משנה טהרות ג א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת טהרות · פרק ג · משנה א | >>

משנה זו במהדורה המבוארתדפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו

[עריכה]

הרוטב והגריסים והחלב, בזמן שהן משקה טופח הרי אלו תחלה.

קרשו, הרי אלו שניים.

חזרו ונמוחו, כביצה מכוון, טהור.

יותר מכביצה, טמא, שכיון שיצאה טפה הראשונה, נטמאת בכביצה.

נוסח הרמב"ם

הרוטב והגריסין והחלב בזמן שהן משקה טופח הרי אלו תחילה קרשו הרי אלו שנים חזרו ונימוחו כביצה מכוון טהור יתר מכביצה טמא שכיון שיצאת טיפה הראשונה נטמאת בכביצה.

פירוש הרמב"ם

כבר ביארנו פעמים רבות שהמשקין תחלה לעולם ואפי' נטמאו באוכל שני וכבר ביארנו שרוטב הוא מרק אשר אם יקפא ישוב דומה לדבק וגריסין נזיד הפולין ומדרכו ג"כ שאם יקורר יקפא וכן החלב אם יעמוד זמן מה יקפא ואם היה אחד מאלו השרפים אשר מדרכן שיקפאו אם [צ"ל יקוררו] ישארו וכבר התחילו להקפא ונשאר בהם מהלחות שיעור שיטפיח היד הנה היא במדרגת המשקין ואם נטמאו שבו תחלה ואם צ"ל יקפאו נטמאו אחרי הטמאם ונשלם הקפאתה שבו שניים לפי שהם אז אוכל והוא כמו אוכל שנגע במשקה טמא אשר הוא שני כמו שהתבאר ואם נהפך הענין שנטמאו והן נקפין והיו שני ואחר לקחו להתיך אחר היותם שני לטמא הנה יש בו זאת החלוקה שאם היה הדבר הנקפה בכללו כביצה מכוונת ואחר הותך הנה זה הניתך טהור לפי שהן משקין ולא יטמאו בדבר כי האוכל אשר כבר נטמא כבר נשתנה צורתו ואם היה זה האוכל שני הנקפה יותר מכביצה הנה כל המשקה הניתך ממנו טמא ואם הותך הכל שבו המשקין טמאין לפי שבעת מה שלקח ההתכה תחלת נקודת ההתכה נטמא באוכל שני אשר הובדל ממנו לפי שנשאר ממנו נפרד כביצה בעת צאת זאת הטפה וכבר ביארנו שכביצה מאוכלין טמאין יטמא משקין אם נגע בהן וכל מה שיותך אחר זה יעורב באלה המשקין טמאים אשר יצאו ראשונה וזה היא כונת אמרו כיון שיצאה טיפה ראשונה נטמא בכביצה:

פירוש רבינו שמשון

משקה טופח. שהן לחין כל כך שהן טופחין על מנת להטפיח וטופח לאו דווקא:

הרי אלו תחלה. דחשובין כמשקין:

קרשו הרי אלו שניים. דחשובין כאוכלין שנגעו במשקין:

חזרו ונימחו כביצה מכוון טהור. דיצא מעליהן תורת אוכל וירד עליהן תורת משקה ואין למשקה זה במה שיטמא דמכי יצאת טיפה ראשונה אימעיט מכביצה ופחות מכביצה אין מטמא אחרים אבל יתר מכביצה טמא כדקא מפרש טעמא דמכי יצאת טיפה ראשונה נטמאת אותה טיפה בכביצה אוכל טמא וכשנמוחו אחרי כן כולן חזרה הטיפה וטימאה את הכל ויש לתמוה כביצה מכוון אמאי טהור נימא טומאה שבהן להיכן הלכה דכי האי גוונא מקשינן בפרק כל שעה (דף לג:) דאמר רבי יוחנן ענבים שנטמאו דורכן פחות פחות מכביצה ויינו כשר לנסכים ופריך עלה וכי טומאה שבהן להיכן הלכה ומשני דמשקין מיפקד פקידי לאימת מיטמו לכי סחיט להו לכי סחיט להו ליתיה לשיעורא ומ״ד התם מבלע בליעי כיון דאיטמי ליה אוכל איטמי ליה משקה ואין מיטהרין בסחיטה א״כ ה״נ גבי רוטב וגריסין וחלב דלא שייך מפקד פקידי אמאי טהור וי״ל דטהור לאו לגמרי קאמר אלא כלומר טהור מדין משקה דלא הוי ראשון אלא שני בעלמא כדין אוכל:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

הרוטב והגריסין - שהן משקה טופח. שהן לחין כל כך שיש בהן טופח על מנת להטפיח:

הרי אלו תחילה - דחשובים כמשקין:

קרשו הרי אלו שניים - דכיון שנקרשו, חשובים כאוכלים שנגעו במשקין:

חזרו ונמוחו כביצה מכוון טהור - דיצא מהן תורת אוכל וירד עליהן תורת משקה, ופרחה טומאתו כשנשתנו, ואין למשקה זה מי שיטמאנו, דמכי יצאת טפה ראשונה אמעיט האוכל מכביצה, ופחות מכביצה אין מטמא אחרים. אבל יותר מכביצה. טמא, כדמפרש טעמא, דמכי יצאת טפה ראשונה נטמאת אותה טפה בכביצה אוכל טמא, וכשנמחה אח"כ כולו חזרה הטפה וטמאה את הכל:

פירוש תוספות יום טוב

הרוטב וכו'. כבר בארנו שרוטב הוא מרק אשר אם יקפה ישוב דומה לדבק (ועי' ברפ"ט דחולין) וגריסין נזיד הפולין ומדרכן ג"כ שאם יקורר יקפה. וכן החלב אם יעמוד זמן מה יקפה. הרמב"ם:

טופח. פי' הר"ב ע"מ להטפיח וטופח לאו דוקא. הר"ש ספ"ק. ומשנה ה' פ"ח:

[כביצה מכוון טהור. כתב הר"ב דמכיון שיצתה טפה ראשונה חסר ליה מכביצה. עיין עוד מזה בלשון הר"ב בפי' משנה ה' דפרק בתרא]:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

.אין פירוש למשנה זו

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

הרוטב והגריסין והחלב והשמן:    כך מצאתי מוגה:

יותר מכביצה טמא:    וכולי' לשון הרמב"ם ז"ל שם ביד היו יותר מכביצה המשקים טמאים שכשנימוחה טפה ראשונה נטמאת בכביצה אוכל טמא שנימוחה ממנו כי אותה טפה תטמא כל המשקים שנימוחו אחריה ע"כ. הא למדת שמה שכתוב בפי' רעז"ל חזרה הטפה וטמאה את הכלי צריך להיות וטמאה את הכל וכן הוא בפי' הר"ש ז"ל אבל דין טומאת הכלי תנינן לה בסמוך וגם בפ' בתרא סימן ה'. והקשה הר"ש ז"ל ויש לתמוה כביצה מכוון אמאי טהור נימא טומאה שבהן להיכן הלכה דכה"ג מקשינן בפרק כל שעה דא"ר יוחנן ענבים שנטמאו דורכן פחות פחות מכביצה ויינו כשר לנסכים ופריך עלה וכי טומאה שבהן להיכן הלכה ומשני משקים מיפקד פקידי וכו' ואפילו מ"ד מיבלע בליעי וכו' וא"כ הכא גבי רוטב וגריסין וחלב דלא שייך מיפקד פקידי אמאי טהור וי"ל דטהור לאו לגמרי קאמר אלא כלומר טהור מדין משקה דלא הוי ראשון אלא שני בעלמא כדין אוכל עכ"ל ז"ל:

שכיון שיצאת טפה הראשונה נטמאת מכביצה:    כך מ"מ וכן ג"כ בסימן ב' ובסימן ג':

תפארת ישראל

יכין

הרוטב:    של בשר או דגים או של שום מאכל. ולכאורה היה מוכח מהכא דמה שגזרו דכל משקין שנגעו בשום טומאה יהיה תחלה אינו דוקא בז' משקין המכשירין [כפ"ו דמכשירין מ"ד] אלא בכל לח. וגם להרמב"ם [פ"א מאוכלין ה"ד] דכל משקה שאינו מז' משקין אמקט"ו כלל. היה ל"ל דהיינו רק מי פירות כתותים ורמונים וכדומה. דמתחלתן משקין היו. רק שאין נקראים משקים בתורה. ולפיכך כשיצאו אינן לא משקין ולא אוכל ואמקט"ו. אבל. הנך דפרקין אוכל נינהו. אלא מדהוא לח נעשה ראשון. אבל אי אפשר לומר כן. דהרי הא דגזרו שמשקין אפילו נגעו בשני יהיו תחלה [כפ"ח דפרה מ"ז]. היינו רק מדעלולים לקט"ו בלי הכשר [כהר"ב סוף זבים]. והרי כל משקה שאינו מז' משקים אמקט"ו [להראב"ד] עד שיוכשר [כהר"ב מכשירין פ"ו מ"ג ד"ה ניר]. אלא הכא ה"ט דנעשה תחלה. משום דכל רוטב עיקרו ממים. רק שקיבל טעם מהמאכלים שנתבשלו בהן. וכן מוכרחים אנחנו לומר בגריסין שאין בהם שום לחלוחית רק כשיבשלום במים. וקמ"ל בהנך דאע"ג שרוב התערובות אינו מז' משקין. אפ"ה לא נתבטל מהן דין ז' משקין:

והגריסים:    היינו רוטב שלהן כשנתבשלו. והיינו רתיחתן שניי' [כטבו"י פ"א מ"ב]:

והחלב:    חלב בקמ"ץ גרסינן. דאילו חלב בציר"י דהיינו שימן. אמרינן בתוספתא פ"ב דמכילתין. דכשנקרש אינו אוכל כלל ואמקט"ו. רק כשחישב עליו לאוכלין. ואם חישב עליו למשקה. בטלה דעתו. ומה"ט לא תני נמי דם במשנתנו דגם בדם דינו כבשומן. כמבואר בתוספתא שם. וכל הנך דתני במשנתנו דרכן להקפיא בקור. ומיירי הכא שנקפאו ואח"כ נגעו בטומאה:

בזמן שהן משקה טופח:    על מנת להטפיח [ועמ"ש בספ"ק]: למה שאמרנו לעיל דהכא מיירי שהוא טופח ע"מ להטפיח צ"ל דאפילו בנגע במקום היבש נידון כמשקה [דמדעיקרו משקה לא דמי לפ"ב מ"א]. דאי שניע במקום הלח. פשיטא דטופח על מנת להטפיח הו"ל משקה. ואף די"ל דאפ"ה כיון דרובן אוכלין סד"א דהמעט הלח ההוא בטל לגבה. ולפיכך אף שנגע במקום הלח הו"ל כנגע בהמאכל. ואפילו חלב שעיקרוא' מז' משקין. אפ"ה סד"א דמדנקרש אוכלא הוא. ובטל מעט הלח לגבה. ומכ"ש אי נימא כדמשמע מהרמב"ם הנ"ל דבטופח לחוד סגי. א"כ ודאי אצטריך לאשמעינן דבנגעה הטומאה במקום ההוא מקרי משקה. אפ"ה סתמא דמשנתנו ודתוספתא דפרקין משמע דכל שיש בהקרוש טופח. אז גם בנגע במקום הקרוש נקרא משקה:

קרשו:    ר"ל אם לאחר שנטמאו נקרשו לגמרי:

הרי אלו שניים:    דבשעה שהתחיל להקריש הו"ל כמאכל שנגע במשקה. ואע"ג דרוטב קרוש אמקט"ו כלל בפ"ע [כפ"א מ"ד. וחולין פ"ט מ"א]. הנהו שאני דכבר הן עצמן טמאים היו. ורק השתא נשתנו [ועיין כלים פכ"ז מ"ט. ודו"ק]:

כביצה מכוון טהור:    דכשיצא טפה ראשונה. לא נשאר כביצה לטמא הטפה:

נטמאת בכביצה:    והיא טימאה להטפה שחזרה ונימוח אחריה. וכן כולה כשנמוחה, נטמא כולה מחמת טומאת המשקין שנתטמא מקודם, עד שנטמא כל המשקה:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים