עיקר תוי"ט על טהרות ג

משנה טהרות, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

.אין פירוש למשנה זו

(ב)

.אין פירוש למשנה זו

(ג)

(א) (על המשנה) טמא מת. והוא הדין לטמא שרץ וכל טמאי מגע שאינו מטמא בהיסט. וטמא מת לרבותא נקט דהוי אב הטומאה, משום דקתני סיפא אבל זב כו'. רש"י:

(ב) (על המשנה) זב שחלב כו'. שהזב והדומה לו רוצה לומר זבה ונדה ויולדת, יטמא כל מה שישא ואפילו בלא נגיעה. ושוין בזה האוכלין והמשקין. הר"מ:

(ד)

(ג) (על הברטנורא) דאע"ג דבפיגול ונותר, נמי שייך טומאה, מיהא קיימא לן דבכביצה, ואנן תנן בכזית, על כרחך לענין איסור. ומכל מקום אי הוה כביצה, נמי דינא הכי לענין טומאה:

(ד) (על הברטנורא) כלומר, אע"פ שהגשמים המובלע בהם השלימו לכשיעור. וכמ"ש לעיל בסמוך. ועתוי"ט:

(ה) (על הברטנורא) הוא ענין בפני עצמו לומר דאפילו שכבר נתמעטו ונטהרו, כשחזרו ונתפחו חזרו לאיסורן, דאין דיחוי:

(ו) (על המשנה) וטמא. וקשה, טמא מאן דכר שמיה. ועוד, דהוה ליה למתני נמי ברישא טמא ולסיים נמי וחלב. ובמנחות דף נ"ד גרס. וחלב ול"ג וטמא:

(ה)

(ז) (על הברטנורא) כדתנן ריש פרק א' " דכלים:

(ו)

(ח) (על הברטנורא) הבשר אשר יגע הוא דבר שאין בו דעת לישאל, דהבשר הוי נוגע, ספיקו טהור. וכל טהור וגו' דמיירי בטומאת הגוף דיש בו דעת. ספיקו טמא. רש"י:

(ט) (על הברטנורא) ואיצטריך והבשר ולמיגמר נמי מסוטה. דאי מוהבשר הוה אמינא בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים ואי מסוטה הוה אמינא עד דאיכא דעת נוגע ומגיע. גמרא. ועתוי"ט:

(ז)

(י) (על הברטנורא) שאם השכיב עצמו על הארץ ונגע בקבר נטמאו הכלים. הר"מ:

(ח)

(יא) (על המשנה) תינוק כו'. והוא ברשות היחיד. הר"מ:

(יב) (על הברטנורא) לפי שחשש שלא יטמא התינוק את העיסה, לכך תלינן באדם טהור. מה שאין כן בריש פי"א דפרה. תום'. ועתוי"ט:

(יג) (על הברטנורא) ורובא וחזקה רובא עדיף. גמרא. ועתוי"ט:

(יד) (על הברטנורא) לפי שחזקתן שהם ישתו ואז יאכלו מהעיסה. הר"מ. ועתוי"ט: