משנה טהרות ד ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת טהרות · פרק ד · משנה ו | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

שני רוקין, אחד טמא ואחד טהור, תולין על מגען ועל משאן ועל היסטן ברשות היחיד, ועל מגען ברשות הרבים בזמן שהן לחין, ועל משאן בין לחין ובין יבשיןיג.

היה רוק יחידי ונגע בו ונשאו והסיטו ברשות הרבים, שורפין עליו את התרומה, ואין צריך לומר ברשות היחיד.

נוסח הרמב"ם

שני רוקין אחד טמא ואחד טהור תולין על מגען ועל משאן ועל הסיטן ברשות היחיד ועל מגען ברשות הרבים בזמן שהן לחין ועל משאן בין לחין בין יבשין היה רוק יחידי ונגע בו ונשאו והסיטו ברשות הרבים שורפין עליו את התרומה ואין צורך לומר ברשות היחיד.

פירוש הרמב"ם

כבר ביארנו בפתיחת זה הסדר שרוק הזב מאבות הטומאה ועוד יתבאר בסוף זבים שהוא מטמא במגע ובמשא ובהסט ויתבאר לך בפ' ז' מנדה (דף נד:) שרוק הזב אמנם יטמא כל עוד שהוא לח אמנם אם יתייבש ונתנגב תכלית היובש הנה לא יטמא כמו שהתבאר שם ואם יהיה ברה"י שני רוקין אחד טמא ואחד טהור ונגע באחד מהן ולא ידע באיזה מהן נגע ואמרו פה טמא אינו רוצה בו טמא ודאי אמנם ירצה בו אחד מן הרוקים הנמצאים אשר קדם המאמר בהן שהן טמאים ושורפים עליהן התרומה כאילו יאמר רוק אחד טהור ודאי וא' נמצא ונגע ונשא או הסיט לאחד מהן ברה"י ולא ידע באיזה מהן נגע הנה זה האיש אם נגע אחר זה בתרומה תולין ואין שורפין לפי שהוא תרי ספקי וזהו ביאור אמרם בהלכה הקודמת שספק מגען ברה"י תולין כי אין הבדל בין נפילת הספק בככר של תרומה עצמה אם לא נגע או בנפילת הספק באיש אשר נגע בתרומה באמת אם נגע ברוק טהור או ברוק הנמצא וכן בשאר הספקות ששורפים עליהן התרומה ואמר על מגען ברה"ר (או ברוק הנמצא) תולין עליו את התרומה וסבת זה מה שהתבאר מן התוספתא והוא אמרם כיון שנתלש עליו נעשה רה"י וכוונת זה שהרוק אם יהיה לח יתלה באבר אשר יגע בו וכבר ביארנו שהוא מטמא בכל שהוא ואם הגיע ממנו על גוף זה האיש אי זה שיעור שיהיה הנה הוא ספק ברה"י לפי שגוף האדם אינו רה"ר אמנם אם היה הרוק הנמצא יבש וכן הרוק הטהור ונגע בא' מהן ברה"ר אשר לא נתלה בגופו דבר הנה הוא טהור לגמרי ולא יפסיד התרומה לעולם כמו שקדם בהלכה אשר קודם זאת שספק מגען ברה"ר טהור אמנם אם נשאה ר"ל נשא אחד מהן ולא ידע איזה מהן הנה הוא ג"כ תולין עליו את התרומה אע"פ שהם יבשים לפי שכבר נשא ויצא הספק מרה"ר בהיות זה הרוק נשוא על זה האדם ותכלית מה שאמר שספק טומאה ברה"ר טהור ואם ספק נגע או לא נגע אשר עצם הדברים אשר נפל בהן הספק ברה"ר אמנם המשא הנה לא לעיקר אשר זכרנו והוא אמרם כיון שנתלש נעשה רה"י אמר היה רוק יחידי ר"ל רוק יחידי נמצא ונגע בו או הסיטו ואפי' ברה"ר כי זה האיש שורפין עליו את התרומה כפי מה שהתבאר שעל ודאי מגען שהוא ספק טומאה שורפים ואפי' ברה"ר כפי מה שביארנו בהלכה הקודמת ומבואר הוא שאמרו פה ברוקין היבשים לא ירצה בהן שהן יבשים בתכלית שהן אז לא יטמאו כמו שיתבאר בנדה (שם) ואפי' היה רוק הזב ודאי אמנם ירצה בהן ששבו מן הנגוב בגדר שלא יתלה ביד [אדם] אם לא ימששהו לכוונה אשר ביארנו ולזה אמרה התוספתא נגובים ולא אמר יבשים:

פירוש רבינו שמשון

תולין על מגען. שאינו יודע באי זה מהן נגע או אי זה מהן נשא או הסיט והאי טמא לאו דידוע של זב או של זבה דא״כ ברשות היחיד לישרוף כשאר כל ספק טומאה אלא אחד טמא שהוא מסתם רוקין ואחד טהור דידוע שהוא מאדם טהור וכיון דאפי' נגע ודאי בטמא אינו אלא מדרבנן השתא דאיכא ספק נגע בטהור תולין ברשות היחיד כדאמרי' בפ' בנות כותים (דף לג:) דאספק ספיקא לא שרפינן תרומה ובין אמגע בין אמשא בין אהיסט בין אלח בין איבש ולא ביבש כ״כ שאין יכול לחזור ולהשרות לכמות שהיה דההוא טהור גמור אפי' ודאי דזב כדתנן בפרק דם הנדה (דף נד:) אלא כגון דיכול לחזור ולהשרות לכמות שהיה ובתוספתא קרי ליה נגובה כלומר שאינו משקה טופח והאי דהקילו לטהר ביבש על ספק מגען ברה״ר ועל משאן בכל ענין תולין דילמא עבוד הכירא במגען דלא לשרוף עלייהו תרומה וקדשים והאי דלא עביד הכירא במשא ולטמייה למגע משום דמשא לא חשיב היכר לפי שיש דברים הרבה דלא מטמו במשא ועוד דמכיון שנשאו חשיב ליה רשות היחיד כדאמר ר' יהודה בתוס' דחשיב ליה מקום סתירה וכיון דחשיב רשות היחיד הא אמרן ברה״י תולין בין לח בין יבש ולכך נמי לא קתני הכא על משאן והיסטן דדילמא היסט ביבש טהור ברשות הרבים כמו מגע כיון דלא חזו ליה והוה מצי למתני ועל מגען והיסטן ברה״ר בזמן שהם לחים ואתיא מתניתין כרבי יהושע דמטמא לקמן פ״ו (מ״ב) טומאה ברשות היחיד וטהרה ברשות הרבים אי נמי אפילו כרבנן דרבנן נמי לא מטהרי אלא בספק נכנס כמו שאפרש שם ואין לתמוה אמאי (משום) דחשבינן משאו כרשות היחיד אע״ג דקאי ברשות הרבים דדכותה אשכחן בריש מסכת נדה (דף ב.) דמטמינן מעת לעת שבנדה אפי' ברה״ר ושם ביארנוה ועוד איכא למאן דאמר לקמן בפ״ו דכל למעלה מעשרה אפילו ברה״ר כרשות היחיד דמי: תניא בתוספתא (פ״ה) שני רוקין אחד טמא ואחד טהור ונגע באחד מהן או שנשאן על גבי החרס רבי יהודה אומר כיון שנתלשו עליו נעשה רשות היחיד אחד רשות היחיד ואחד רה״ר תולין היו נגובין והסיטן בקיסם ברשות היחיד תולין ברה״ר טהור ורבי יוסי אומר ברשות היחיד שורפין ספק נגע ספק לא נגע ספק הסיט ספק לא הסיט ברה״י תולין ברה״ר טהור ר' יוסי הגלילי אומר ברה״י שורפין היה רוק יחידי ספק נגע ספק לא נגע ספק הסיט ספק לא הסיט ברה״י תולין ברשות הרבים טהור ור' יוסי אומר ברשות היחיד שורפין. פי' כיון שנתלשו עליו נעשה רשות היחיד ומשום הכי אחד רשות היחיד ואחד רה״ר תולין ר' יוסי אומר ברשות היחיד טורפין ר' יוסי לטעמיה דאמר במתני' אף על ספק מגעו ברשות היחיד שורפין. ספק נגע ספק לא נגע הכא מודה ר' יוסי כיון דאיכא עדיין ספיקא זו דשמא לא נגע כלל ור' יוסי הגלילי אפילו בכי האי גוונא מחמיר: עוד תניא בתוספתא (רפ״ה) דם טמא שנתערב בדם טהור אין דם מבטל דם דברי רבי יהודה וחכמים אומרין רואין אותו כאילו הוא יין במים אם בטל מראיו טהור ואם לאו טמא רוק טמא שנתערב ברוק טהור אין רוק מבטל רוק דברי ר' יהודה וחכ״א רואין אותן כאילו הם מים אם בטל מראיו טהור ואם לאו טמא נפל למים תפור טמא נמחה אם בטל טעמיו ומראיו טהור ואם לאו טמא מי רגלים שנתערבו ביין רואין אותן כאילו הם מים נתערבו במים רואין אותן כאילו הן יין נתערבו במי רגלים אחרים רואין אותן כאילו הן יין במים אם בטל מראיהן טהורין ואם לאו טמאין מי רגלים של עובד כוכבים הולכין אחר הרוב ר' יהודה אומר רביעית בסאתים טמא יתר מכן טהור לוקחין ושואלין מי רגלים מ״מ ואין חוששין שמא של נדות הן שלא נחשדו בנות ישראל מכנסות מי רגליהם בשעה שהן נדות חרסן של זב וזבה ראשון ושני טמא ג' טהור בד״א בזמן שנתן לתוכן מים אבל לא נתן לתוכן מים אפי' עשירי טמא ר״א בן יעקב אומר שלישי אע״פ שלא נתן לתוכו מים טהור זב שהניח פיו על פי הכוס ונמלך שלא לשתותו המסיטו טהור שתה הימנו כל שהוא המסיטו טמא מפני משקה פיו ר״ש אומר רבו משקין שבו על משקין שבפיו נשך מן הפת ומן הבצל המסיטן טהור מן הקישות ומן המלפפון המסיטן טמא מפני משקה פיו ר״ש אומר רבו משקין שבו על משקין שבפיו קליפי פולין קליפי תורמוסין (בתוספתא איתא שפסקן.) שפסטן העובד כוכבים המסיטן טמא שבשווקין הולכין אחר הרוב ר' יהודה אומר על ודאי מגען ברשות היחיד שורפין. פי' תפור טמא הרוק עב הוא ונקשר זה בזה ואית דגרסי קשור טמא והכל אחד דהוא לשון תפירה. נתערבו במי רגלים אחרים הוה ליה למתני פלוגתא דר' יהודה במי רגלים כמו בדם ורוק ובפרק כל הזבחים שנתערבו (דף עט.) תניא בהדיא רבי יהודה משום רבן גמליאל אומר אין דם מבטל דם ואין רוק מבטל רוק ואין מי רגלים מבטלים מי רגלים. מי רגלים של עובד כוכבים דרבנן כדאמרי' בפ' בנות כותים (דף לד.) בני ישראל מיטמאין בזיבה ואין העובדי כוכבים מיטמאין בזיבה לפיכך הקלו בהן להתבטל ברוב ולרבי יהודה רביעית בסאתים. לוקחין ושואלין מי רגלים ראויין לכבס ולצביעה. חרסן של זב וזבה עביט של מי רגלים של זב וזבה ונשבר וחרסיו בלעו מימי רגלי הזב ואין מטמאין במשא שאף ע״פ שנבלעו טמאין כדתנן במסכת כלים (פ״ט) ומייתי לה בנדה בפ' האשה (דף סב:) חרסין שבלעו משקין ונפלו לאויר התנור טמא שסוף משקה לצאת בהיסק התנור פעם ראשון ושני הדיחו שתי פעמים טמא שעדיין לא פלטו מימי רגלים שבו בשלישי טהור משנתן לתוכו מים ג' פעמים טהור שפלטו מימי רגלים הנבלעים בו אבל לא נתן לתוכו מימי רגלים אלא הדיחו במי רגלים של טהור אפי' עשירי טמא דמין במינו לא בטיל ור' יהודה היא כדאיתא בזבחים (דף עח.) שפסטן העובד כוכבים שקלפן העובד כוכבים והא דלא תנא שפסטן הזב דקאי ביה משום דאין דרך ישראל לקלף בפיו. אחר הרוב אם רוב העובדי כוכבים המסיטן טמא ואם רוב ישראל המסיטן טהור. ר' יהודה אומר על ודאי מגען ברה״י שורפין אספיקות דמתני' קא מהדר ואתא למימר דאין שורפין על ודאי מגען. אלא ברשות היחיד:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

אחד טמא - לאו טמא ודאי שהוא ידוע דשל זב או של זבה, דאם כן ברה"י לשרוף כשאר כל ספק טומאה, אלא אחד טמא שהוא מסתם רוקין, ואחד טהור דידוע שהוא של אדם טהור. וכיון דאפילו נגע ודאי בטמא זה שהוא סתם רוקין אינו אלא מדרבנן, השתא דאיכא ספק נגע יב בטהור, תולין ברשות היחיד בין אמגע בין אמשא בין אהיסט בין בלח בין ביבש. ולא יבש כל כך שאין יכול לחזור ולהשרות כמות שהיה, דההוא טהור גמור אפילו ודאי דזב, אלא דיכול לחזור ולהשרות לכמות שהיה:

ועל מגען ברה"ר בזמן שהם לחים - אי אפשר שלא ידבק מהן כל שהוא בגוף הנוגע בהן, ויצא מכלל ספק טומאה ברשות הרבים, ודין רשות היחיד יש לו כשנדבק כל שהוא בגוף האדם. אבל רוק יבש שאינו נדבק, אם נגע בו הוי ספק טומאה ברשות הרבים דספיקו טהור:

ועל משאן בין לחין בין יבשין - דכשנתלשה הטומאה ברה"ר ונישאת על גבי אדם, לא חשיבא עוד טומאה ברה"ר, אלא הרי היא כטומאה ברה"י, כדאמרן:

היה רוק יחידי - מהרוקין הנמצאים, ספק של אדם טמא ספק של אדם טהור:

ונגע בו ונשאו והסיטו - אפילו ברשות הרבים, ואח"כ נגע בתרומה:

שורפים עליו את התרומה - כדתנן ברישא, על ודאי מגען שהוא ספק טומאתן שורפין את התרומה:

פירוש תוספות יום טוב

תולין על מגען וכו'. שאינו יודע באיזה מהן נגע או איזה מהן נשא או הסיט. הר"ש:

בזמן שהן לחין. פי' הר"ב אי אפשר שלא ידבק מהן כל שהוא בגוף הנוגע בהן וכו'. ודין רה"י יש לו כו'. כ"כ הרמב"ם בשם התוספתא. וכן הר"ש. ומסיק דאתיא אפילו כרבנן דרבי יהושע פ"ו מ"ב דאע"ג דמטהרי בטומאה ברה"י וטהרה ברה"ר. לא מטהרו אלא בספק נכנס. ואין לתמוה אמאי משום דחשבי' משאו כרה"י. אע"ג דקאי ברה"ר. דדכוותא אשכחן בריש מסכת נדה (דף ג') דמטמאין מעל"ע שבנדה אפילו ברה"ר. ע"כ. ועיין פ"ז מ"ג:

ועל משאן בין לחין בין יבשין. ולא קתני הכא על משאן ועל הסיטן. דדילמא היסט ביבש טהור ברה"ר כמו מגע כיון דלא (הוי עליה). וה"מ נמתני ועל מגען והסיטן ברה"ר בזמן שהן לחים. הר"ש:

ובין יבשין. כתב הר"ב ולא יבש כל כך שאינו יכול לחזור ולהשרות וכמה שרייתן שנינו ברפ"ז דנדה (משנה ב'):

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(יב) (על הברטנורא) או הסיט או נשא:

(יג) (על המשנה) משאן כו': ולא תני נמי ועל הסיטן, דדילמא הסיט ביבש טהור ברה"ר כמו מגע כיון דלא הוי עלייהו. והוה מצי למתני הסיטן בזמן שהם לחים. הר"ש:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

ואין צריך לומר ברשות היחיד:    נ"א ואין צורך:


פירושים נוספים