ברטנורא על טהרות ד

משנה טהרות, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

הזורק - ככר לבין המפתחות. לא שנא זרק ככר טהור לבין מפתחות טמאות, ולא שנא זרק מפתחות טמאות לבין הככרות, ולא נודע אם נגע הככר הטהור במפתחות הטמאות, טהור הככר, דסבירא ליה להאי תנא זורק כמי שאין בו דעת לישאל דמי:

ר' יהודה אומר ככר לבין המפתחות טמא - דסבירא ליה לרבי יהודה זורק כמי שיש בו דעת לישאל דמי, וספיקו טמא. מיהו כשזרק [מפתח טמא בין ככרות], טהור, הואיל והטומאה אינה נחה במקום אלא עוברת על הטהור, ספקו טהור. ואין הלכה כר' יהודה. וככר ומפתחות דנקט במתניתין, הוא הדין לכל שאר דברים הנזרקים, אלא משום דאורחייהו דאינשי לזרוק ככר ומפתחות זה לזה, משום הכי נקט הני:

(ב)

ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טהור - ואפילו ברשות היחיד, ואפילו אדם שיש בו דעת לישאל אוחז בטומאה . שאין לטומאה מקום שתהא נחה בו, שכל זמן שהיא בפי החולדה או בפי הכלב אינה חשובה נחה במקום, אלא טומאה עוברת היא, הלכך ספיקו טהור, ואפילו אוחז בטומאה האדם שיש בו דעת לישאל:

(ג)

היו מנקרין בהן - אם השליכו החולדה את השרץ, והכלב את הנבילה, מפיהם על הארץ והיו מנקרים בה, הרי יש מקום לטומאה וספיקה טמא:

(ד)

ספק אדם - ספק האהיל על האדם:

טמא - שיש בו דעת לישאל. ואינו טהור מטעמא שהטומאה בפי העורב והיא טומאה עוברת, דכל המאהילין חשובות יש לטומאה מקום, ואפילו הנזרקין:

ספק כלים - ספק האהיל על הכלים:

טהור - שאין בהן דעת לישאל הממלא בעשרה דליים. זה אחר זה:

ונמצא שרץ באחד מהן הוא טמא וכולן טהורים - והני מילי כשאין [לדלי] אגנים. אבל יש לה אוגנים, כולן טמאים, דשמא השרץ היה בראשון , והאי דלא נפל עם המים אימור אוגנים עכבוהו:

העליון [טהור - ולא חיישינן שמא מן העליון] נפל לתחתון:

(ה)

על מפק בית הפרס - כגון תרומה שנכנסה לבית הפרס, דהוא שדה שנחרש בה קבר וספק אם יש בה עצם כשעורה מן המת:

ועל ספק עפר הבא מארץ העמים - דכל עפר הבא מארץ העמים מספקינן ליה ברקב של מת. ושני אלה ארץ העמים ובית הפרס גזרו בהם שיהיו מטמאים במגע ובמשא:

ועל ספיקן של בגדי עם הארץ - דכולהו מספקא לן אם ישבה עליהן אשתו נדה:

ועל ספק כלים הנמצאים - דלא ידעינן אם טמאים הן:

ועל ספק רוקין - דשמא של זב וזבה הן, או דנדה ויולדת:

מי רגלי אדם שהן כנגד מי רגלי בהמה - רבותא קמשמע לן, דלא אמרינן מדהני דבהמה הני נמי דבהמה, ואע"ג דאיכא תרי ספיקי לקולא, ספק דבהמה ספק דאדם, ואפילו אם תמצי לומר דאדם, שמא דאדם טהור . ורמב"ם פירש על פי התוספתא, כגון שנתערבו מי רגלי אדם טמא עם מי [רגלי] בהמה חצי בחצי בשוה, וזהו שכנגד מי רגלי בהמה, ומספקא לן אם בטלו מראיהן של מי רגלי אדם ויהיו כולן טהורין, או לא בטלו ויהיו כולן טמאין:

על ודאי מגען שהוא ספק טומאתן - יודע ודאי שנגעה בהן תרומה, אבל אינו יודע אם הן טמאים או לאו, כדפרשינא ספיקא דכולהו:

וחכמים אומרים ברשות היחיד תולין - על ספק מגען. ולא שורפים משום דהוי ספק ספיקא לקולא, ספק נגע ספק לא נגע, ואפילו אם תמצי לומר נגע, ספק טמאים ספק טהורים. ואין הלכה כר' יוסי דאמר על ספק מגען שורפין:

(ו)

אחד טמא - לאו טמא ודאי שהוא ידוע דשל זב או של זבה, דאם כן ברה"י לשרוף כשאר כל ספק טומאה, אלא אחד טמא שהוא מסתם רוקין, ואחד טהור דידוע שהוא של אדם טהור. וכיון דאפילו נגע ודאי בטמא זה שהוא סתם רוקין אינו אלא מדרבנן, השתא דאיכא ספק נגע בטהור, תולין ברשות היחיד בין אמגע בין אמשא בין אהיסט בין בלח בין ביבש. ולא יבש כל כך שאין יכול לחזור ולהשרות כמות שהיה, דההוא טהור גמור אפילו ודאי דזב, אלא דיכול לחזור ולהשרות לכמות שהיה:

ועל מגען ברה"ר בזמן שהם לחים - אי אפשר שלא ידבק מהן כל שהוא בגוף הנוגע בהן, ויצא מכלל ספק טומאה ברשות הרבים, ודין רשות היחיד יש לו כשנדבק כל שהוא בגוף האדם. אבל רוק יבש שאינו נדבק, אם נגע בו הוי ספק טומאה ברשות הרבים דספיקו טהור:

ועל משאן בין לחין בין יבשין - דכשנתלשה הטומאה ברה"ר ונישאת על גבי אדם, לא חשיבא עוד טומאה ברה"ר, אלא הרי היא כטומאה ברה"י, כדאמרן:

היה רוק יחידי - מהרוקין הנמצאים, ספק של אדם טמא ספק של אדם טהור:

ונגע בו ונשאו והסיטו - אפילו ברשות הרבים, ואח"כ נגע בתרומה:

שורפים עליו את התרומה - כדתנן ברישא, על ודאי מגען שהוא ספק טומאתן שורפין את התרומה:

(ז)

ספק מים שאובים - ספק אם נפלו למקוה זה מים שאובים ופסלוהו, או לא נפלו. או שראינו שנפלו בו מים שאובין, ספק אם היה בהן שלשה לוגין שהוא שיעור כדי לפסול את המקוה, או לא היה בהן כשיעור. וכולהו שאר ספיקות מפורשים לקמן בפרקין:

(ח)

ספק טומאה צפה על פני המים - ספק אם נגע בטומאה שצפה על פני המים או לא נגע:

בין בכלים בין בקרקע - בין שהמים בכלים בין שהמים בקרקע, טהור, דחשיב כאילו אין מקום לטומאה:

בכלים טמא - דחשיבי כאילו יש מקום לטומאה. ואין הלכה כר' שמעון:

ספק ירידתו טמא - שדרך אדם כשיורד לבריכה של מים, שכל דבר שבמים בא עליו, מחמת ההיסט שמתחיל לרחוץ את עצמו. אבל כשעולה מן המים, הדברים שבמים מתרחקים ממנו והולכים לצדי הבריכה:

אפילו אין שם אלא מלא האדם והטומאה - שהמקום צר בדרך שאי אפשר לו שלא יגע, אפילו הכי טהור, קסבר דטומאה צפה אינה מטמאה. כך מצאתי. אבל רמב"ם פירש, כל זמן שלא ידע בודאי שנגע בטומאה, טהור. נראה שאם היה בדרך שאי אפשר לו שלא יגע, טמא:

(ט)

ספק משקים ליטמא - משקים טהורים שנולד בהן ספק אם קבלו טומאה אם לאו, ספיקן טמא, כדמפרש ואזיל:

לטמא טהור - ואם המשקין טמאין ויש לנו ספק אם טמאו הדבר הטהור אם לאו, ספיקו טהור:

וזרקה לבין הככרות כו' מפיקו טהור - וכגון שהיה לנו ספק אם לאחר שנח המקל נגעו המשקים בככרות או לא נגעו. דאי בשעת זריקה, הוי ליה טומאה שאין לה מקום, ואפילו בשרץ דאורייתא ספיקו טהור, כיון שהטומאה נזרקה. וא"ת אכתי תיפוק ליה (דטהור) אפילו בשרץ משום דאין בו דעת לישאל. וי"ל דאיכא לאוקמי מתניתין כשאדם אוחז הככרות:

(י)

ספק משקין לאוכלין טמא - קסבר רבי יוסי טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא , דדריש קרא וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא, לטמא את אחרים, הלכך ספק משקין לטמא אוכלין, טמא:

ולכלים טהור - דטומאת משקין לטמא כלים מדרבנן, משמונה עשר דבר שגזרו בו ביום . ות"ק דפליג עליה דר' יוסי דריש וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא, אבל לא לטמא את אחרים, וטומאת משקין לטמא אוכלים ומשקין דרבנן, הלכך ספק טומאת משקין לטמא אחרים טהור. ואין הלכה כר' יוסי:

(יא)

ספק ידים ליטמא - מי שהיו ידיו טהורות וספק נגע באוכלים טמאין או במשקין טמאין ונטמאו ידיו, ספק לא נגע ולא נטמאו ידיו:

ולטמא - היו ידיו טמאות, ספק נגע באוכלים ומשקין וטמאן, ספק לא נגע:

וליטהר - היו ידיו טמאות וטיהרן, ספק נטהרו כראוי אם לאו. בכל הספיקות הללו, ספיקן טהור:

ספק רשות הרבים - ספק טומאה ברשות הרבים, טהור, שכן מצינו ציבור עושים את הפסח בטומאה, אם טומאה ודאית הותרה לצבור, קל וחומר ספק טומאה :

ספק דברי סופרים - כגון כל הנך דחשיב, דכולהו משמונה עשר דבר שגזרו בו ביום, ומפורשין הן במסכת שבת פרק קמא:

אבל דבר שהוא אב הטומאה והוא מדברי סופרים - כגון דם תבוסה, ונכרים שעשאום כזבים, וכיוצא באלו , אם נסתפק אם נגע בהן אם לא נגע:

ספיקו טמא - ומיהו אב הטומאה מדברי סופרים שהוא עצמו מספק, כגון בית הפרס דאיכא ספיקא אם יש בו עצם כשעורה אם לאו, בהא תנן לעיל דעל ודאי מגען שורפין, ועל ספק מגען אין שורפין, דהוי ספק ספיקא:

(יב)

זו טהרת פרישות - דתנן, בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, ובגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה. ואם נסתפק אחד מן הפרושים שאוכלין [חוליהן] בטהרה, אם נגע בבגדי עם הארץ אם לא נגע, וכן אוכל תרומה שנסתפק אם נגע בבגדי הפרושים ונטמא בהן לתרומה, ספיקן טהור:

ספק שרצים - השליך שרץ בין הככרות, ספק נגע בככרות בשעה שעבר עליהן, ספק לא נגע, אם מצא אותו שאינו נוגע, הרי הככרות כשעת מציאתן וספיקן טהור:

עד שלא נזקק לטומאה - בפרק ה' דנגעים מפרש כיצד:

ספק נזירות - כגון שאמר הריני נזיר אם יש בכרי הזה מאה כור, הלך ומצאו שנגנב או שאבד, ספק היה בו, ספק לא היה בו, מותר לשתות יין ולהטמא למתים:

ספק בכורות - ספק אם הוא פטר רחם אם לאו:

אחד בכורי אדם - פטור מלתת חמש סלעים לכהן:

אחד בכורי בהמה טמאה - פטר חמור:

שהמוציא מחבירו עליו הראיה - דאמר ליה לכהן, אייתי ראיה דהוא בכור ושקול:

(יג)

ספק קרבנות כיצד, האשה שיש עליה ספק חמש לידות וכו': מביאה קרבן אחד - חטאת העוף הבא על הספק:

ואוכלת בזבחים - שהקרבן הזה לגמור טהרתה בא והרי הוא כטבילה, שאם נטמאת האשה כמה טומאות, טבילה אחת עולה לכולן, אף קרבן זה כן:

ואין השאר עליה חובה - לא הצריכוה חכמים להביאן. שאף האחד בקושי התירו להקריב ספק מליקת חולין למזבח, אלא כדי לעשות לה תקנה ליטהר לאכול בקדשים: