי מתכות שהן חוזרים לטומאתן הישנה, אבל נשימה כמו טהורה אם נמצאה בעניין הטוהר:
כבר בארנו פעמים רבות שספק טומאה ברשות היחיד ספיקו טמא, וברשות הרבים ספיקו טהור. וידענו זה מסוטה, שאם נסתרה עם איש ברשות היחיד נאסרה לבעלה, והעניין ספק לפי שהוא לפעמים בועלה או לא, והוא אמרו יתברך "ונסתרה והיא נטמאה"(במדבר ה, יג), הנה זה מלמד שכל ספק טומאה ברשות היחיד טמא. ובתנאי שיהיה זה אשר נתחדש לו הספק יש בו דעת להשאל וישיב במאמר.
אמנם מי שאין לו דעת להשאל אפילו יהיה ברשות היחיד ספיקו טהור, לפי שאנחנו ידענו ספק טומאה ברשות היחיד ספיקו טמא מסוטה אשר יש לה שכל ואפשר לשאול פיה, ויאמר אליה אם נבעלה ותענה מזה ואז נדין בספיקה שהוא טמא. וכל מי שיש לו שכל ואפשר לשאלו אם נטמא אם לא הוא אשר ספיקו ברשות היחיד טמא.
ולזה העיקר אמר שחרש שוטה וקטן אם נמצאו במבוי שיש בו טומאה שהן טהורים, ואף על פי שהמבוי רשות היחיד ונחנו לא נדע אם נגעו בטומאה אם לא, לפי שהן אין בהן דעת. אמנם הפקח ספיקו ברשות היחיד טמא.
ולשון התוספתא (דטהרות פ"ו) "שאלו את בן זומא מפני מה ספק רשות היחיד טמא, אמר להן סוטה מה היא לבעלה ודאי או ספק, אמרו לו ספק, אמר להן מצינו שהיא אסורה לבעלה, ומכאן אתה דן לשרץ, מה כאן רשות היחיד אף להלן רשות היחיד, מה כאן דבר שיש בו דעת להשאל אף להלן דבר שיש בו דעת להשאל, מכאן אמרו דבר שיש בו דעת להשאל ברשות היחיד ספיקו טמא, ברשות הרבים ספיקו טהור. ומפני מה ספק רשות הרבים טהור, אמר להן מצינו שהצבור עושה הפסח בטומאה בזמן שרובן של צבור טמאים, אם טומאה ודאית הותרה לצבור קל וחומר לספק טומאה. רבן שמעון בן גמליאל אומר מפני מה ספק רשות היחיד טמא וספק רשות הרבים טהור, שאפשר להשאל ליחיד ואי אפשר להשאל לרבים":
כוונת זה המאמר שעם היות השושנים במקום הטומאה לבד ולא אפשר להגיע אליהם אלא אחר היטמא, לא נאמר כבר נסתלק הספק ובאמת שהוא בעצמו נכנס שם וכבר נטמא טומאת מת, אבל הספק נשאר לפי שאפשר שזולתו לקטם אליו, ובנפילת הספק הנה הוא טהור כמו שביארנו.
וכן חמור בין הקברות הכלים שעל גבו ספק, מפני שאם השכיב עצמו על הארץ ונגע בקבר הנה נטמאו הכלים, ואם היה שלא נגע בקבר הנה הן טהורים, מפני זה הספק הן טהורין לעיקר אשר הקדמנו שהוא אין בו דעת להשאל:
זה התינוק הוא טמא והעיסה טהורה, והוא ברשות היחיד ומצאנו חתיכה מזאת העיסה בידו. רבי מאיר אומר, ספק הוא אם חתכה בידו וטימא את העיסה או חתכה זולתו אליו, ולכן ספיקו טהור ויהיה העיסה טהור לפי שאין בו דעת להשאל כמו שבארנו. וחכמים אומרים, אין שם ספק שחזקה שהתינוק מטפח ולכן יהיה העיסה טמאה בחזקתה.
וכפי זה האופן ילך הדין בתרנגולין ומשקין טמאים וכן שאר בעלי חיים, אף על פי שהיו אלה המינים אין בהן דעת להשאל, לפי שחזקתם שהם ישתו ואז יאכלו מזאת העיסה, ואם היה הקירוב בין העיסה והמשקה הטמא עד שישאר הטפחה בפיהם מאלה המשקים הנה טמאה העיסה בלי ספק.
ואין הלכה כרבי מאיר, והלכה כרבי אליעזר בן יעקב:
משנה טהרות, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב