תוספות יום טוב על טהרות ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תוספות יום טוב · על טהרות · ד · >>

משנה א[עריכה]

הזורק. פי' הר"ב דס"ל להאי תנא זורק כמי שאין בו דעת לישאל דמי כו' הואיל והטומאה אינה נחה במקום וילפינן לה מקראי כמו שאכתוב במ"ח [ד"ה ספק]. וע' גם בפי' הר"ב במ"ט:

ככר לבין המפתחות. מפתח לבין הככרות. זו ואצ"ל זו קתני:

משנה ב[עריכה]

השרץ מת. רש"י פ"ק דחולין דף ט':

השרץ בפי החולדה. ה"ג בס"א. וכן שנויה בפ"ב דעדיות מ"ז. ואע"ג דהתם משום ר' יהושע אמרו לפני ר"ע. ה"נ אמרו משום ר"א מפריחי יונים פסולים לעדות. ומסתם סתם לן הכי במ"ח פ"ק דר"ה. ובמ"ג פ"ג דסנהדרין. ואע"ג דר"א שמותי הוא. וע' עוד לקמן בסמוך דיש לחלק. וע' ג"כ מ"ש לקמן פ"ו מ"ב. ומ"ש הר"ב או בפי הכלב. ממשנה דלקמן כתב כן:

של תרומה. אע"פ שהיא של תרומה. הרמב"ם:

ספקו טהור. כתב הר"ב ואפילו אדם שיש בו דעת לישאל אוחז בטומאה. דקי"ל ספק טומאה הבאה בידי אדם נשאלין עליו (כלומר טמא כמי שיש בו דעת לישאל). ואפילו הכלי מונח ע"ג קרקע. כמ"ש במ"ב פ"ק דנדה. וכתבתיו ג"כ במ"ג פ"ב דעדיות. הכא דאין לטומאה מקום טהור. כדתנן לקמן ועברו בין הטהורים כו' והרי הטהורים יש בהן דעת לישאל ואפ"ה כיון שהטומאה אינה נחה. ספיקן טהור. וזה כדעת הראב"ד בסוף פרק ט"ו מהא"הט. והכ"מ כתב דמשמע ליה הכי. מדתנן במשנה ז' ואלו ספיקות שטהרו כו' ספק שרצים. והיינו הך דהכא. כמו שמפרש [הר"ב] במשנה י"ב. ומאי רבותא דהני דקתני אלו ספיקות שטהרו חכמים. אלא ודאי דהני אפילו שיש בהם דעת להשאל טהורים. ע"כ. ול"נ ראיה גדולה מזו. והיא המשנה דלקמן שכתבתי דבין הטהורים משמע. בין בני אדם הטהורים. דאי במאכלות. ה"ל למיתני בין הטהרות. ועוד עברו טהורים ביניהן. לא משמע ע"י זריקה אלא ע"י אדם. וא"כ אדם אוחז בטהרה. והוה כדבר שיש בו דעת לישאל כמ"ש הר"ב במשנה ט'. ועוד סיפא ואמר הלכתי למקום הלז וכו' אלא נראה ודאי דבבני אדם טהורים עסקינן. ואפ"ה ספיקן טהור מפני שאין לטומאה מקום ומכיון דהנטמא יש בו דעת לישאל ואפ"ה ספיקו טהור. כ"ש בטומאה הבאה ע"י שיש בו דעת לישאל. וקשיא לי מזה על הרמב"ם שכתב שכל אלו הספיקות שטהרו חכמים אפילו ברה"י. מפני שאין בהן דעת לישאל. והא דכתב הכ"מ דבפ"ק דחולין [דף ט'] אמרו אמתניתין דהכא דטעמא משום דככרות אין בהן דעת להשאל. ומשם למד הרמב"ם דכל הני טהרות מטעם זה. עכ"ד. ואני אומר שאין משם ראיה כלל. שזה שאמרו כך לדחויי מאי דמותיב דשמעינן ממתני' דספק איסור להקל. ומשני. דטעמא דמסוטה גמרינן לה. ובסוטה יש בה דעת לישאל. משום דפשטא דמתניתין לא מיירי באדם האוחז אבל אילו היה אדם אוחז ויש בו דעת לישאל. אה"נ דאפ"ה היו טהורים. ומטעם שאין לטומאה מקום. אלא משום דפשטא דמתניתין לאו בהכי מיירי. מש"ה לא משני לה אלא כמשמעותא דמתני'. והא ל"ק דאמאי לא מותיב ממתני' דלקמן דודאי דמינה ליכא לאותובי כלל. דבהדיא קתני טעמא מפני שאין לטומאה מקום. והרי הרמב"ם בעצמו כשהעתיק משנתינו שם בפרק ט"ו [הלכה ז']. מסיים בה מפני שלא נחה הטומאה. ומ"מ קשיא לי לסברת הר"ב דה"מ למיכתב רבותא טפי דאפילו אדם האוחז בככרות דאפ"ה טהורים. וכן בריש מסכת נדה בגמ' [דף ה'] מפשט פשיטא לה לגמרא. דטפי איכא לאטמויי באדם אוחז בטהרה. מכשהוא אוחז בטומאה. אמתני' דהיתה יושבת במטה כו' ובלשון הר"ש יש טעות סופר. ואפשר להגיה בלשונו בענין שר"ל אפילו אוחז בככרות. והוי יודע דמשנה זו שנויה עוד בעדיות פ"ב מתני' ז'. ושם לא הזכיר הר"ב כלל מאדם האוחז. ונמוקו עמו. דהתם משמיה דר' יהושע אמרוה. ותנן לקמן פ"ו משנה ב'. דר"י מטמא בכה"ג. לפירוש האחר שכתב הר"ב. וע"ש:

משנה ג[עריכה]

השרץ בפי החולדה. והנבלה בפי הכלב. אורחא דמלתא נקט. וכה"ג נמי במתניתין דלקמן כזית מן המת בפי העורב:

היו מנקרין כו'. אע"פ שמנקרין בה לא בטל המקום. הר"ש:

משנה ד[עריכה]

הממלא בעשרה דליים. כי' הר"ב זה אחר זה כו' דשמא השרץ היה בראשון. ולפי זה מיירי בדלי אחד שמילא בו עשרה פעמים בזה אחר זה. ומשום כך הגהתי בל' הר"ב לדלי ולה. במקום לדליים ולהן. וכמו שהוא ג"כ בגמ' פ"ק דנדה דף ג' שהביאה הר"ש. אבל מ"מ קשיא דההוא איתמר אברייתא וקתני בה המדלה עשרה דליים מים בזה אחר זה ופרש"י עשרה דליים עשרה פעמים בדלי אחד ומערה בכלי גדול. ע"כ. ויש לבעל הלשון שיאמר הרבוי על הדליים והמכוון על המים. שנשאבו עשרה פעמים בדלי. ואע"פ שהדלי אינו רק אחד. ואילו במתניתין דקתני הממלא בעשרה דליים. בבי"ת השמוש. משמע דדליים עצמן היו עשרה. אלא שהר"ש לא דקדק בכך. ואף ע"פ שהעתיק ג"כ בעשרה בבי"ת. והתוספות דנדה [שם] העתיקו למשנתינו בלא בי"ת. ומכ"מ פירשו הר"ש והתוס' למתניתין בשני פנים אחרים. דאיכא למימר דמיירי בממלא עשרה דליים בבת אחת והא קמל"ן דלא חיישינן שמא נגעו הדליים בשרץ ונטמאו. משום דהוי ספק טומאה צפה על פני המים. דאפילו ברה"י ספיקו טהור. כדתנן בפרקין [משנה ח']. א"נ מתני' מיירי בממלא עשרה דליים זה אחר זה מבור של יין או שמן דלא קתני מים. וקמ"ל דתשעה הדליים הראשונים טהורים. ולא אמרי' שהשרץ היה תחלה בבור וטמא הכל. אלא אמרינן דבדלי זה האחרון נפל תחלה בעודו ריקם וכשדלאו לבור לבסוף. הוא טמא ומטמא כל מה שבבור. אבל שאר דליים הראשונים טהורים. ולשני הפירושים לא שייך כאן חלוק דאוגני כלל. ועיין במשנה ז' פרק בתרא. ולפירוש הר"ב טעמא דכולן טהורים עיין לקמן:

העליון טהור. מפני שהן כלים ואין בהן דעת לישאל. כך כתב הרמב"ם על בבא זו ודדליים. ברפי"ז מהא"ה. ותמה עליו הראב"ד שהרי טומאה הבאה בידי אדם היא. אבל הטעם שכל הטומאות כשעת מציאותן. ובמקום מציאותן. דלא מחזקינן טומאה ממקום למקום היכא דאפשר למתלי בטהרה. ע"כ. וכתב הכ"מ דלדעת הרמב"ם י"ל שמאחר שלא נודע לאדם לא חשיבא באה בידי אדם. ע"כ. וצ"ל דהא דפ"ק דנדה משנה ב' היתה יושבת במטה חשיבא באה בידי אדם. ואע"ג דלא ידעה שנטמאה מ"מ הוי כמו נודע. הואיל ודרכן של נשים להתטמאות בנדות. והא דמסכת עדיות פרק ב' משנה ג' [גבי מחט שנמצא בבשר נמי] עסוק בטהרות הוא. והוי דעת לישאל על הטהרות. ולא בעינן נודע בטומאה אלא כשהיא באה בידי אדם:

משנה ה[עריכה]

על ששה ספיקות שורפין כו'. אע"פ שעיקר טומאתן בספק. הואיל דודאי ספיקות אלו טומאתן מן התורה. שהמת והזב טמאין מן התורה. הרמב"ם פי"ג מהא"ה. ועמ"ש בשם התוס' במ"ז ד"ה ספק. [וכן עיין בפי' הר"ב שם. ובסוף מ"ט]:

בית הפרס. פי' הר"ב שדה שנחרש בה קבר. אבל לא שאבד בה קבר. אע"פ שנקרא ג"כ בית הפרס בפרק בתרא דאהלות משנה ג' (דבההוא) איכא ספיקא דאורייתא. וא"כ לחכמים אמאי קאמר (אף) ספק מגע ברה"י תולין. והא (תנן לקמן פ"ו) ספק רה"י טמא. הר"ש ותוס' דשבת:

ועל ספק עפר וכו'. כך העתיקו הר"ב והר"ש. וכן הוא בגמ' פ"ק דשבת דף ט"ו. ומיהו לגי' הספר אפשר לומר דספק דבית הפרס קאי נמי אארץ העמים שרגילים לשנותן ביחד. ומ"ש הר"ב מספקינן ליה ברקב של מת. וכן הלשון בפירוש הר"ש ותמיהני דתנאים התנו ברקב כדפי' הר"ש ברפ"ב דאהלות. והיאך נחוש שנתקיימו בו כל אותן התנאים. ובפירש"י דשבת (שם) בקבר של מת:

על ספק בגדי ע"ה. פי' הר"ב דכולהו מספקא לן אם ישבה עליהן אשתו נדה. עיין מ"ש בספ"ב דחגיגה:

על ספק כלים הנמצאים. עיין במשנה ב' פרק ח' דשקלים:

על ספק הרוקין. עיין שם בריש הפרק:

על ספק מי רגלי אדם כו'. כתב הר"ב ואע"ג דאיכא תרי ספיקות כו'. כ"כ רש"י דשבת. והקשו התוספות (ד"ה ועל) דאמאי (טמא) כיון דהוי ספק ספיקא. ופירשו דנקט (שהן כנגד) מי רגלי בהמה. משום דכשהן זה אצל זה. הן ניכרות טפי שהן של אדם. וליכא אלא ספק אחד:

משנה ו[עריכה]

תולין על מגען וכו'. שאינו יודע באיזה מהן נגע או איזה מהן נשא או הסיט. הר"ש:

בזמן שהן לחין. פי' הר"ב אי אפשר שלא ידבק מהן כל שהוא בגוף הנוגע בהן וכו'. ודין רה"י יש לו כו'. כ"כ הרמב"ם בשם התוספתא. וכן הר"ש. ומסיק דאתיא אפילו כרבנן דרבי יהושע פ"ו מ"ב דאע"ג דמטהרי בטומאה ברה"י וטהרה ברה"ר. לא מטהרו אלא בספק נכנס. ואין לתמוה אמאי משום דחשבי' משאו כרה"י. אע"ג דקאי ברה"ר. דדכוותא אשכחן בריש מסכת נדה (דף ג') דמטמאין מעל"ע שבנדה אפילו ברה"ר. ע"כ. ועיין פ"ז מ"ג:

ועל משאן בין לחין בין יבשין. ולא קתני הכא על משאן ועל הסיטן. דדילמא היסט ביבש טהור ברה"ר כמו מגע כיון דלא (הוי עליה). וה"מ נמתני ועל מגען והסיטן ברה"ר בזמן שהן לחים. הר"ש:

ובין יבשין. כתב הר"ב ולא יבש כל כך שאינו יכול לחזור ולהשרות וכמה שרייתן שנינו ברפ"ז דנדה (משנה ב'):

משנה ז[עריכה]

אלו ספיקות שטהרו חכמים. עיין מ"ש בזה במ"ב בשם הראב"ד דאפילו יש בהן דעת לישאל ומש"ה קתני אלו שטהרו ולהרמב"ם דסובר דהני נמי דוקא כשאין בהן דעת לישאל. כי קתני אלו לאו למימרא שנשתנו אלו משאר ספיקות. שאע"פ ששאר ספיקות טמאות. אלו טהורות. אלא הספיקות שטהרו חכמים מטעם שאין בו דעת להשאל מני ואזיל. הכ"מ פט"ו מה' אבות הטומאות (הל' ח'):

ספק נזירות ספק בכורות. אינם ענין לטומאה וטהרה ומפני כן השמיטן הרמב"ם ברפי"ד מה' אבות הטומאות. והכניס במקומן ספק עובר ועומד. וספק שתי רשויות [הכ"מ שם הל' א'] ושתיהן במ"ב פ"ו ולענין משנתינו נראה בעיני שאלו השנים עשר בב"ד א' טיהרום. ומש"ה מנאן ביחד שכיוצא בזה כתבו התוס' פ"ק דשבת דף ט"ו אמתני' דלעיל על ששה הספיקות דלא חשיב אלא הנהו דתקינו באושא אבל לא סגי לן לתרוצה דבפלוגתא לא קמיירי. דאכתי תקשה דלא ליתני לא הנהו (משום) דאית בהו פלוגתא ולא הני נמי שאינם ענין לכאן. וניחא נמי לפי זה דלא קא מני ספק זיבה דהוי דומיא דספק נגעים. כדתנן סוף נזיר. וברפ"ב דזבים. וכה"ג בספק בכור איכא כמה ספיקות (בשאר דיני ממונות) דקי"ל בהו המע"ה:

משנה ח[עריכה]

ספק טומאה צפה על פני המים. דכתיב (ויקרא יא) בכל השרץ השורץ. כל מקום שהוא שורץ טמא אפילו צף. וכתיב על הארץ דמשמע דבעינן שיהא מונח על הארץ ולא צף. הא כיצד ודאי מגעו. טמא. ספק מגעו טהור. בגמ' פ"ט דנזיר ד' ס"ד. ונראה דאסמכתות הן. מדתנן שטהרו חכמים וטעמא דמדאורייתא אין טמא אלא הודאי. ועי"ל דהואיל ולא נתפרשו בכתוב בפי'. שפיר שייך למתני שטהרו חכמים. ותסייעיה להרמב"ם בשיטתו בלשון דמדברי סופרים שהעתקתי לשונו במ"ג פ"ז דאהלות. וכתב הר"ש לעיל מתני' ג' דהאי טעמא נמי בנזרקים דר"פ. מדמייתי התם ברייתא דקתני הנזרקים לעולם טהורין. ומתני' דקתני מפני שאין לטומאה מקום. משום דכל היכא שיש לטומאה מקום. קרינא ביה על הארץ ע"כ. אע"ג דהתוס' דהתם סוף דף ס"ג ע"ב (ד"ה צפה) נסתפקו אי ה"ה צפה באויר שזורקה אדם באויר:

רש"א בכלים טמא בקרקע טהור. דדריש אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור דמשמע דצפה בקרקע טהורה. וכתיב יטמא עד הערב. הא כיצד צפה בכלים טמא בקרקע טהור. (דדוקא דומיא דמעין ובור שהם מים שע"ג קרקע) תוס' [ד"ה כתיב] ובגמרא שם [ונ"ל דיש ט"ס בגי' זו. דז"ש יטמא עד הערב הוא לעיל מקרא דאך מעין כו' כמה פסוקים ולכן נ"ל דאלו השתי תיבות עד הערב הם ט"ס ולא מייתי אלא מיטמא. דבהך קרא גופיה דאך מעין דבסופו כתיב ונוגע בנבלתם יטמא וכן רש"י לא העתיק אלא יטמא. אע"ג דהתו' העתיקו ג"כ עד הערב:

רבי יוסי אומר. כתב הרמב"ם והתבאר ר"י והגעתו בענין אמתי:

משנה ט[עריכה]

היתה ככר טמאה בידו כו'. והביא המשל באיש טמא וככר טמא. להודיענו שאין הבדל בין היות הספק נופל במי שיש בו דעת לישאל או שאין בו דעת לישאל. הנה ספק המשקים לענין אם נטמאו בעצמן טמא כ"כ הרמב"ם. ולפי זה נוסחתו כגי' הספר דג' וזרקה. וכן העתיק בחבורו פי"ד מהא"ה [הלכה ז'] אבל הר"ב והר"ש נראה דגרסי כנ"א ופשטה. דאי גרס וזרקה. ה"ל לפרושי ברישא מאי דפירשו בסיפא דכגון שהיה לנו ספק אם לאחר שנחה כו':

משנה י[עריכה]

לאוכלים טמא ולכלים טהור. פי' הר"ב דדריש קרא וכו' יטמא לטמא אחרים. הלכך ספק טומאה לטמא אוכלים טמא. ולכלים טהור. דק"ו הוא ומה כלי שמטמא משקה אינו מטמא כלי משקין הבאים מחמת כלי אינו דין שלא יטמאו את הכלים. מאי אמרת משקים הבאין מחמת השרץ. הא לא אתיין אלא בק"ו ממשקין הבאים מחמת כלי דיו לבא מן הדין להיות כנדון. בגמ' פ"ק דפסחים דף י"ח:

כיצד שתי חביות כו'. מדקתני כיצד משמע דברישא דמקל לבין הככרות מודה רבי וסי. וכן מוכח בתוספתא בהדיא. ויש ליתן טעם דרישא ספק נגע. אבל הכא העיסה עצמה נעשית מן המשקים. וקשה דבספ"ק דפסחים [דף ט"ו] אמרינן דר' יוסי קסבר דטומאת משקים לטמא אחרים דאורייתא (כדפי' הר"ב שם וכאן). וי"ל דהתם בסוף כל הסוגיא אמרי' דר"י בשיטת ר"ע רבו אמרה. וליה לא ס"ל. אלא קסבר אליבא דנפשיה. דטומאת משקין לטמא חחרים דרבנן. הר"ש (ועיין בתוספות דפסחים סוף דף ט"ו ד"ה ר"י) ולי עוד ראיה מדקתני בסיפא זה הוא ספק משקים כו'. וביבמות פ"ג משנה ג' וז' דייקי'. זו היא למעוטי מאי כו'. ומל' התוספתא מוכיח כן מקל [שהיא] מלאה משקין טמאין וזרקה כי' לא זהו ספק משקים שנחלקי עליו חכמים. אלא איזהו ספק משקים שנחלקו עליו חכמים שתי חביות כו':

משנה יא[עריכה]

ספק ידים ליטמא כו'. אע"ג דלא פי' בה דבר במשנתינו. חזר ושנאה כדי לחזור על כולן שלא לדלג אחת מבינתים. אבל בספ"ב דמס' ידים האריכה המשנה. ורבי יוסי פליג התם דאמר ליטהר טמא:

ספק רה"ר טהור. ה"נ לא חזר ושנאה. אלא איידי דאינך. והרמב"ם כ' וז"ל. התחיל לבאר זה. לפי שהוא הבדיל בו הבדלים רבים ויבארנו בפ' אשר אחר זה. והתחיל לבאר ספק ד"ס וכו':

ספק רה"ר טהור. פי' הר"ב ספק טומאה ברה"ר טהור שכן מצינו צבור כו' וכ"כ הר"ש בשם התוספתא דספק טומאה ברה"י טמא מסוטה ילפינן. כמ"ש הר"ב בפ' דלעיל משנה ו'. והדר אמרי' ומפני מה ספק רה"ר טהור מצינו שהצבור וכו' גם הרמב"ם העתיקה בפירושו לעיל. וכן בחבורו רפט"ז מהא"ה ואיכא למידק דכיון דמסוטה ליכא למילף אלא כי סוטה שהיא ברה"י במקום סתירה לא איצטריך מידי למילף מינה דבר"הר טהור. דהא ודאי ממילא ברה"ר טהור וכבר כתבתי כן בפ"ח דעדיות מ"ד בשם התו' ודהכי איתא נמי בגמ' (דנדה דף ג') דטעמא דרה"ר טהור משום דהעמד דבר על חזקתו. ומצאתי בתוס' פ"ה דסוטה דף כ"ח (ד"ה מכאן) שכתבו דלא כמ"ש בשמם בעדיות. אבל פירשו דהלכתא גמירי לה דוקא הוא. דמשום העמד דבר על חזקתו לא מצינא לטהורי בר"הר. דה"א דסתירה דנקט קרא לא דבר הכתוב אלא בהווה. וה"ה לכל ספק טומאה בכל מקום שנולדה. דמסברא אין לטהר זו יותר מזו. וסד"א דגזירת המלך כך היא בכל ספק טומאה. אלא הלכתא גמירא לה להעמיד ספק טומאה ברה"ר אחזקתה דלא מחתינן לה טומאה מספק. ע"כ. והדר כתבו התו' ירוש' בסגנון התוספתא שכתבו הרמב"ם והר"ש ומהשתא איכא לפרושי ג"כ בזה הדרך. דאע"ג דבסוטה ונסתרה כתיב ה"א דלאו דוקא וכו' הלכך לטהר ספק טומאה שברה"ר צריכין אנו למילף ממקום אחר:

ספק ד"ס אכל אוכלים טמאים וכו'. וכן כל כיוצא באלו מולדות [טומאות שהן מד"ס. הרמב"ם (ריש) פט"ו מהא"ה ועיין בפ"ק דשבת במשנה י"ח דבר. ובסוף מסכת זבים ובמ"ג פ"ק דמכילתין:

ספיקו טהור. אם נפל עליו הספק אם אכל כו' או שלא יהיה דבר מזה הרמב"ם בפירושו ובחבורו רפ"טו [מהאה"ט] (מהט"א) ולכ"ע מפרש הכי. דלת"ק אפילו ודאי אכל ונסתפק אם טבל. ספיקו טהור. כדתנן במ"ב פ"ב דמקואות. ובפ"י מה' מקואות (ה' ו'). העתיק דברי ת"ק דהתם:

[אבל דבר שהוא אב הטומאה. והוא מד"ס. פי' הר"ב כגון דם תבוסה כו' וכגון הא דבנבלת עוף טמא דבמ"ג פ"ק דמכילתין ופירוש דם תבוסה במ"ה פ"ג דאהלות:

משנה יב[עריכה]

ספק שרצים פירש הר"ב השליך שרץ בין הככרות כו' בתוספתא. כמו שהתבאר בתחלת זה הפרק. הרמב"ם:

ספק נזירות מותר. עיין מ"ש בזה במ"ה פ"ק דנזיר:

בין טהורה. והיא בעלת מום שיתננה לכהן ואין בה למזבח כלום:

משנה יג[עריכה]

האשה שיש עלי' ספק חמש לידות כו'. משנה זו שנויה בספ"ק דכריתות. וע"ש בפירוש הר"ב: