רבינו שמשון על טהרות ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · רבינו שמשון · על טהרות · ג · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

משקה טופח. שהן לחין כל כך שהן טופחין על מנת להטפיח וטופח לאו דווקא:

הרי אלו תחלה. דחשובין כמשקין:

קרשו הרי אלו שניים. דחשובין כאוכלין שנגעו במשקין:

חזרו ונימחו כביצה מכוון טהור. דיצא מעליהן תורת אוכל וירד עליהן תורת משקה ואין למשקה זה במה שיטמא דמכי יצאת טיפה ראשונה אימעיט מכביצה ופחות מכביצה אין מטמא אחרים אבל יתר מכביצה טמא כדקא מפרש טעמא דמכי יצאת טיפה ראשונה נטמאת אותה טיפה בכביצה אוכל טמא וכשנמוחו אחרי כן כולן חזרה הטיפה וטימאה את הכל ויש לתמוה כביצה מכוון אמאי טהור נימא טומאה שבהן להיכן הלכה דכי האי גוונא מקשינן בפרק כל שעה (דף לג:) דאמר רבי יוחנן ענבים שנטמאו דורכן פחות פחות מכביצה ויינו כשר לנסכים ופריך עלה וכי טומאה שבהן להיכן הלכה ומשני דמשקין מיפקד פקידי לאימת מיטמו לכי סחיט להו לכי סחיט להו ליתיה לשיעורא ומ״ד התם מבלע בליעי כיון דאיטמי ליה אוכל איטמי ליה משקה ואין מיטהרין בסחיטה א״כ ה״נ גבי רוטב וגריסין וחלב דלא שייך מפקד פקידי אמאי טהור וי״ל דטהור לאו לגמרי קאמר אלא כלומר טהור מדין משקה דלא הוי ראשון אלא שני בעלמא כדין אוכל:

משנה ב[עריכה]

השמן תחלה לעולם. הך דפליגי הנך תנאי לאו בסתם שמן ודבש ויין פליגי דאם כן לר' שמעון שזורי אין שמן ודבש נחשבין משקה דבהקומץ רבה (דף לא:) פריך ר״ש שזורי אומר אף היין מכלל דת״ק סבר דיין לא בתמיה אלא אימא ר״ש שזורי אומר יין כלומר דיין דווקא הוי תחלה ולא שמן ודבש והתם פסקינן הלכה כר״ש שזורי וא״כ בפ״ק דפסחים (דף יד:) גבי מימיהם של כהנים לא נמנעו מלהדליק את השמן שנפסל בטבול יום בנר שנטמא בטמא מת דפריך מאי איריא בטמא מת אפי' בראשון ושני נמי ראשון הוי דהא תנן כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה מאי קושיא דלמא סבר לה כר״ש שזורי דלא חשיב שמן למשקה והלכה כמותו ועוד דסתמא דהש״ס חשיב ליה משקה בפ״ק דשבת (דף יזי) מפני מה בוצרין בטהרה ואין מוסקין ובפ' חבית (דף קמד:) גבי מוחל השמן וסתם משנה במסכת מכשירין (פ״ו מ״ד) חשיב יין ושמן בהדי ז' משקין משום הכי מפרש ר״ת דמיירי בשמן שנקרש והיינו דקתני לעולם פי' אפי' קרש משום דאמרן לעיל ברוטב וגריסין וחלב שקרשו הרי אלו שניים ועל זה קאמר ר״ש יין דוקא תחלה לעולם אפי' קרש אבל שמן שקרש לא אבל בלא קרש כולהו מודו דהוי משקה וצריך להוסיף על דברי ר״ת ולומר דבקרש וחזר ונמחה איירי דבתוספתא משמע דכ״ז שהוא קרוש אינו לא אוכל ולא משקה ולעולם דקתני משום דחלקנו ברוטב וחלב וגריסין בין כביצה מכוון ליתר מכביצה וכאן אפי' פתות מכביצה כדקתני בתוספתא (פ״ב) ולא נשתייר הימנו אלא כפול ומשום דחוזר לטומאתו ישנה דעל כרחין מגופיה לא אתיא ליה טומאה כיון דאינו לא אוכל ולא משקה וכך שוה לעניין טומאה ישנה כפול כמו יתר מכביצה ה״נ תניא בתוספתא [שם] גבי מים טמאים שהגלידו טהורין חזרו ונמוחו חזרו לטומאתן ישנה:

גוש של זיתים. שיש זיתים הרבה מחוברים יחד כגון גוש עפר ובגוש טמא איירי:

כביצה מכוון טהור. התנור דאין אוכל מטמא כלי ומשקה היוצא מן הגוש מחמת היסק אין לו במה יטמא דמכיון שיצאת טיפה ראשונה חסר ליה מכביצה ומיירי בגוש שהוא שני דאי ראשון כגון שנגע בשרץ א״כ גם המשקה היוצא ממנו ראשון למ״ד בפ' כל שעה (דף לג.) משקין מבלע בליעי ואפילו פחות מכביצה אבל בגוש שני ניחא דאין משקים שניים מטמאין כלי אבל כשיש בגוש יתר מכביצה כשיצאת טיפה ראשונה עדיין נשאר בגוש כביצה ושני עושה משקין תחלה וחזרה הטיפה וטימאה התנור ואם היו הזיתים פרודים שאינם גוש אפי' הם סאה בתנור טהור התנור דזיתים פרודים אין מצטרפים לכביצה לטמאות שמן היוצא להיות תחלה ואית ספרים דכתיב אפי' הן מאה כלומר אפי' הן שיעור מאה ביצים: תניא בתוספתא (שם ע״ש) השמן לא אוכל ולא משקה כיצד אמרו השמן תחלה לעולם שאם נמחה ולא נשתייר הימנו אלא כפול משקין היוצאין ממנו מטמאין טומאת משקין נמצאת אומר ג' מדות במשקין הרוטב והגריסין והחלב. (צ״ל בזמן.) שמן שהמשקה טופח עליהן הרי אלו תחלה קרשו אין צריכין מחשבה לאוכלין דבש הזב מכוורת דבורים מטמא משקין חישב עליו לאוכלין מטמא טומאת אוכלין השמן לא אוכל ולא משקה חישב עליו לאוכלין מטמא טומאת אוכלין ולמשקין בטלה דעתו הדם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה חישב עליו לאוכלין מטמא טומאת אוכלין למשקין בטלה דעתו דבש תמרים אינו לא אוכל ולא משקה חישב עליו לאוכלין מטמא טומאת אוכלין למשקה בטלה דעתו ושאר כל מיני (צ״ל מי.) פירות כולן אינן לא אוכל ולא משקה חישב עליהן בין לאוכלין בין למשקין בטלה דעתו השלג לא אוכל ולא משקה חישב עליו לאכילה בטלה דעתו למשקה מטמא טומאת משקין ניטמא מקצתו לא ניטמא כולו טהר מקצתו טהר כולו מים טמאים שהגלידו ואין בהם משקה טופח טהורין נמוחו חזרו לטומאתן הישנה מקוה שאוב שהגליד טהור משום מים שאובין נמוחו כשר להקוות עליו החושב על החלב שבכחל טהור ושבקיבה טמא העור והשליא אינן מטמאין טומאת אוכלין העור ששלקו והשליא שחישב עליה מטמאין טומאת אוכלין. פי' שלש מדות במשקין דיש משקה שבלא מחשבה מטמא טומאת אוכלין כגון רוטב וגריסין וחלב שקרשו ויש משקה דבעי מחשבה לטמא טומאת אוכלין כגון הדבש והדם שקרש ויש משקה שאפי' חישב עליו לא הועיל לא לאוכלין ולא למשקין כגון שמן שקרש והיינו דקתני שמן תחלה לעולם ולא הוי כרוטב וגריסין וחלב שקרשו הרי הן שנוים דשמן אי אפשר לו להיות שני לעולם אלא או תחילה או טהור וגם כשחזר ונמחה לא בעי כביצה כדפרישית במתני' וחכ״א אף הדבש כשמן קסברי רבנן דלעולם אין יורד עליו תורת אוכל אפי' במחשבה ובדבש דבורים ור״ש שזורי אומר יין דווקא כדמפרש בהקומץ רבה (דף כא.) דלעולם אין ליין תורת אוכל דאם קרש הרי הוא טהור כדתניא גבי מים שהגלידו דאין עליהם לא תורת אוכל ולא תורת משקה: השלג לא אוכל ולא משקה. בפרק כל היד (דף יז.) גרסינן בכל הספרים תנן התם ואין משנה אלא ברייתא. לא נטמא כולו דלא חשיב חבור ובנדה פרק כל היד (שם) פריך רישא לסיפא דקתני נטהר כולו ומשני אביי בשהעבירו על אויר התנור. טהור מקצתו שהשיקו למקוה כאילו השיקו כולו ותימה דלהקל הוי חיבור ולהחמיר לא הוי חבור וי״ל דלענין השקה היינו טעמא כדתנן במקוואות פ״ז דשלג מעלה מקוה וכשר לטבילה א״כ נמצא דכשהושק מקצתו למקוה כהושק כולו שהרי כולו נוגע זה בזה והוי כנוגע במקום מקוה אבל לקבלת טומאה אין דברים הנוגעים זה בזה נחשבים כאחד:

משנה ג[עריכה]

ובלבד שלא יגע במשקה. כגון שדרכן בפשוטי כלי עץ שאין מטמאין שאין כאן מטמא משקין אלא הזגין שנגע בהן הטמא מת לפי שלא נזהר אלא משיצא משקה וכשהמשקין נוגעין בזגין כבר חסר שיעור מכביצה ובפ' כל שעה (דף לג:) מדקדק מכאן דמשקין מיפקד פקידי דאי מבלע בליעי אמאי טהורין ומשני הכא בענבים שלא הוכשרו עסקינן לאימת מיתכשרי לכי סחיט להו לכי סחיט להו בצר ליה שיעוריה:

יתר מכביצה טמא. שכיון שיצאת טיפה ראשונה נטמאת בכביצה דאע״ג דאין משקה הנבלע באוכל מקבל טומאה עמו משלים הוא את שיעורו דדכוותה אשכחן בסמוך בכזית מן המת ומן הנבילה שנתמעטו בחמה והניחן בגשמים ותפחו הגשמים שהמובלעים משלימין לשיעוריה ועוד אשכחן בפרק העור והרוטב (דף קיח.) דשומר טמא ומטמא ומצטרף אע״ג דכי שקיל ליה טהור:

משנה ד[עריכה]

הרי אלו טהורין. בפיגול ונותר נמי שייכא טומאה דקי״ל בפרק כיצד צולין (דף פה.) הפיגול והנותר מטמאין את הידים אע״ג דלא נגעה בהו טומאה כדמפרש התם משום חשדי כהונה ומשום עצלי כהונה ומיהו למאן דמתני התם כביצה על כרחין לא קאי הרי אלו טהורין אפיגול ונותר ובלאו הכי נמי על כרחין לא קאי אכזית חלב דאין בו טומאה וצריך לומר דהרי אלו טהורין אמת ושרץ ונבילה קאי ואין חייבין קאי אפיגול ונותר וחלב ובפרק כל המנחות באות מצה (דף נד:) דייק מהכא דאין דיחוי באיסורין דקתני חזרו (צ״ל ותפתו.) ופתחו חייבין:

משנה ה[עריכה]

אם טמאות טמאות. כדתנן לקמן (פ״ה מ״ז) נגע באחד בלילה ואינו יודע אם חי אם מת בשחר עמד ומצאו מת ר״מ מטהר וחכמים מטמאין שכל הטומאות כשעת מציאתן ואפילו ברשות הרבים מטמאין חכמים דהא ר״מ ברה״ר מיירי כדמוכח בתוספתא:

ואם טהורות טהורות. כדקתני סיפא מחט שנמצאת מלאה חלודה [או] שבורה טהורה ובשעת נגיעה לא ידע אם שלימה אם שבורה וכן כדתנן לקמן ספ״ט נמצא שרוף על גבי זיתים וכן מטלת מהוהה טהורה שכל הטומאות כשעת מציאתן ודוקא במקום מציאתן כדאמרי' בפ' קמא דנדה (דף ד.) דתני עלה כשעת מציאתן ובמקום מציאתן למעוטי נגע באחד בלילה בזוית זו ולמחר נמצא מת בזוית אחרת וכן כולהו:

אם מכוסות מכוסות. כגון כלי חרס המוקף צמיד פתיל לא אמרינן שמא בשעה שהיה המת היה מגולה ועכשיו מכוסה או אם מצאו מגולה לא אמרי' שמא בשעה שהיה המת היה מכוסה ומוקף צמיד פתיל: תניא בתוספתא (פ״ג) כל הטומאות כשעת מציאתן ובמקום מציאתן אבד מחט שיפה ונמצאת חלודה הרי היא בחזקת שיפה עד שיאמר ברי לי שהיתה מליאה חלודה אבד מליאה חלודה ובא ומצאה שיפה הרי היא בחזקת שיפה עד שיאמר ברי לי שהעלתה חלודה וכן בשרץ וכן במטלית הניח טומאה בזוית זו ובא ומצאה בזוית אחרת נטמאת זוית ראשונה עד שיאמר ברי לי שנעקרה מכאן נטמא הזוית שנייה עד שיאמר ברי לי שלא באת לכאן אבד כזית מן המת בתוך הבית בקשו ולא מצאו הבית טהור לכשימצא הבית טמא למפרע האשה גובבת גבבא בחצר ונמצא שרץ בתוך גבבא טהורה ע״ג גבבא טמאה היתה כוברת חטים בכברה ונמצא שרץ בתוך הכברה טהורה על גבי כברה טמאה. פי' הרי היא בחזקת שיפה שאם אבד מחט טמאה שיפה ומצא מחט חלודה לא אמרי' זו היא השיפה שאבד והעלתה חלודה אלא מוקמינן לשיפה בחזקת שיפה וזאת אחרת היא וטהורה עד שיאמר ברי לי [כו'] אבל מצא שיפה אמרינן זו היא שיפה שאבדה אבד מליאה חלודה ובא ומצאה שיפה הרי היא בחזקת שיפה. אין שיפה זו מתפרשת כשיטה דרישא דהאי בחזקתה לאו אאבודה קאי אלא אאותה שנמצאת שהיא שיפה ויש לפרש ברייתא בין בחלודה מרובה המטהרתה כגון דמעכבת את התפירה כדתנן בפ' י״ג (מ״ה דכלים) בין בחלודה מועטת מכל מקום אין שיטה דסיפא כשיטה דרישא:

משנה ו[עריכה]

בחזקת טהרה. כיון דספיקא הוא שמא הלך למקום טומאה שמא לא הלך מטהרים אפילו ברשות היחיד דתינוק דבר שאין בו דעת להשאל הוא וטהור מדרב גידל בסוטה פרק כשם (דף כט.) דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ודאי טמא לא יאכל הא ספק טמא ספק טהור יאכל וכתיב כל טהור יאכל בשר ודאי טהור הוא דיאכל הא ספק טמא ספק טהור לא יאכל אלא לאו ש״מ כאן שיש בו דעת להשאל כאן שאין בו דעת להשאל:

וכל הפיקח בחזקת טומאה. דלא ידעינן אי הלך במקום טומאה משום דיש בו דעת להשאל: תניא בתוספתא (שם) תינוק שהיה תפוש בידו של אביו או שהיה רכוב על גבי כתיפו של אביו ספיקו טמא מפני שאביו נשאל עליו. פי' כי האי גוונא אמרי' בפסחים פ״ק (דף יט:) ובפ״ק דנדה (דף ה:) דספק טומאה הבאה בידי אדם נשאלין עליה אפי' בכלי המונח על גבי קרקע כדבר שיש בו דעת להשאל: עוד תניא בתוספתא (שם) הסומא והישן והמהלך בלילה ספיקו טמא מפני שיש בהן דעת להשאל. פי' כל הני ברשות היחיד דברה״ר ספיקן טהור:

משנה ז[עריכה]

אלא במקום הטומאה. דאי אפשר ליקח השושנים אלא א״כ יכנס לבית הקברות:

טהור. כיון דאיכא למתלי באחר דתינוק אין בו דעת להשאל וספיקו טהור: וכן חמור שהיה עומד במקום טהרה ולא ידעינן אם נכנס למקום טומאה כליו טהורין לפי שאין בו דעת להשאל:

משנה ח[עריכה]

תינוק שנמצא בצד העיסה. האי תינוק לאו כתינוק דרישא דקמייתא בתינוק טהור והכא בתינוק טמא ולעניין עיסה פליגי ורבי מאיר מטהר כדמפרש בפ' כסוי הדם (דף פו.) דרוב תינוקות מטפחין בעיסה ושמא לקח הוא עצמו את הבצק וטימא את העיסה ומיעוט אין מטפחין ושמא בא אחר ונתן לו ועיסה זו בחזקת טהרה עומדת ורבי מאיר לטעמיה דחייש למיעוט סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא והוה ליה פלגא ופלגא ומטהרין לענין טומאה בתינוק שאין בו דעת להשאל מדרב גידל כדפרישי' לעיל:

וחכמים מטמאין. דלא חיישי למיעוט ורוב מטפחין ומיהו לאו רוב גמור הוא לשרוף עליו את התרומ' כדאמרינן בשילהי קדושין (דף פ.) ובפרק שני דנדה (דף יח:) דאמר ר' יוחנן אין זו חזקה ששורפין עליה את התרומה והמפרשים מפני שדרכו של תינוק לטפח בשרצים ולכך יש לנו לטמאותו לא יתכן דבתוספתא משמע דתינוק טמא מפני שנשים נדות מנשקות ומגפפות אותו ומחלק בין הניחתו אמו מלוכלך להניחתו נקי ועוד דומיא דקמייתא דמתוך שהשושנים בידו מספקא לן אם הוא עצמו לקחן או אחר נתן לו כמו כן ספיקא דהכא מתוך שהבצק בידו מספקא לן אם הוא לקחה או אחר נתן לו ובהדיא מוכח כן בתוספתא (שם) דתני עלה אע״פ שבצק בידו טהור שאני אומר אחר נטלו אם אמר בריא לי שלא בא אדם לכאן טמא ובירושלמי בפרק בתרא דקדושין גרסינן בהדיא מפני שדרך תינוק לטפח בעיסה: תניא בתוספתא (שם) ארבע ספיקות אמרו חכמים בתינוק תינוק שהניחתו אמו ומצאתו כמות שהוא טהור א״ר יהודה בד״א בזמן שהניחתו מלוכלך אבל הניחתו נקי טמא מפני שהנשים מנשקות ומגפפות אותו אמרו לו לדבריך אפי' הניחתו מלוכלך טמא מפני שמעבירין אותו מפני רגלי אדם ומפני רגלי בהמה התחיל יוצא ונכנס בגדיו טהורין ואין עושין על גביו טהרות ולא נמנעו ישראל מכך יש בו דעת להשאל ספיקו ברשות היחיד טמא ברשות הרבים טהור היה יודע לשמור את גופו אוכלין על גב גופו טהרות לשמור את ידיו אוכלין על גב ידיו טהרות. פי' לא נמנעו ישראל מכן אלא היו עושין על גביו טהרות: עוד תניא בתוספתא (שם) תינוק שנמצא עומד בצד כופת של בצק או בצד חבית של משקין רבי מאיר מטהר וחכמים מטמאין שדרך התינוק לטפח ר' יוסי אומר אם יכול לפשוט ידו וליגע טמא ואם לאו טהור יתר על כן אמר רבי יוסי נמצא רחוק מן העיסה אע״פ שבצק בידו טהור שאני אומר אחר נטלו ואם אמר ברי לי שלא בא אדם לכאן טמא:

נקירות. נקירות כעין נקבים בעיסה שבאכילתן דרך התרנגולים שמנקרין בעיסה במקומות הרבה והוא מלשון (צ״ל ראה.) (את) צפור המנקר בתאנה בפ״ק דחולין (דף טו):

שינגבו את פיהן בארץ. שיש ארץ פנוייה מפסקת בין המשקין לעיסה ודרך התרנגולין לאחר שתייתן לנגב פיהן בארץ דאם לא נגבו פיהן כשחזרו לעיסה לאכול נטמאת במשקין טמאין שבפיהן ואם נגבו טהורה וספיקו בדבר שאין בו דעת להשאל טהור.

שהוא פקח. ואין דרכו לשתות כל זמן שמוצא לאכול: תניא בתוספתא (שם) א״ר אלעאי משום רבי אליעזר בן יעקב בכלב הרי זה טהור שהיה אומר בכל שעה ושעה משקין מצויין ואין בכל שעה ושעה אוכלין מצויין: