עיקר תוי"ט על טהרות ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משנה טהרות ד: הדף הראשי * מהדורה מנוקדת * נוסח הרמב"ם * נוסח הדפוסים * ברטנורא * עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על המשנה) ככר כו'. זו ואין צריך לומר זו קתני:

(ב)

(ב) (על המשנה) השרץ. מת. רש"י:

(ג) (על המשנה) תרומה. אע"פ שהוא של תרומה. הר"מ:

(ד) (על הברטנורא) דקיימא לן ספק טומאה הבאה בידי אדם, טמא כמי שיש בו דעת לישאל, ואפילו הכלי מונח על גבי קרקע, הכא דאין לטומאה מקום, טהור. הר"א. וקשה, דהוה ליה להר"ב למכתב רבותא טפי דאפילו אדם האוחז בככרות, טהורים, כדמוכח בגמרא דטפי איכא לאטמויי באוחז בטהרה מבאוחז בטומאה. ועתוי"ט:

(ג)

(ה) (על המשנה) מנקרין כו'. אע"פ שמנקרין בה לא בטל המקום. הר"ש:

(ד)

(ו) (על הברטנורא) ולפי זה מיירי בדלי אחד שמילא בו עשר פעמים. אלא שבי"ת של בעשרה אינו מדוקדק לפי זה. והתוס' העתיקו בלא בי"ת. ועתוי"ט:

(ז) (על המשנה) טהור. מפני שאין בכלים דעת לישאל. הר"ם. ותמה הר"א, הא טומאה הבאה בידי אדם היא. אבל הטעם שכל הטומאות כשעת מציאתן, ובמקום מציאתן כו'. ולדעת הר"מ יש לומר, שמאחר שלא נודע לאדם (ולא הוה ליה למידע) דאין דרך הטומאה לבוא, לא, חשיבא באה בידי אדם. כ"מ. והיינו דוקא כשהטומאה באה על ידי אדם. ועתוי"ט:

(ה)

(ח) (על המשנה) שורפין. הואיל דודאי ספיקות אלו טומאתן מן התורה, שהמת והזב טמאין מדאורייתא. הר"מ:

(ט) (על הברטנורא) אבל לא שאבד בה קבר, דבההוא איכא ספיקא דאורייתא, וא"כ אמאי אמרי רבנן תולין ברשות היחיד, והא ספק ברשות היחיד טמא. הר"ש:

(י) (על הברטנורא) ותמיהני, היאך נחוש שנתקיימו בו כל התנאים שכתב הר"ב בריש פרק ב' דאהלות. ורש"י כתב בקבר:

(יא) (על הברטנורא) וקשה, אמאי טמא, הא הוי ספק ספיקא. ופירשו התוס', דנקיט כנגד מי רגלי בהמה משום דכשהן זה אצל זה הן ניכרות טפי שהן של אדם וליכא אלא ספק אחד:

(ו)

(יב) (על הברטנורא) או הסיט או נשא:

(יג) (על המשנה) משאן כו': ולא תני נמי ועל הסיטן, דדילמא הסיט ביבש טהור ברה"ר כמו מגע כיון דלא הוי עלייהו. והוה מצי למתני הסיטן בזמן שהם לחים. הר"ש:

(ז)

(יד) (על המשנה) אלו כו' שטיהרו. ואפילו יש בהן דעת לישאל, וכמו שכתבתי לעיל אות ד' לדעת הר"א. ומשום הכי קתני אלו שטיהרו. ועתוי"ט:

(טו) (על המשנה) נזירות כו'. אינה ענין לטומאה ולטהרה. ונראה לי שאלו השנים עשר בבית דין אחד טיהרום, כמו שכתבו התוספ' על ששה ספיקות דלעיל. ועתוי"ט:

(ח)

(טז) (על המשנה) ספק כו'. מגעו טהור. גמרא. והיינו טעמא נמי בנזרקים דריש פרקין כו', משום דכל היכא שיש לטומאה מקום, קרינא ביה על הארץ. הר"ש. ועתוי"ט:

(יז) (על המשנה) ר"ש כו'. בגמרא יליף להו. ועתוי"ט:

(ט)

.אין פירוש למשנה זו

(י)

(יח) (על הברטנורא) בגמרא דפסחים מסיק דאליבא דר"ע רבו קאמר הכי, וליה לא סבירא ליה אלא דרבנן היא, [אלא דחשיב להו כטומאת עצמן שהמים מעורבין בעיסה. ור"מ פליג בתוספתא וסבירא ליה דבטלי לגבי עיסה וחשיב להו כלטמא אחרים. הר"ש] ואתי שפיר דקתני כיצד כו' זה הוא. וכדאיתא בתוספתא, לא זהו טומאת משקין שנחלקו עליו, אלא זהו כו' כיצד שתי חביות כו'. ועתוי"ט:

(יט) (על הברטנורא) כדיליף ליה בגמרא שם דף י"ח:

(יא)

(כ) (על הברטנורא) הר"ש והר"מ מהתוספתא. וקשה, דהא מדילפינן ספק רשות היחיד מסוטה, ממילא דברשות הרבים דלא דמי לסוטה, טהור. והתוס' בסוטה דף כ"ח כתבו, דסלקא דעתך אמינא דונסתרה לאו דוקא אלא שדיבר הכתוב בהווה. ועתוי"ט:

(כא) (על הברטנורא) וכגון הא דנבלת העוף טמא דפרק קמא במשנה ג'. ופירוש דם תבוסה, עיין פרק ג' דאהלות משנה. ה':

(יב)

(כב) (על המשנה) טהורה. והיא בעלת מום שיתננה לכהן ואין בה למזבח כלום: