משנה טהרות ד ט
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת טהרות · פרק ד · משנה ט | >>
ספק משקין ליטמא טמא כיצד,
טמא שפשט את רגליו לבין משקין טהורין, ספק נגע ספק לא נגע, ספיקו טמא.
הייתה ככר טמאה בידו וזרקה לבין משקין טהורין, ספק נגע ספק לא נגע, ספיקו טמא.
ולטמא טהור כיצד,
הייתה מקל בידו ובראשה משקין טמאין וזרקה לבין ככרות טהורין, ספק נגע ספק לא נגע, ספיקו טהור.
ספק משקין ליטמא טמא - כיצד?
- טמא שפשט את רגלו לבין משקין טהורין,
- ספק נגע, ספק לא נגע - ספקו טמא.
- היתה כיכר טמאה בידו, ופשטה לבין משקין טהורין,
- ספק נגע, ספק לא נגע - ספקו טמא.
- טמא שפשט את רגלו לבין משקין טהורין,
- ולטמא טהור - כיצד?
- היתה מקל בידו, ובראשה משקין טמאין,
- וזרקה לבין כיכרות טהורות,
- ספק נגע, ספק לא נגע - ספקו טהור.
זה כולו מבואר, וזה שהוא אומר אם נפל הספק בטומאה בעצמה אם נטמא אם לא נטמא, ספיקו טמא וישובו משקים טמאים. ואם נפל הספק בטמא זולתו יהיה הזולת טהור, כמו שהמשיל והביא המשל באיש טמא וכיכר טמא, להודיענו שאין הבדל בין היות הספק נופל במי שיש בו דעת לשאל או שאין בו דעת לשאל, הנה ספק המשקים לעניין אם נטמאו בעצמן טמא:
וזרקה לבין הככרות. וא״ת כה״ג אפי' בשרץ דאורייתא ספיקו טהור כיון שהטומאה נזרקת ואין לה מקום כדתנן לעיל פ״ד (מ״א) הזורק טומאה ממקום למקום וי״ל דהכא לאחר שנח המקל נסתפקנו אם נגע אם לאו וכיון שע״י זריקתו נולד חשוב כדבר שיש בו דעת לישאל א״נ מיירי כשאוחז המקל בראשו האחד וראשו האחד זרק לבין הככרות ומיהו קשה בנדה פ״ק (דף ה:) דאמר רבי יוחנן ספק טומאה הבאה בידי אדם נשאלין עליה אפי' בכלי המונח ע״ג קרקע תנינא ממתני' דהכא וי״ל דאיכא לאוקומי המתניתין דהכא כשאדם אוחז הככרות:
ספק משקים ליטמא - משקים טהורים שנולד בהן ספק אם קבלו טומאה אם לאו, ספיקן טמא, כדמפרש ואזיל:
לטמא טהור - ואם המשקין טמאין ויש לנו ספק אם טמאו הדבר הטהור אם לאו, ספיקו טהור:
וזרקה לבין הככרות כו' מפיקו טהור - וכגון שהיה לנו ספק אם לאחר שנח המקל נגעו המשקים בככרות או לא נגעו. דאי בשעת זריקה, הוי ליה טומאה שאין לה מקום, ואפילו בשרץ דאורייתא ספיקו טהור, כיון שהטומאה נזרקה. וא"ת אכתי תיפוק ליה (דטהור) אפילו בשרץ משום דאין בו דעת לישאל. וי"ל דאיכא לאוקמי מתניתין כשאדם אוחז הככרות:
היתה ככר טמאה בידו כו'. והביא המשל באיש טמא וככר טמא. להודיענו שאין הבדל בין היות הספק נופל במי שיש בו דעת לישאל או שאין בו דעת לישאל. הנה ספק המשקים לענין אם נטמאו בעצמן טמא כ"כ הרמב"ם. ולפי זה נוסחתו כגי' הספר דג' וזרקה. וכן העתיק בחבורו פי"ד מהא"ה [הלכה ז'] אבל הר"ב והר"ש נראה דגרסי כנ"א ופשטה. דאי גרס וזרקה. ה"ל לפרושי ברישא מאי דפירשו בסיפא דכגון שהיה לנו ספק אם לאחר שנחה כו':
.אין פירוש למשנה זו
ספק משקים וכו': בפסחים פ"ק דף ט"ז ברייתא קריבה ללשון משנתנו וזה לשונה ספק משקים ליטמא טמא ולטמא אחרים טהור דברי ר"מ וכן היה ר' אלעזר אומר כדבריו ר' יהודה אומר לכל טמא ר' יוסי ור"ש אומרים לאוכלים טמאים לכלים טהורים ע"כ. ובמסקנא מוכח דחזר בו ר' יהודה לגבי ר"ש לפי החסורי מחסרא שהעתקתי בפ"ט דמס' פרה סי' ה' אבל לתירוץ דרב אשי שכתבתי שם אפשר להיות דהדר לגמרי לקולא כדעת ר"מ. וגם ר' יוסי אמרי' במסקנא דלדעת ר' עקיבא רבו הוא דאמר דלאוכלין טמא משום דר"ע אית ליה טומאת משקים לטמא אחרים דאורייתא כמו שכתבתי בסוטה פ' כשם סי' ב' אבל איהו לא ס"ל אלא כר"מ ור' אלעזר והכריח שם רש"י ז"ל דלדידהו ע"כ לא משכחת קדש בא לידי רביעי אלא מדרבנן. ותוס' ז"ל כתבו שע"י עצים ולבונה משכחת לה שפיר דחבת הקדש מהני למימני ביה ראשון ושני ודלא כריש לקיש דמיבעיא ליה הא ולא אפשיטא לי'. והתוספתא הנז' תמצאנה בפי' הר"ש ז"ל:
כיצד טמא שפשט וכו' היתה ככר טמא וכו': הביא משל באיש טמא וככר טמא להודיענו שאין הבדל בין היות הספק נופל במי שיש בו דעת להשאל או שאין בו דעת להשאל הנה ספק המשקים לענין אם נטמאו בעצמן טמא הרמב"ם ז"ל וזה נראה שקשה קצת על מה שכתבתי בשמו ז"ל לעיל סוף סי' ז' דמשמע דקשה דידיה אדידי' והוא עצמו הביא שם בפי"ד לשון משנתנו ומשל דבאיש ודככר.
היתה ככר טמאה בידו וזרקה: ס"א ופשטה. וכן הוא בדפוס רבינו שמשון ז"ל ונראה שהיא גירסא נכונה דאי גרסי' וזרקה קשה אמאי טמא הא תנן לעיל ריש פירקי' דטומאה נזרקת ספקה טהור אפילו בשרץ עצמו. ספקו טמא ולטמא טהור כיצד כך צ"ל.
זרקה לבין ככרות טהורות: כך מ"מ וטעמא שהוא לשון נקבה וכדתנן ברישא היתה ככר טמאה ומיהו אשכחן נמי ככר לשון זכר וכדתנן בפירקין דלקמן סי' ו' שני ככרים א' טמא וכו':
בסוף פי' רעז"ל וי"ל דאיכא לאוקומי מתני' כשאדם אוחז הככרות ע"כ. אמר המלקט תירוץ זה תרצוהו תוס' וגם הר"ש ז"ל על קושיא אחרת שהקשו דמאי קמ"ל ר' יוחנן בפ"ק דנדה דספק טומאה הבאה בידי אדם ספקה טמא הא תנינא הכא ספקו טהור וטעמא משום דטומאת משקים לטמא אחרים לאו דאורייתא וה"ל ספק דרבנן הא לאו הכי ספקו טמא ותרצו דמצינן למימר שהככרות ביד אדם טמא וקמ"ל ר' יוחנן אפילו מונחים ע"ג קרקע או טהרות ביד טהור וטומאה מונחת ע"ג קרקע ע"כ:
יכין
ספק משקין ליטמא: ר"ל אם הספק הוא אם נתטמאו המשקין:
כיצד טמא שפשט את רגלו: נ"ל דנקט רגלו ולא ידו. כדי שלא נטעה לומר דבטומאת ידים מיירי. והרי בכה"ג גם במשקין טהור [וכמשנה י"א]. עוד נ"ל דנקט רגלו לרבותא אף דאינו משמשני כידי':
לבין משקין טהורין ספק נגע ספק: נ"ל דנקט הכא ובכל דוכתא ספק ספק. היינו לאשמעינן דרק בספק שקול מיירי. דרק בכה"ג מחמרינן במשקין. דאל"כ לא מחשב ספק כלל [עיין רמב"ם פט"ז מאהט"ו ה"ג. וכמו שכתבנו לעיל סי' מ']:
ספיקו טמא: דס"ל דטומאת משקין שיתטמאו הן עצמן הוא דאורייתא. אבל שיטמאו המשקין לדברים אחרים. הוא מדרבנן. והו"ל ספק דרבנן לקולא. וגם ברה"י טהור [כפסחים טז"א]. מיהו דוקא ברה"י. אבל בר"ה אף ספק משקין ליטמא טהור. דלא עדיף משקין משאר ספק טומאה בר"ה דטהור:
היתה ככר טמאה בידו: ופשטו גרסינן. ולהספרים דגרסי וזרקה צ"ל וזרקו כי קאי על האדם. ור"ל שפשט האדם את הככר הטמא לבין המשקין הטהורים. דאי בזרק הככר. הרי אפילו בזרק אב הטומאה ומסופח אם נגע בשעת זריקה טהור מדאין לטומאה מקום:
וזרקה לבין משקין טהורין ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טמא: ברה"י וקמ"ל דלא הוה ספק באין בו דל"ש. דהרי אדם אחז הככר בשעה שנולד בו הספק ובכה"ג הו"ל כיש בדל"ש:
ולטמא טהור: ר"ל והא דאמרינן אם הספק הוא אם משקים טמאים נגעי בטהרות, טהור, כיצד.:
וזרקה לבין ככרות: וכ"ש במסופק אם נגעו המשקין הטמאים שבראש המקל. במשקין טהורים. דהטהורים בטהרתן. דהרי אפילו אוכלין טמאין שמטמאין למשקין מדאורייתא אפ"ה כשהנוגע שוה למגיע דהיינו ששניהן אוכל אינו טמא רק מדרבנן. וכ"ש במשקין שאין בהן שום טומאה לטמא אחרים כששניהן שוין. דהיינו כשהנוגע ומגיע שניהן משקין. ודאי הטהורים נשארו בטהרתן:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת