מלאכת שלמה על טהרות ד
<< · מלאכת שלמה · על טהרות · ד · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
הזורק טומאה וכו': וזהו ספק דתנן לקמן ספק שרצים כשעת מציאתם פי' שאין אומרים שמא נגע בו ואח"כ ?נפל בצדו אלא הן כשעת מציאתן שאנו רואין אותו כעת שאינו נוגע:
השרץ שנמצא וכו': ואית דלא גרסי מלת שנמצא וכדתנינן לה פרק שני דעדיות סימן ז'. וגם ה"ר יהוסף ז"ל מחקה:
בפי' רעז"ל ואפילו אוחז בטומאה משמע שר"ל בחולדה או בכלב שבפיהן הטומאה ונלע"ד שצ"ל ואפילו אוחז בככר וכדלקמן בפי' רעז"ל סימן ט'. ולפי זה גם בפי' הר"ש ז"ל כך צ"ל:
או שעברו טהורים ביניהם ספיקן טהור: מתני' דלא כר' יהושע דמטמא לקמן בפ' ו' סי' ב':
שאין לטומאה מקום: כל זמן שהשרץ בפי החולדה והנבלה בפי הכלב לא חשיב לטומאה מקום אא"כ מונחת בארץ ומטהרין אפי' ברה"י ואפילו בדבר שיש בו דעת לישאל אבל מונחת בארץ אע"פ שמנקרין בה לא בטל המקום ובשלהי נזיר ילפינן לה מקראי גבי טומאה צפה דכתיב כל השרץ השורץ כל מקום שהוא שורץ וכתיב על הארץ הא כיצד ודאי נגע טמא ספק נגע טהור וכולהו נזרקין וצפה חד טעמא מדמייתי התם ברייתא דנזרקין לעולם טהור ומתני' דקתני מפני שאין לטומאה מקום משום דכל היכא דיש לטומאה מקום קרינן ביה על הארץ. הר"ש ז"ל:
הלכתי למקום הלז ואיני יודע אם נגעתי וכו': כצ"ל:
הממלא בעשרה דליים וכו': בפ"ק דנדה דף ג' קתני התם בברייתא בעשרה דליים זה אחר זה וז"ל רש"י ז"ל עשרה דלאים עשרה פעמים בדלי אחד ומערה בכלי גדול:
וכולן טהורין: דאמרינן השתא הוא דנפל דהואיל ומצא קודם שיערה הדלי בפעם הזאת לתוך הכלי טהורים. ובשאין לו אוגנים לדלי דהשתא ודאי אם איתא דהוה התם בזימני קמאי הוה נפיל מן הדלי עם המים. ע"כ:
בפי' רעז"ל צריך להיות דשמא השרץ היה בדלי הראשון והאי וכו' כיון דנקט בתחלת לשונו לשון רבים במה שכתב וה"מ כשאין לדליים אוגנים אבל יש להם אוגנים וכו' דוק. וז"ל הר"ש ז"ל והממלא בעשרה דליים בפ"ק דנדה מייתי ברייתא כה"ג וקתני בה הממלא עשרה דליים זה אחר זה ואמרינן עלה אמר ריש לקיש משום ר' ינאי לא שנו אלא שאין לה אוגנים אבל יש לה אוגנים כולם טמאים דשמא השרץ היה מדלי הראשון ומה שלא יצא עם המים לפי שהאוגנים עכבוהו והא דשביק התם מתני' דהכא ומייתי ברייתא משום דהכא לא קתני בזה אחר זה ומיירי בממלא בעשרה דליים בבת אחת והא קמ"ל דלא חיישינן שמא נגעו הדליים בשרץ ונטמאו משום דהוי ספק טומאה צפה על פני המים דאפילו ברה"י ספקו טהור כדתנן בפרקין וכדאיתא בשלהי נזיר א"נ מתני' מיירי בממלא עשרה דליים זה אחר זה מבור של יין או של שמן דלא קתני מים ולא חיישינן שמא היה שם שרץ מדלי ראשון וכיון דאיירי בעשרה דליים לא שייך כאן מילתיה דר' ינאי, עכ"ל ז"ל. וביד רפי"ז דהלכות שאר אבות הטומאות וז"ל שם וכן הממלא בעשרה דליים ונתן בעשרה כלים מדלי אחד לכלי אחד ואין ידוע הראשון מן האחרון ונמצא השרץ בכלי אחד מהן הרי התשעה כלים עם עשרה הדליים טהורים שאני אומר שמא בכלי זה היה השרץ מתחלתו ואם יש לדליים אזנים הרי כל הדליים עם כל הכלים טמאים, ע"כ. וכתב שם מהרי"ק ז"ל ומפ' רבינו דהממלא בעשרה דליים היינו' שהוא ממלא בכלי ונותן בעשרה כלים ואיני יודע מי הכריחו לפרש כן. ע"כ:
על ששה ספיקות: שבת פ"ק דף ט"ו ואמרינן התם ששה ספיקות באושא התקינו. ואין שם מחלוקת אלא ר' יוסי ות"ק וה"ג התם ר' יוסי אומר אף על ספק מגען ברה"י תולין ובר"ה טהורים. כך כתב ה"ר שמשון ז"ל. אכן בגמרות שלפנינו בדפוס המשנה כמו כאן וכתבו התוס' שם בשבת אומר ר"י ז"ל דאפילו איכא ספקות יותר ששורפים עליהם את התרומה כגון סככות ופרעות וכיוצא בהן הכא לא חשיב אלא הנהו דתקינו באושא ע"כ. ומאי דקשה אמתני' דהכא ממתני' דפרק בנות כותים כתבו רעז"ל שם ראש הפרק:
על עפר: אית דגרסי על ספק עפר:
על ספק הרוקים הנמצאים: כך מצאתי מוגה:
בפי' רעז"ל ואפילו את"ל דאדם שמא דאדם טהור. אמר המלקט אי נמי כי הוו זה אצל זה מינכרי שהם של אדם שאינם דומין זה לזה וליכא אלא חד ספיקא. הר"ש והרא"ש ז"ל. וגם תוס' ז"ל שם בפ"ק דשבת הכריחו זה הפירוש. ועיין בפי' הר"ש ז"ל בר"פ שני דזבים. וכתבו תוס' ז"ל שם בשבת פ"ק דף ט"ו על ספק בית הפרס נראה לרבינו יצחק דמיירי שנחרש בה קבר דטהור מדאורייתא ולא חיישינן לעצם כשעורה ולא הוי אלא מדרבנן. אבל שדה שאבד בה קבר הוי ספקא דאורייתא כדמוכח במועד קטן וא"כ לחכמים אמאי קאמרי אף ספק מגע ברה"י תולין והתנן בפ"ו דטהרות דכל ספקות ברה"י טמא עכ"ל ז"ל. וכן פי' ג"כ הר"ש ז"ל. אבל רש"י ז"ל פירש בית הפרס כגון תרומה שנכנסה לבית הפרס דהוא שדה שאבד בה קבר והיינו ספק דלא ידעינן אם האהילה על הקבר אם לאו ע"כ. ושם בנדה כתבו התוס' ז"ל פשיטא דאיכא ספיקי טובא שאין שורפים עליהם את התרומה כגון טומטום בלובן או באודם וכיוצא בו או שמא נראה להחמיר בזה כמו בספק בגדי ע"ה לכן משכח ביה ספק ספקא ומכאן קשה על מה שפי' רש"י ז"ל בפ"ק דשבת על הך ברייתא דעל ששה ספקות וכ' על ספק מי רגלי אדם שכנגד מי רגלי בהמה ופי' דהשתא יש להסתפק שמא של בהמה הן אפילו של אדם הן שמא של חבר הן הכא משמע דעל ספק ספיקא אין שורפין. ומיהו אין להשוות גזרות חכמים דפעמים נראה להם להחמיר אפילו בספק ספיקא ור"ת ז"ל פי' התם דכיון דהם כנגד מי רגלי בהמה ודאי דעכו"ם הם דישראל היה נפנה לצדדין כדאמרינן בהנזקין וקשה דאפילו ודאי הם דישראל שורפים משום דשמא דע"ה הן כדשרפינן על ספק הרוקים הנמצאים בההיא ברייתא ועוד דאטומאה דעכו"ם לא שרפינן תרומה כדאמרינן לקמן עבדו רבנן היכירא דלא לשרוף עלייהו תרומה וקדשים. ונראה לפרש דלהכי נקט כנגד מי רגלי בהמה דאז ניכר שאינם של בהמה שאינם דומין לאותם שכנגדן וליכא אלא חד ספיקא אבל אם היה אפשר להסתפק בשל בהמה לא הוה שרפינן דהוי ספק ספיקא. ע"כ בקיצור:
על ודאי מגען: וכ' מצאתי מוגה בתלמוד הרב בצלאל אשכנזי ז"ל שם בשבת פ"ק דף ט"ו על ודאי מגען וספק טומאתם. ובברייתא פליג ר' יהודה ואמר דאין שורפים על ודאי מגען אלא ברה"י:
ואין צריך לומר ברשות היחיד: נ"א ואין צורך:
אלו ספקות וכו': ספק מים שאובים בפרק שני דמקואות מפ' ספק מים שאובים שטהרו חכמים. ומצאתי מנוקד ספק מים שאובים הסמ"ך בשו"א ושמא הטעם מפני שהן סמוכים ונראה לע"ד דספק שאינו סמוך הסמ"ך בקמ"ץ והסמוך הסמ"ך בפת"ח וכן נקד ג"כ ה"ר יהוסף ז"ל וגם לעיל סי' ה' על ספק בית הפרס. וכתב הר"ן ז"ל בהלכות נדה לרב אלפס ז"ל דבפ' שני דשבועות דף ט"ו דמכאן הוכיחו רוב הפוסקים ז"ל דמים שאובים אין פוסלין את המקוה מן התורה אלא מדרבנן דאי הוי דאורייתא הוי ספקו לחומרא ועוד כתב שם ראיות אחרות ע"ש:
ספק משקין ליטמא טמא: ולטמא אחרים טהור. בסיפא מפרש כיצד ופליג ר' יוסי וסתם מתני' ר"מ כדמשמע בפ"ב דפסחים והתם מפרש טעמא משום דטומאת עצמן דאורייתא לטמא אחרים דרבנן:
ספק ידים: בפ' שני דמסכת ידים פליג ר' יוסי ואמר ליטהר טמא:
ספק ר"ה טהור: היינו ספק טומאה בר"ה דקיימא לן בכולי' תלמודא דטהור. הר"ש ז"ל:
ספק טומאה צפה וכו': נזיר פ' בתרא דף ס"ד ומפ' התם דדוקא בטומאת שרץ הוא דאמרי' שאם שרץ צף על פני המים ספק נגע בו ספק לא נגע בו ספקו טהור אבל בטומאה צפה דמת אפי' אם ספק נגע בה טמא וכדתנן התם ונמצא מת צף על פני המים דמערה טמא וכדפי' שם רעז"ל. ואיתא בפ"ק דפסחים דף י"ז ברייתא קרובה ללשון משנתנו ובפ' העור והרוטב (חולין דף קכ"ז) נמי ממעט ספק טומאה צפה מדכתיב על הארץ ומרבה ודאי טומאת שרץ צפה מדכתיב השרץ כל מקום ששורץ ואפילו על המים כדאיתא התם בנזיר. ועיין בפי' הר"ש ז"ל.
ר' יוסי אומר אפילו וכו': וכן הלכה ומשמע שאין עליו חולק:
ספק משקים וכו': בפסחים פ"ק דף ט"ז ברייתא קריבה ללשון משנתנו וזה לשונה ספק משקים ליטמא טמא ולטמא אחרים טהור דברי ר"מ וכן היה ר' אלעזר אומר כדבריו ר' יהודה אומר לכל טמא ר' יוסי ור"ש אומרים לאוכלים טמאים לכלים טהורים ע"כ. ובמסקנא מוכח דחזר בו ר' יהודה לגבי ר"ש לפי החסורי מחסרא שהעתקתי בפ"ט דמס' פרה סי' ה' אבל לתירוץ דרב אשי שכתבתי שם אפשר להיות דהדר לגמרי לקולא כדעת ר"מ. וגם ר' יוסי אמרי' במסקנא דלדעת ר' עקיבא רבו הוא דאמר דלאוכלין טמא משום דר"ע אית ליה טומאת משקים לטמא אחרים דאורייתא כמו שכתבתי בסוטה פ' כשם סי' ב' אבל איהו לא ס"ל אלא כר"מ ור' אלעזר והכריח שם רש"י ז"ל דלדידהו ע"כ לא משכחת קדש בא לידי רביעי אלא מדרבנן. ותוס' ז"ל כתבו שע"י עצים ולבונה משכחת לה שפיר דחבת הקדש מהני למימני ביה ראשון ושני ודלא כריש לקיש דמיבעיא ליה הא ולא אפשיטא לי'. והתוספתא הנז' תמצאנה בפי' הר"ש ז"ל:
כיצד טמא שפשט וכו' היתה ככר טמא וכו': הביא משל באיש טמא וככר טמא להודיענו שאין הבדל בין היות הספק נופל במי שיש בו דעת להשאל או שאין בו דעת להשאל הנה ספק המשקים לענין אם נטמאו בעצמן טמא הרמב"ם ז"ל וזה נראה שקשה קצת על מה שכתבתי בשמו ז"ל לעיל סוף סי' ז' דמשמע דקשה דידיה אדידי' והוא עצמו הביא שם בפי"ד לשון משנתנו ומשל דבאיש ודככר.
היתה ככר טמאה בידו וזרקה: ס"א ופשטה. וכן הוא בדפוס רבינו שמשון ז"ל ונראה שהיא גירסא נכונה דאי גרסי' וזרקה קשה אמאי טמא הא תנן לעיל ריש פירקי' דטומאה נזרקת ספקה טהור אפילו בשרץ עצמו. ספקו טמא ולטמא טהור כיצד כך צ"ל.
זרקה לבין ככרות טהורות: כך מ"מ וטעמא שהוא לשון נקבה וכדתנן ברישא היתה ככר טמאה ומיהו אשכחן נמי ככר לשון זכר וכדתנן בפירקין דלקמן סי' ו' שני ככרים א' טמא וכו':
בסוף פי' רעז"ל וי"ל דאיכא לאוקומי מתני' כשאדם אוחז הככרות ע"כ. אמר המלקט תירוץ זה תרצוהו תוס' וגם הר"ש ז"ל על קושיא אחרת שהקשו דמאי קמ"ל ר' יוחנן בפ"ק דנדה דספק טומאה הבאה בידי אדם ספקה טמא הא תנינא הכא ספקו טהור וטעמא משום דטומאת משקים לטמא אחרים לאו דאורייתא וה"ל ספק דרבנן הא לאו הכי ספקו טמא ותרצו דמצינן למימר שהככרות ביד אדם טמא וקמ"ל ר' יוחנן אפילו מונחים ע"ג קרקע או טהרות ביד טהור וטומאה מונחת ע"ג קרקע ע"כ:
ר' יוסי אומר ספק משקים וכו': ס"ל לר' יוסי שהעיסה טמאה להיותה אוכלין והעריבה אשר שם ללוש בה זו העיסה טהורה להיותה כלים ובטומאת משקים שלש סברות יש מי שסובר שאין טומאת משקים מן התורה כל עיקר ואפילו לטמא עצמן ויטמא דקרא היינו להכשיר דלא תימא דאין מים מכשירין אלא במחוברים לקרקע קמ"ל בכל כלי יטמא פי' יכשיר וסברת ת"ק דמתני' וסברת ר' יוסי הרי שלשה סברות קיצור מהרמב"ם ז"ל.
כיצד שתי חביות וכו': מדקתני כיצד משמע דאע"ג דסבר ר' יוסי טומאת משקים לטמא אחרים דאורייתא מודה ברישא בספק מגע דטהור ולא מטמא אלא היכא שעשה מן המשקה אוכל והיינו נמי לטמא אחרים שהלך לו המשקה ונעשה אוכל כמו חלב ורוטב שקרשו והכי איתא בתוספתא בהדיא ות"ק דר' יוסי היינו ר"מ כדמוכח בתוספתא ובפ"ק דפסחים ור' אלעזר ס"ל כר"מ ור' יהודה פליג בתוספתא וקאמר לכל טמא דקסבר לטמא כלים נמי דאורייתא ואמרי' התם בפסחים דהדר ביה ר' יהודה. ור"ש בתוספתא ס"ל כר' יוסי הר"ש ז"ל. ועוד כתב מה שכתבתי אני לעיל סימן ט' דהתם בפסחים בסוף כל הסוגיא אמרי' דר' יוסי בשיטת ר' עקיבא רבו אמרה וליה לא ס"ל אלא קסבר אליבא דנפשיה דטומאת משקים לטמא אחרים דרבנן וההיא תוספתא אליבא דר' עקיבא אבל סיפא דקתני בתוספתא לא זהו ספק משקים שנחלקו עליו חכמים לאו אפלוגתא דרישא קאי אלא אמתני' קאי דקתני אליבא דנפשיה ופליגי בשתי חביות שעשה עיסה מאחת מהן דר' יוסי חשיב להו כטומאת עצמן שהמים מעורבין בעיסה ור"מ חשיב להו כלטמא אחרים לפי שהמים בטלים בעיסה עכ"ל ז"ל. ועיין בספר קרבן אהרן פרשה ח' דפרשת שמיני:
ספק ר"ה טהור: בתוספתא רשב"ג אומר מפני מה ספק רה"י טמא וספק ר"ה טהור מפני שאפשר לישאל ליחיד ואי אפשר לישאל לרבים:
זו טהרת פרישות: פי' הרמב"ם ז"ל לזה קתני זו טהרת פרישות לכלול שתי הכוונות יחד וכמו שפי' רעז"ל אבל הר"ש ז"ל פי' עוד פירושים אחרים וז"ל טהרת פרישות כגון ט' צפרדעים ושרץ אחד ביניהם ואינו יודע באיזה מהן נגע ספקו טמא ברה"י דכל הקבוע כמחצה על מחצה דמי וי"מ כדתנן בפ"ב דנדה היתה יושבת במטה ועסוקה בטהרות ופרשה וראתה דם היא טמאה וכולן טהורות ע"כ. וכתוב שם בהגהה לפי' ראשון קשיא לן דהיינו ספק ר"ה דתנן כבר. וי"ל דבההיא דנדה מיירי דאע"ג דאיכא למימר ספק בשעת עיסוקה בטהרות ראתה ספק אחרי כן ספקא לקולא וטהור ע"כ:
ספק שרצים: כלומר מאי ניהו ספק שרצים דטהור היינו מה שאמרנו כשעת מציאתם כגון שנמצא שרוף וכ' הר"ש ז"ל ובתוספתא איזהו ספק שרצים שטהרו חכמים זהו ספק הנזרקים ר' דוסתאי בר ינאי אומר משום ר' יוסי הלך במבוי ועשה טהרות ואח"כ נמצא שם שרץ זהו ספק שרצים ע"כ ובר"פ שנינו הזורק טומאה וכו':
ספק נזירות מותר: ומאי דקשה אמתני' ממתני' דסתם נדרים דבפרק שני דנדרים כתבתיו שם בס"ד. וסתם מתני' ר' יהודה אבל ר"ש פליג עליה בתוספתא וקאמר ספק נזירות אסורה והבאתי דבריהם שם בנזיר פ' שני סימן ח' ובפ"ה סי' ו':
שהמוציא מחבירו עליו הראיה: התם בריש מציעא אמרינן תני עלה דאסור בגיזה ועבודה על הספק משום דקדושת בכור הויא קדושה דאתיא ממילא ואמר רבה התם דאי תפס כהן מוציאין אותו מידו דמסתמא בחזקת ישראל הן ולעולם גבי כהן לבד אמרי' המע"ה:
ספק קרבנות וכו': הכי תנן לה בספ"ק דכריתות ופי' הרמב"ם ז"ל ויעד זה הספק מכלל הטהרות כי מחוסר כפורים אינו בשלימות הטהרה שהוא לא יאכל בקדשים עד שיביא קרבנו. ע"כ: