משנה טהרות ד ה
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת טהרות · פרק ד · משנה ה | >>
על ששה ספיקות שורפין את התרומהח: על ספק בית הפרס, ועל [ספק] עפר הבא מארץ העמים, על ספק בגדי עם הארץ, ועל ספק כלים הנמצאין, על ספק הרוקין [הנמצאין], על ספק מי רגלי אדם שהן כנגד מי רגלי בהמה.
על ודאי מגען שהוא ספק טומאתן, שורפין את התרומה.
רבי יוסי אומר, אף על ספק מגען ברשות היחיד.
וחכמים אומרים, ברשות היחיד, תולין.
וברשות הרבים, טהור.
על שישה ספקות, שורפין את התרומה -
- על ספק בית הפרס, על עפר הבא מארץ העמים,
- על ספק בגדי עם הארץ, על ספק כלים הנמצאין,
- על ספק רוקין הנמצאין, על ספק מי רגלי אדם שהן כנגד מי רגלי בהמה.
- על ודאי מגען,
- שהוא ספק טומאתן - שורפין את התרומה.
- רבי יוסי אומר: אף על ספק מגען ברשות היחיד.
- וחכמים אומרין:
- ברשות היחיד - תולין,
- וברשות הרבים - טהור.
כבר ביארנו בפתיחה ששתני הטמאין הן משקין טמאין, וידוע ששתני הבהמות טהורים. וכבר התבאר בתוספתא שאם נתערבו מי רגלים טהורים עם מי רגלים טמאין, אמרו "רואין אותן כאילו הן יין במים, אם בטלו מראיהן טהורים, ואם לאו טמאין". ואמר (שם) [כאן], שאם נתערבו מי רגלי אדם טמא עם מי רגלי בהמה בשווה חצי בחצי, הנה זה המעורב ספק אם בטל מראיו ויהיה טהור, או לא בטלו מי רגלי האדם ויהיה הכל טמא, וזהו מכלל הספיקות אשר שורפים עליהם התרומה.
וכבר נתבאר באהלות (פי"ח מ"ו) שארץ העמים ובית הפרס מטמאים במגע ובמשא, והיה ספק אם יש בה עצם כשעורה או אין בה.
וכן הרוק הנמצאות בשווקים, הנה לפעמים הוא רוק איש טמא והוא משקין טמאים, או הוא רוק איש טהור.
וכן הכלים הנמצאים, אפשר שיהיה כלי טמא או כלי טהור, ובגדי עם הארץ גם כן ספק אם הן טמאין או טהורים.
וכל עוד שנגעה תרומה באחד מאלו הדברים הטמאים אשר נטמאו בספק, הנה היא תשרף לפי שנטמאת, וזהו עניין אמרו על ודאי מגען שהוא ספק טומאתן, רוצה לומר שהתרומה נגעה באחד מאלה באמת, וזהו ספק טומאה ולפי שאלה בעצמן טמאין בספק כמו שביארנו.
ואמר רבי יוסי, שספק מגען גם כן ברשות היחיד שורפין את התרומה. וחכמים אומרים, ברשות היחיד תולין לפי שהיא שתי ספיקות, אחת מהן ספק נגע ספק לא נגע, ואם תמצא לומר נגע, ספק טמא הוא זה הרוק או זה הכלי או טהור, והעיקר אצלינו שעל ספק ספיקא אין שורפין את התרומה כמו שיתבאר ברביעי מנדה, ולכן ברשות היחיד תולין, וברשות הרבים טהור כפי העיקר.
ואין הלכה כרבי יוסי:
על ספק בית הפרס. כגון תרומה שנכנס לבית הפרס דהוא שדה שאבד בו קבר והיינו ספק דלא ידעינן אם האהילה על הקבר ומיהו קשה למ״ד ברה״י תולין לפיכך נראה דאיירי בשדה שנחרש בה קבר דההוא ודאי מדרבנן:
ועל ספק עפר הבא מארץ העמים. דכל עפר ארץ העמים מספקא לן ברקב של מת:
ועל ספק בגדי עם הארץ. דכולן מספקא לן שמא ישבה עליהן אשתו נדה כדתנן בגדי עם הארץ מדרס לפרושים ובפ' בנות כותים (דף לב:) פריך עלה מהא דתנן התם ואין שורפין עליהן את התרומה מפני שטומאתן בספק:
ועל ספק כלים הנמצאים. דלא ידעינן אם טמאים:
ועל ספק רוקים. כל רוקין מספקא לן דילמא דזב נינהו:
ועל ספק מי רגלי אדם. האי ספק לא דמי לאחריני אלא אפילו מספקא לן אי מי רגלי אדם אי מי רגלי בהמה הן דאיכא תרי ספיקי לקולא דאם ת״ל דאדם שמא טהור:
שכנגד מי רגלי בהמה. דידועים דשל בהמה הן ורבותא אשמעינן דלא תימא מדהני דבהמה הני נמי דבהמה א״נ משום דכשהם זה אצל זה מנכרי טפי דהם של אדם וליכא אלא חדא ספיקא וי״מ משום דאז מוכחא מילתא שהם של עובד כוכבים משום דעובד כוכבים נפנה באמצע הדרך אצל בהמתו אבל ישראל נפנה לצדדין כדאמרי' בחלק (ד' קד:) ולא יתכן דאטומאת עובד כוכבים לא שרפינן תרומה כדאמרינן בפ' בנות כותים (דף לד.) גבי דם מעובד כוכבים דעבדו ביה רבנן הכירא כי היכי דלא לישרוף עליה תרומה וקדשים אבל בת״כ ובתוס' דמס' זבין (רפ״ב) אמרי' בהדיא דשורפים תרומ' על טומאת עובד כוכבים ובפ' שני דזבים הארכנו בה:
ודאי מגען וספק טומאתן. יודע ודאי שנגעה בהן תרומה אבל אינו יודע אם הן טמאין אם לאו כדפרישית בכולהו שורפין:
וחכ״א. תלת תנאי איכא הכא אבל בפ״ק דשבת (דף טו:) אין הגירסא כן (אכן לפנינו בשבת איתא הגירסא כמו במשנה דהכא) ואין שם אלא ר' יוסי ות״ק וגרסי' התם רבי יוסי אומר אף על ספק מגען ברה״י תולין ברה״ר טהורים:
על מפק בית הפרס - כגון תרומה שנכנסה לבית הפרס, דהוא שדה שנחרש בה קבר ט וספק אם יש בה עצם כשעורה מן המת:
ועל ספק עפר הבא מארץ העמים - דכל עפר הבא מארץ העמים מספקינן ליה ברקב י של מת. ושני אלה ארץ העמים ובית הפרס גזרו בהם שיהיו מטמאים במגע ובמשא:
ועל ספיקן של בגדי עם הארץ - דכולהו מספקא לן אם ישבה עליהן אשתו נדה:
ועל ספק כלים הנמצאים - דלא ידעינן אם טמאים הן:
ועל ספק רוקין - דשמא של זב וזבה הן, או דנדה ויולדת:
מי רגלי אדם שהן כנגד מי רגלי בהמה - רבותא קמשמע לן, דלא אמרינן מדהני דבהמה הני נמי דבהמה, ואע"ג דאיכא תרי ספיקי לקולא, ספק דבהמה ספק דאדם, ואפילו אם תמצי לומר דאדם, שמא דאדם טהור יא. ורמב"ם פירש על פי התוספתא, כגון שנתערבו מי רגלי אדם טמא עם מי [רגלי] בהמה חצי בחצי בשוה, וזהו שכנגד מי רגלי בהמה, ומספקא לן אם בטלו מראיהן של מי רגלי אדם ויהיו כולן טהורין, או לא בטלו ויהיו כולן טמאין:
על ודאי מגען שהוא ספק טומאתן - יודע ודאי שנגעה בהן תרומה, אבל אינו יודע אם הן טמאים או לאו, כדפרשינא ספיקא דכולהו:
וחכמים אומרים ברשות היחיד תולין - על ספק מגען. ולא שורפים משום דהוי ספק ספיקא לקולא, ספק נגע ספק לא נגע, ואפילו אם תמצי לומר נגע, ספק טמאים ספק טהורים. ואין הלכה כר' יוסי דאמר על ספק מגען שורפין:
על ששה ספיקות שורפין כו'. אע"פ שעיקר טומאתן בספק. הואיל דודאי ספיקות אלו טומאתן מן התורה. שהמת והזב טמאין מן התורה. הרמב"ם פי"ג מהא"ה. ועמ"ש בשם התוס' במ"ז ד"ה ספק. [וכן עיין בפי' הר"ב שם. ובסוף מ"ט]:
בית הפרס. פי' הר"ב שדה שנחרש בה קבר. אבל לא שאבד בה קבר. אע"פ שנקרא ג"כ בית הפרס בפרק בתרא דאהלות משנה ג' (דבההוא) איכא ספיקא דאורייתא. וא"כ לחכמים אמאי קאמר (אף) ספק מגע ברה"י תולין. והא (תנן לקמן פ"ו) ספק רה"י טמא. הר"ש ותוס' דשבת:
ועל ספק עפר וכו'. כך העתיקו הר"ב והר"ש. וכן הוא בגמ' פ"ק דשבת דף ט"ו. ומיהו לגי' הספר אפשר לומר דספק דבית הפרס קאי נמי אארץ העמים שרגילים לשנותן ביחד. ומ"ש הר"ב מספקינן ליה ברקב של מת. וכן הלשון בפירוש הר"ש ותמיהני דתנאים התנו ברקב כדפי' הר"ש ברפ"ב דאהלות. והיאך נחוש שנתקיימו בו כל אותן התנאים. ובפירש"י דשבת (שם) בקבר של מת:
על ספק בגדי ע"ה. פי' הר"ב דכולהו מספקא לן אם ישבה עליהן אשתו נדה. עיין מ"ש בספ"ב דחגיגה:
על ספק כלים הנמצאים. עיין במשנה ב' פרק ח' דשקלים:
על ספק הרוקין. עיין שם בריש הפרק:
על ספק מי רגלי אדם כו'. כתב הר"ב ואע"ג דאיכא תרי ספיקות כו'. כ"כ רש"י דשבת. והקשו התוספות (ד"ה ועל) דאמאי (טמא) כיון דהוי ספק ספיקא. ופירשו דנקט (שהן כנגד) מי רגלי בהמה. משום דכשהן זה אצל זה. הן ניכרות טפי שהן של אדם. וליכא אלא ספק אחד:
(ח) (על המשנה) שורפין. הואיל דודאי ספיקות אלו טומאתן מן התורה, שהמת והזב טמאין מדאורייתא. הר"מ:
(ט) (על הברטנורא) אבל לא שאבד בה קבר, דבההוא איכא ספיקא דאורייתא, וא"כ אמאי אמרי רבנן תולין ברשות היחיד, והא ספק ברשות היחיד טמא. הר"ש:
(י) (על הברטנורא) ותמיהני, היאך נחוש שנתקיימו בו כל התנאים שכתב הר"ב בריש פרק ב' דאהלות. ורש"י כתב בקבר:
(יא) (על הברטנורא) וקשה, אמאי טמא, הא הוי ספק ספיקא. ופירשו התוס', דנקיט כנגד מי רגלי בהמה משום דכשהן זה אצל זה הן ניכרות טפי שהן של אדם וליכא אלא ספק אחד:
על ששה ספיקות: שבת פ"ק דף ט"ו ואמרינן התם ששה ספיקות באושא התקינו. ואין שם מחלוקת אלא ר' יוסי ות"ק וה"ג התם ר' יוסי אומר אף על ספק מגען ברה"י תולין ובר"ה טהורים. כך כתב ה"ר שמשון ז"ל. אכן בגמרות שלפנינו בדפוס המשנה כמו כאן וכתבו התוס' שם בשבת אומר ר"י ז"ל דאפילו איכא ספקות יותר ששורפים עליהם את התרומה כגון סככות ופרעות וכיוצא בהן הכא לא חשיב אלא הנהו דתקינו באושא ע"כ. ומאי דקשה אמתני' דהכא ממתני' דפרק בנות כותים כתבו רעז"ל שם ראש הפרק:
על עפר: אית דגרסי על ספק עפר:
על ספק הרוקים הנמצאים: כך מצאתי מוגה:
בפי' רעז"ל ואפילו את"ל דאדם שמא דאדם טהור. אמר המלקט אי נמי כי הוו זה אצל זה מינכרי שהם של אדם שאינם דומין זה לזה וליכא אלא חד ספיקא. הר"ש והרא"ש ז"ל. וגם תוס' ז"ל שם בפ"ק דשבת הכריחו זה הפירוש. ועיין בפי' הר"ש ז"ל בר"פ שני דזבים. וכתבו תוס' ז"ל שם בשבת פ"ק דף ט"ו על ספק בית הפרס נראה לרבינו יצחק דמיירי שנחרש בה קבר דטהור מדאורייתא ולא חיישינן לעצם כשעורה ולא הוי אלא מדרבנן. אבל שדה שאבד בה קבר הוי ספקא דאורייתא כדמוכח במועד קטן וא"כ לחכמים אמאי קאמרי אף ספק מגע ברה"י תולין והתנן בפ"ו דטהרות דכל ספקות ברה"י טמא עכ"ל ז"ל. וכן פי' ג"כ הר"ש ז"ל. אבל רש"י ז"ל פירש בית הפרס כגון תרומה שנכנסה לבית הפרס דהוא שדה שאבד בה קבר והיינו ספק דלא ידעינן אם האהילה על הקבר אם לאו ע"כ. ושם בנדה כתבו התוס' ז"ל פשיטא דאיכא ספיקי טובא שאין שורפים עליהם את התרומה כגון טומטום בלובן או באודם וכיוצא בו או שמא נראה להחמיר בזה כמו בספק בגדי ע"ה לכן משכח ביה ספק ספקא ומכאן קשה על מה שפי' רש"י ז"ל בפ"ק דשבת על הך ברייתא דעל ששה ספקות וכ' על ספק מי רגלי אדם שכנגד מי רגלי בהמה ופי' דהשתא יש להסתפק שמא של בהמה הן אפילו של אדם הן שמא של חבר הן הכא משמע דעל ספק ספיקא אין שורפין. ומיהו אין להשוות גזרות חכמים דפעמים נראה להם להחמיר אפילו בספק ספיקא ור"ת ז"ל פי' התם דכיון דהם כנגד מי רגלי בהמה ודאי דעכו"ם הם דישראל היה נפנה לצדדין כדאמרינן בהנזקין וקשה דאפילו ודאי הם דישראל שורפים משום דשמא דע"ה הן כדשרפינן על ספק הרוקים הנמצאים בההיא ברייתא ועוד דאטומאה דעכו"ם לא שרפינן תרומה כדאמרינן לקמן עבדו רבנן היכירא דלא לשרוף עלייהו תרומה וקדשים. ונראה לפרש דלהכי נקט כנגד מי רגלי בהמה דאז ניכר שאינם של בהמה שאינם דומין לאותם שכנגדן וליכא אלא חד ספיקא אבל אם היה אפשר להסתפק בשל בהמה לא הוה שרפינן דהוי ספק ספיקא. ע"כ בקיצור:
על ודאי מגען: וכ' מצאתי מוגה בתלמוד הרב בצלאל אשכנזי ז"ל שם בשבת פ"ק דף ט"ו על ודאי מגען וספק טומאתם. ובברייתא פליג ר' יהודה ואמר דאין שורפים על ודאי מגען אלא ברה"י:
יכין
על ששה ספיקות שורפין את התרומה: ר"ל אע"ג שבכל טומאה שמד"ס. אע"ג שוודאי נטמא בה. אין שורפין עליו את התרומה [כשבת ט"ז א']. דאמרינן עבדו בה רבנן היכירא דלא נשרף עליה תרומה [ועיין רש"י שם]. אפ"ה בהנך ו' ספיקות. אם ודאי נטמא בהן. כיון שכל גזירת טומאתן מחמת ספק דאורייתא הוא. להכי שווינהו רבנן להנך ו' ספיקות. כאילו ודאי נגע בטומאה דאורייתא. ושורפין עליהן את התרומה אפילו כשנטמא בהן בר"ה. אבל אש מסופק אם נגע בהן, בר"ה טהור. וברה"י תולין. וכדמסיק בסיפא. וטעמא מדהו"ל ספק ספיקא. ובכל ס"ס אפילו ברה"י אין שורפין עליו את התרומה [כנדה לג"ב וע' רמב"ם ספי"ג מאהט"ו]. ונ"ל דבספק מגען ברה"י בדבר שאין בו דל"ש. או שלא היה להטומאה מקום. לא עדיפי הנך ו' ספיקות משאר ודאי טומאה דאוריותא וטהור:
על ספק בית הפרס: שנגע או נשא ודאי גוש משדה שנחרש בה קבר [הוא ביה"ג. ועיין פ"ו מ"ז]. או שנכנס אדם לשדה כזו. או שהובא לתוכה כלי או מאכל שאין בהם דל"ש. אפ"ה חיישינן שמא הסיט האדם או נגעו זה או זה בעצם כשעורה ואפשר שטמון בהגוש [כאהלות פ"ב מ"ג] ולפיכך אם נגעו אח"כ בתרומה. או אם נגעה תרומה בעצמה בגוש הזה, נשרפת:
ועל ספק עפר הבא מארץ העמים: ר"ל אם ודאי נגע או נשא אדם. או כלי או מאכל שוודאי נגעו בגוש שבא מח"ל. שג"כ מטמא במגע ובמשא. מספק שמא טמון בו עצם כשעורה [אהלות שם]. ולפיכך אם אח"כ נגע בתרומה. או שנגעה התרומה בהגוש בעצמה. טמאה ונשרפת. ולא חש תנא לפרש דמיירי בגוש דוקא. דהרי רק בגוש כברייתו גזרו [כספי"ז דאהלות]. אבל עפר של זה או זה טהור:
על ספק בגדי עם הארץ: שנגעו. או נשא אדם ודאי בגדי ע"ה דגזרו עליהן טומאה מספק שמא ישבה עליהן אשתו נדה. מדאין נזהרין או בקיאין כ"כ בדיני מדרס כחברי' [כספ"ב דחגיגה]:
ועל ספק כלי' הנמצאין: שנגע בהן בוודאי. וחכמים גזרו על כל כלים הנמצאים שיטמאו במגע גם לאדם וכלים. שמא הכלי שנמצא נטמא במת:
על ספק הרוקין הנמצאין: בשנגע או נשא שום רוק הנמצא. אפילו בר"ה [ולרא"ש לקמן פ"ה מ"ב. דוקא בשיש ישראלית שוטה או עכו"ם בעיר]. גזרו עליו טומאה מספק שמא מזב או נדה וחביריהן הוא [כשבת טו"ב]. אח"כ נגע בתרומה או שנגע התרומה בעצמה בהרוק. הר"ז טמאה ונשרפת:
על ספק מי רגלי אדם שהן כנגד מי רגלי בהמה: דכמו שגזרו טומאה על מגע ומשא של רוק הנמצא. כ"כ גזרו על מגע ומשא של מי רגלים הנמצאים. מספק שהן מזב ודכוותי'. והא דקאמר הכא שהן כנגד מי רגלי בהמה. רבו בו הפירושים. דלרש"י [שבת טו"ב] ר"ל אפי' הוא סמוך למי רגלי בהמה. דמסתבר דכמו דזהו של בהמה. ה"נ זה. אפ"ה מטמאינן. ואע"ג דהו"ל ספק ספיקא. ספק מבהמה וספק מאדם טהור. והרי על כל ספק ספיקא אין שורפין את התרומה [כנדה לג"ב]. י"ל דאין למדין מן הכללות [כעירובין כז"א]. א"נ דספק טהור לא מחשב ספיקא. מדרוב בני עולם עכו"ם. וכרמב"ם [פי"ג מאהט"ו הי"ג] הא דקאמר תנא שהן כנגד מי רגלי בהמה. ר"ל שנתערבו שוה בשוה מחצה על מחצה. וקמ"ל שאין אומרין כיון שטומאתן מד"ס ולא אמרינן דשמא אותן של בהמה רבו. ונתבטלו אותן של אדם. ולתוספות [שבת טו"ב] דוקא בנמצאו נגד מי רגלי בהמה. דהיינו שרואין שהן משונים מהם. ועי"ז ניכר שהן של אדם. והו"ל רק חד ספיקא. אבל באין מי רגלי בהמה כנגדן. הו"ל ספק ספיקא. ולא שרפינן עלה תרומה:
שורפין את התרומה: אפילו בר"ה. דכוודאי דיינינן להו. אבל ספק מגען אף ברה"י עכ"פ תולין. מדהו"ל ספק ספיקא:
ר' יוסי אומר אף על ספק מגען ברה"י: שורפין. ומשמע אבל בר"ה מודה לת"ק דספק מגען טהור:
וחכ"א ברה"י תולין: בספק מגען. והיינו משום דהו"ל ספק ספיקא:
וברה"ר טהור: לאו אסוקי מילתא דחכמים היא. אלא ד"ה היא. וג' מחלוקות בדבר. לת"ק גם ברה"י טהור. ולר"י ברה"י שורפין. ולחכמים ברה"י תולין. אבל בר"ה לכ"ע טהור:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת