תפארת ישראל על טהרות ד

משנה טהרות, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על טהרות · ד · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

הזורק טומאה:    בין שזרקו גדול פקח או קטן או בהמה. וכל שכן בנפלה הטומאה מאליה:

ככר:    טהור:

לבין המפתחות:    טמאות:

מפתח לבין הככרות:    טהורות. ונ"ל שאין בבא זו פירושא דרישא דזורק טומאה ממקום למקום. דא"כ למה הפסיק ביניהן עם הבבא דככר לבין המפתחות. ותו דל"ל פי' כלל לזורק טומאה. וכי אתא לאשמעינן דזורק טומאה היונו זורק מפתח טמא. וכי מה חילוק יש בין מפתח טמא לדבר אחר טמא. אלא הא דקאמר ברישא הזורק טומאה. היינו שזרק שרץ עצמו. ומה"ט נמי לא קאמר שזרקו בין הטהרות. דאטו בשופטני עסקינן שלא יחוש שיגע בנפילה בטהרות. אלא נקט שזרקו ממקום למקום. ומסופק שמא בשעה שנזרק נגע בטהרות. והדר תו נקט או אפילו היה להטומאה מקום. רק שזרק ככר טהור בין המפתחות הטמאות וכגון שלא ידע בשעת זריקה שהמפתחות טמאות ולהכי לא חשש להיות נזהר. דאע"ג דהטומאה נחה. עכ"פ מדלא היה בהככר תפיסת יד אדם בשעת ספק נגיעה. הו"ל הככר דבר שאין בו דעת לשאל. והדר נקט או שזרק מפתח וכו' מדסד"א דדוקא בזרק שרץ מטהרינן ברישא. משום דבי' מפורש בקרא שצריך שיהיה להטומאה מקום בשעת ספק מגעו. וכדכתיב השרץ השורץ על הארץ [כנזיר סד"א]. להכי אצטריך לאשמעינן סיפא. דאפילו בזרק מפתחות. וכגון שלא ידע שהן טמאות. והרי המפתחות אינן גוף הטומאה בעצמה. וביה אינו מפורש בקרא. שיצטרך לו מקום מנוח בשעת ספק מגעו, אפ"ה טהור. והן אמת דבין בזרק שרץ ובין בזרק מפתחות. אפילו בזרקן בין בני אדם טהורים. אע"ג דבכה"ג יש בו דעת לשאל בהנוגעין. אפ"ה מדעכ"פ זרק להטומאה ולא היה לה מקום בשעת מגע. הרי הבנ"א טהורים. וכדמסיק במשנה ג'. והא דנקט שזרק הטומאה לבין ככרות. ולא נקט רבותא טפי שזרק בין בנ"א. היינו רק איידי דבעי למנקט זרק ככר בין המפתחות. דעל כרחך רק בככר טהור מדאין בדל"ש נקט נמי זרק מפתח לבין הככרות:

טהור:    אפילו ברה"י אין חוששים שמא נגעו בהן המפתחות הטמאות. דבזרק את הטומאה ויש תרתי לטיבותא לטהר הספק מגע. חדא. דמדזרק את הטומאה, אין לה מקום. ובכה"ג טיהרה תורה ספק מגע מדכתיב השרץ השורץ על הארץ. דהיינו שתהיה הטומאה נחה בשעת מגעו. ולא בשעה שתלויה באויר. ב', דמשום שהככר מונח במקומו ואין בו תפיסת ידי אדם בשעת ספק מגעו והו"ל שפיר אין בו דל"ש. שאף ברה"י טהור. ובזרק את הטהרה אף דבכה"ג יש לטומאה מקום. מדמונחת במקומה. עכ"פ יש חדא לטיבותא. דמדזרק הטהרה לא הי' בה תפיסת יד אדם בשעת ספק מגעו. ולפיכך לא מחשבא כספק טומאה הבאה בידי אדם. אלא הו"ל ככר הנוגע כאבדל"ש, וטהור:

רבי יהודה אומר ככר לבין המפתחות טמא:    דס"ל דכל זורק כיון דמכח אדם נזרק. הו"ל כאילו תפסו אדם בידו בשעת ספק מגעו. והרי בכל ספק מגע הבא ע"י אדם. בין שאחז האדם את הנוגע או את המגיע. הו"ל כיש בו דל"ש. והרי הכא מדזרק הטהרה והטומאה היתה מונחת במקומה. הרי יש להטומאה מקום. ולהכי ספיקו טמא. מיהו נ"ל דבנפל הככר מעצמו. גם ר"י מודה דטהור:

טהור:    דאע"ג דהמפתחות הנזרקים ע"י כח אדם מחשבו כיש לטומאה מקום. עכ"פ הככר שמונח אין בדל"ש:

משנה ב

השרץ:    מת:

ומהלכת ע"ג ככרות:    ואפילו אדם אוחז בהככר דבכה"ג מדיש בו תפיסת יד אדם. מחשב כיש בהנוגע דל"ש. אפ"ה מדעכ"פ השרץ מונח בפה החולדה. הו"ל כאילו אין להטומאה מקום בשעת ספק מגע. ובכה"ג אף ביש בהנוגע דעת לשאל טהור ספק מגעו גם ברה"י [וט"ס יש כאן בפי' הר"ב שכ' שאפילו אדם נוגע הטומאה. וכן העתיק בטעות בעל כף נחת. וליתא. דכשאדם אוחז הטומאה אין הככר טהור. מכח סברת שאין לטומאה מקום. דמדישנה ביד אדם. ידו כל אדם חשוב כד' אמות. והו"ל כיש לטומאה מקום. וכדמוכח בש"ס נזיר [דסד"א] דקאמר כל הנטלין ספיקן טמא. ותו מה זה שכתב הר"ב אפילו אדם אוחז בטומאה דהוה כיש בו דעת לשאל. וזה במח"כ נגד ש"ס ערוך [סוטה כ"ט א'] דקאמרינן דיש או אין בדל"ש לא תליא במגיע אלא בנוגע. אע"כ דצ"ל אוחז בככר דהו"ל כיש בדל"ש. וכן מצאתי אח"כ בפי' הרא"ש כאן שכתב אפילו הככר ביד אדם. ותמהני ארתוי"ט שלא העיר בזה]. מיהו אפילו נגע השרץ ודאי בהככרות. ומסופק אם היה השרץ חי או מת. הככר טהור. מדאין להטומאה מקום:

משנה ג

ועברו בין הטהורים:    בין בני אדם טהורים אף שיש בו דל"ש בהבנ"א הנוגעין. עכ"פ הטומאה שבפה בע"ח מחשב כאין לה מקום. ואף דכבר שמעינן כן במשנה ב'. הדר קמ"ל הכא מפורש. דאף שיש בו דל"ש בהטהרה בעצמה. אפ"ה מטהרינן באין לטומאה מקום. ותו איצטריך בבא זו. מדבעי למתני סיפא או שעברו טהורים ביניהן:

מפני שאין לטומאה מקום:    דאף שהבע"ח שהטומאה בפיו עמד במקומו. אפ"ה לא מחשב הטומאה שבפיו כיש לו מקום. אלא כאין לה מקום מנוח:

היו מנקרין:    ר"ל שהחולדה שכשמנקרין בה מנענעין הטומאה אילך ואילך. אפ"ה מחשב יש לה מקום. וכדאמרינן [נזיר סד"א] דנגררין ספיקן טמא. וכ"ש בשהטומאה מונחת בארץ בלי נענוע הניקור:

ספיקו טמא:    דהרי יש בהנטמא דעת לשאל ובסוטה [דכט"א] דדעת נוגע ולא דעת הטומאה בעינן:

משנה ד

כזית מן המת בפי העורב ספק האהיל על האדם:    ר"ל אם הספק הוא אם האהיל על האדם. דאע"ג דהעורב פורח עם הטומאה שבפיו. אפ"ה מחשב כיש להטומאה מקום. דכל טומאה מאהלת. כמליא טומאה תחתיו דמי [כרפ"ג דאהלות]. והו"ל כמונחת הטומאה בארץ. ואע"ג שהעורב פורח. לא עדיף מאילו היתה הטומאה נגררת [כלעיל סי' ח'] ומחשב כיש להטומאה מקום. והרי גם האדם שאפשר שנטמא יש בדל"ש. ולפיכך ספיקו טמא:

ספק כלים טהור:    אע"ג דהטומאה נחשבת כיש לה מקום וכדאמרן. אפ"ה מדעכ"פ הכלי אין בדל"ש. ולפיכך ספק טומאתה טהורה. מיהו דוקא בספק שהאהילו הטומאה והטהרה זע"ז. או ספק שהאהיל דבר אחר על שניהן ביחד. הרו כל טומאת אהל כמליא טומאה דמי. לפיכך הו"ל כיש להטומאה מקום. אבל בספק מגע אפילו של מת או של א' משאר אהט"ו. גם ברה"י טהור כשאין להטומאה מקום או כשאין בו דל"ש בהנוגע [ש"ס נזיר סד"א]:

הממלא בעשרה דליים:    ששאב י' דליים מים מן הבור זה אחר זה. והרי בכה"ג יש לחוש שהי' השרץ בהבור. ואף שהמים בעודן בהבור חשובין כמחוברין דאמקט"ו. עכ"פ יש לחוש שמא הדלי שנמצא השרץ בתוכו לא הודלה רק בסוף. וכל הדליים הראשונים. כשדלה בהן נגעו בהשרץ ונטמאו כולן וטימאו גם המים שבתוכן:

וכולן טהורין:    ר"ל שאר הדליים והמים שבתוכן הכל טהור. דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום. ולפיכך אמרינן דלא בתוך הביר היה השרץ. רק בתוך דלי זה שנמצא בו. ואע"ג שאפשר שדלה בדלי זה קודם לאחרים. אפ"ה לא נטמא המים שבבור מהשרץ שבדלי זה בשעה שדלה בו. מדהן מחוברין [כרפ"א דמקואות. רב"א]:

העליון טהור:    קמ"ל בהא דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום אפילו בכה"ג שיש לב' הכלים שייכות אהדדי. מדעירה מזה לזה. וזה הוא שייכות אהדדי טפי. מדליים הנ"ל. שאין להם שום שייכות יחד רק באמצעות הבור. מיהו בנמצא השרץ בהעליון. מחזקינן טומאה מזמן לזמן. לומר שכבר היה השרץ בהעליון בשעה שעירה ממנו להתחתון. ולא אמרינן שאח"כ נפל לשם:

משנה ה

על ששה ספיקות שורפין את התרומה:    ר"ל אע"ג שבכל טומאה שמד"ס. אע"ג שוודאי נטמא בה. אין שורפין עליו את התרומה [כשבת ט"ז א']. דאמרינן עבדו בה רבנן היכירא דלא נשרף עליה תרומה [ועיין רש"י שם]. אפ"ה בהנך ו' ספיקות. אם ודאי נטמא בהן. כיון שכל גזירת טומאתן מחמת ספק דאורייתא הוא. להכי שווינהו רבנן להנך ו' ספיקות. כאילו ודאי נגע בטומאה דאורייתא. ושורפין עליהן את התרומה אפילו כשנטמא בהן בר"ה. אבל אש מסופק אם נגע בהן, בר"ה טהור. וברה"י תולין. וכדמסיק בסיפא. וטעמא מדהו"ל ספק ספיקא. ובכל ס"ס אפילו ברה"י אין שורפין עליו את התרומה [כנדה לג"ב וע' רמב"ם ספי"ג מאהט"ו]. ונ"ל דבספק מגען ברה"י בדבר שאין בו דל"ש. או שלא היה להטומאה מקום. לא עדיפי הנך ו' ספיקות משאר ודאי טומאה דאוריותא וטהור:

על ספק בית הפרס:    שנגע או נשא ודאי גוש משדה שנחרש בה קבר [הוא ביה"ג. ועיין פ"ו מ"ז]. או שנכנס אדם לשדה כזו. או שהובא לתוכה כלי או מאכל שאין בהם דל"ש. אפ"ה חיישינן שמא הסיט האדם או נגעו זה או זה בעצם כשעורה ואפשר שטמון בהגוש [כאהלות פ"ב מ"ג] ולפיכך אם נגעו אח"כ בתרומה. או אם נגעה תרומה בעצמה בגוש הזה, נשרפת:

ועל ספק עפר הבא מארץ העמים:    ר"ל אם ודאי נגע או נשא אדם. או כלי או מאכל שוודאי נגעו בגוש שבא מח"ל. שג"כ מטמא במגע ובמשא. מספק שמא טמון בו עצם כשעורה [אהלות שם]. ולפיכך אם אח"כ נגע בתרומה. או שנגעה התרומה בהגוש בעצמה. טמאה ונשרפת. ולא חש תנא לפרש דמיירי בגוש דוקא. דהרי רק בגוש כברייתו גזרו [כספי"ז דאהלות]. אבל עפר של זה או זה טהור:

על ספק בגדי עם הארץ:    שנגעו. או נשא אדם ודאי בגדי ע"ה דגזרו עליהן טומאה מספק שמא ישבה עליהן אשתו נדה. מדאין נזהרין או בקיאין כ"כ בדיני מדרס כחברי' [כספ"ב דחגיגה]:

ועל ספק כלי' הנמצאין:    שנגע בהן בוודאי. וחכמים גזרו על כל כלים הנמצאים שיטמאו במגע גם לאדם וכלים. שמא הכלי שנמצא נטמא במת:

על ספק הרוקין הנמצאין:    בשנגע או נשא שום רוק הנמצא. אפילו בר"ה [ולרא"ש לקמן פ"ה מ"ב. דוקא בשיש ישראלית שוטה או עכו"ם בעיר]. גזרו עליו טומאה מספק שמא מזב או נדה וחביריהן הוא [כשבת טו"ב]. אח"כ נגע בתרומה או שנגע התרומה בעצמה בהרוק. הר"ז טמאה ונשרפת:

על ספק מי רגלי אדם שהן כנגד מי רגלי בהמה:    דכמו שגזרו טומאה על מגע ומשא של רוק הנמצא. כ"כ גזרו על מגע ומשא של מי רגלים הנמצאים. מספק שהן מזב ודכוותי'. והא דקאמר הכא שהן כנגד מי רגלי בהמה. רבו בו הפירושים. דלרש"י [שבת טו"ב] ר"ל אפי' הוא סמוך למי רגלי בהמה. דמסתבר דכמו דזהו של בהמה. ה"נ זה. אפ"ה מטמאינן. ואע"ג דהו"ל ספק ספיקא. ספק מבהמה וספק מאדם טהור. והרי על כל ספק ספיקא אין שורפין את התרומה [כנדה לג"ב]. י"ל דאין למדין מן הכללות [כעירובין כז"א]. א"נ דספק טהור לא מחשב ספיקא. מדרוב בני עולם עכו"ם. וכרמב"ם [פי"ג מאהט"ו הי"ג] הא דקאמר תנא שהן כנגד מי רגלי בהמה. ר"ל שנתערבו שוה בשוה מחצה על מחצה. וקמ"ל שאין אומרין כיון שטומאתן מד"ס ולא אמרינן דשמא אותן של בהמה רבו. ונתבטלו אותן של אדם. ולתוספות [שבת טו"ב] דוקא בנמצאו נגד מי רגלי בהמה. דהיינו שרואין שהן משונים מהם. ועי"ז ניכר שהן של אדם. והו"ל רק חד ספיקא. אבל באין מי רגלי בהמה כנגדן. הו"ל ספק ספיקא. ולא שרפינן עלה תרומה:

שורפין את התרומה:    אפילו בר"ה. דכוודאי דיינינן להו. אבל ספק מגען אף ברה"י עכ"פ תולין. מדהו"ל ספק ספיקא:

ר' יוסי אומר אף על ספק מגען ברה"י:    שורפין. ומשמע אבל בר"ה מודה לת"ק דספק מגען טהור:

וחכ"א ברה"י תולין:    בספק מגען. והיינו משום דהו"ל ספק ספיקא:

וברה"ר טהור:    לאו אסוקי מילתא דחכמים היא. אלא ד"ה היא. וג' מחלוקות בדבר. לת"ק גם ברה"י טהור. ולר"י ברה"י שורפין. ולחכמים ברה"י תולין. אבל בר"ה לכ"ע טהור:

משנה ו

שני רוקין א' טמא:    לא מיירי שהוא ודאי מזב וחביריו. דא"כ היכי קאמר הכא דבספיקו תולין ברה"י. הרי הול"ל דשורפין על ספיקן כשאר ספק טומאה ברה"י. אלא ר"ל שהוא סתם רוק. שגזרו בו רבנן שיהוה נדון כרוק טמא:

וא' טהור:    שהוא ודאי מאדם טהור וה"ה בב' גושי' עפר. או ב' בגדים. וא' מהן הוא מאותן שגזרו עליהן טומאה במשנה ה'. רק תנא נקט רוקין. מדבעי לחלק בין לח ליבש:

תולין על מגען:    דבנגע או נשא או הסיט א' מהן. ואינו יודע איזה מהן. תולין. והיינו משום דיש ספק ספיקא ספק לא נגע או וכו' כלל את הסתם רוק. וספק שמא גם הוא מאדם טהור הוא. מיהו הך בבא חכמים דמשנה דלעיל היא. ולרבותא נקטה. דלא מיבעי' לעיל דמיירי שהי' רק רוק א' סתם ומסופק אם נגע בו ברה"י, ודאי תולין. אלא אפי' הכא שיש ב' רוקין והיה שם ודאי מגע או וכו' בא' מהן. אפ"ה לחכמים ברה"י תולין. עוד י"ל דלהכי נקט הספק ספיקא באופן שוודאי נגע. משום דבעי לחלק בסיפא בין לח ליבש. ואי בשלא נגע ודאי מה חילוק יש בין לח ליבש:

ועל מגען ברה"ר בזמן שהן לחין:    דאז מדנדבק קצת מהרוק בגופו. הו"ל על גופו כספק טומאה ברה"י. ואע"ג דעכ"פ גופו בר"ה קאי. וכל שהטומאה ברה"י והטהור בר"ה טהור [כפ"ו מ"ב]. התם בספק נכנס. משא"כ הכא הרי ודאי נגע בא' מהן [עיין פ"ו מ"ג] אלא מדהו"ל ס"ס תולין:

ועל משאן בין לחין ובין יבשין:    ר"ל ואם נשא א' מהן בר"ה. ג"כ הו"ל על גופו כרה"י. דתולין שם בס"ס. משא"כ בנגע בר"ה ברוק יבש או הסיט בר"ה אפילו רוק לח. הו"ל ספק טומאה בר"ה וטהור. והא דמטמאינן הכא ביבש. היינו רק בשיש ממשות כל כך בהרוק שכשישרנו כ"ד שעות בפושרים. יחזור לכמות שהיה. דאל"כ אפילו אם יהיה הרוק ודאי מזב. יהיה טהור [כנדה פ"ו מ"ד]. והיינו נמי רק סתם רוק [וכלעיל סי' כ"ד]:

ונשאו:    או או קתני:

והסיטו:    ואח"כ נגע בטהרות. וכ"ש בנגעו הטהרות בעצמן ברוק זה:

ברשות הרבים:    אף דהו"ל רק ספק. אע"ג דכבר תנא הכי לעיל [במ"ה]. הדר תו תנא לה הכא משום משא והיסט. דלא תני להו לעיל. ונקט להו הכא לאשמעינן דדוקא בספק נגע או בספק הסיט מחלקינן בין לח ליבש. אבל בוודאי נגע או ודאי הסיט אין חילוק בין רוק לח ליבש. אפי' בר"ה טמא:

משנה ז

אלו ספיקות שטיהרו חכמים:    אפילו ברה"י [כרמב"ם פט"ו מאהט"ו ה"ח]. ולהראב"ד אפילו יש בהנוגע דל"ש:

ספק מים שאובים למקוה:    שמסופק אם נפלו שאובין למקוה החסרה ממ' סאה ונפסל עי"ז. או שיודע שוודאי נפלו לשם. אבל מסופק אם היו ג' לוגין. או שנפלו ג"ל. אבל מסופק אם המקוה מ"ס. וכל דין ספק מים שאובין מפורש במקומו [במקואות פ"ב מ"ג] וכ"כ נזירות ובכורות מפורשים במסכתתן. ורק אינך ספיקות דחשיב תנא הכא. מפרש ואזיל בפרקין. ואת"ל כיון דספק משקין ליטמא טמא. הו"ל להתנא למכללה לעיל בין הנך דמשנה ה'. והול"ל על ז' ספיקות שורפין תרומה. נ"ל דה"ט משום דלא דמי ספק משקין לאינך ספפקות דחשיב התם דכולהו בין ליטמא או לטמא טמא. משא"כ משקין. להכי לא פסיק ליה למכללינהו בהדדי:

משנה ח

ספק טומאה צפה על פני המים:    כיצד:

בין בכלים:    בין שצפה במים שבכלי או במים שבקרקע. ומסופק אם נגע בה. אפילו ברה"י ספיקו טהור:

ר"ש אומר בכלים טמא:    אם צפה במים שבכלי טמא. דהרי הכלי נח במקום:

ספק ירידתו טמא:    בין שהמים בכלי או בקרקע. אם מסופק שנגעה בו בשעה שירד לתוך המים. וטעמו כדקאמר בתוספתא דכשירד לתוך המים. הרי המים עולין. ועי"ז הדברים הצפין בתוכן מתקרבין אל גוף הבא לתוכן. ומסתבר שעי"ז נגעה הטומאה בהטהור. אבל כשעולה מהמים. המים שוקעין. ועי"ז הדברים הצפין בהן מתרחקין מגוף העולה. ולהכי מסתבר שלא נגעה בו הטומאה:

ר' יוסי אומר אפי' אין שם:    בהחלול שהמים בתוכה:

טהור:    אע"ג דהרי נגע בה. אפ"ה כל שלא ראה הנגיעה טהור. ולהרמב"ם בפירושו כאן. דוקא באפשר שלא נגע, טהור. וכן נראה בחיבורו [פי"ד מאהט"ו ס"ג] שכתב שלא ידע שנטמא. הרי מדל"ק שלא ראה שנטמא. ש"מ דלאו בראייה תליא. רק בידיעה דהיינו שאפשר שלא נטמא:

משנה ט

ספק משקין ליטמא:    ר"ל אם הספק הוא אם נתטמאו המשקין:

כיצד טמא שפשט את רגלו:    נ"ל דנקט רגלו ולא ידו. כדי שלא נטעה לומר דבטומאת ידים מיירי. והרי בכה"ג גם במשקין טהור [וכמשנה י"א]. עוד נ"ל דנקט רגלו לרבותא אף דאינו משמשני כידי':

לבין משקין טהורין ספק נגע ספק:    נ"ל דנקט הכא ובכל דוכתא ספק ספק. היינו לאשמעינן דרק בספק שקול מיירי. דרק בכה"ג מחמרינן במשקין. דאל"כ לא מחשב ספק כלל [עיין רמב"ם פט"ז מאהט"ו ה"ג. וכמו שכתבנו לעיל סי' מ']:

ספיקו טמא:    דס"ל דטומאת משקין שיתטמאו הן עצמן הוא דאורייתא. אבל שיטמאו המשקין לדברים אחרים. הוא מדרבנן. והו"ל ספק דרבנן לקולא. וגם ברה"י טהור [כפסחים טז"א]. מיהו דוקא ברה"י. אבל בר"ה אף ספק משקין ליטמא טהור. דלא עדיף משקין משאר ספק טומאה בר"ה דטהור:

היתה ככר טמאה בידו:    ופשטו גרסינן. ולהספרים דגרסי וזרקה צ"ל וזרקו כי קאי על האדם. ור"ל שפשט האדם את הככר הטמא לבין המשקין הטהורים. דאי בזרק הככר. הרי אפילו בזרק אב הטומאה ומסופח אם נגע בשעת זריקה טהור מדאין לטומאה מקום:

וזרקה לבין משקין טהורין ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טמא:    ברה"י וקמ"ל דלא הוה ספק באין בו דל"ש. דהרי אדם אחז הככר בשעה שנולד בו הספק ובכה"ג הו"ל כיש בדל"ש:

ולטמא טהור:    ר"ל והא דאמרינן אם הספק הוא אם משקים טמאים נגעי בטהרות, טהור, כיצד.:

וזרקה לבין ככרות:    וכ"ש במסופק אם נגעו המשקין הטמאים שבראש המקל. במשקין טהורים. דהטהורים בטהרתן. דהרי אפילו אוכלין טמאין שמטמאין למשקין מדאורייתא אפ"ה כשהנוגע שוה למגיע דהיינו ששניהן אוכל אינו טמא רק מדרבנן. וכ"ש במשקין שאין בהן שום טומאה לטמא אחרים כששניהן שוין. דהיינו כשהנוגע ומגיע שניהן משקין. ודאי הטהורים נשארו בטהרתן:

משנה י

ר' יוסי אומר ספק משקין לאוכלים טמא:    דס"ל דטומאת משקין לטמא אחרים דאירייתא. הלכך ספק משקין לטמא אוכלין טמאה.

ולכלים טהור:    דכלי אמקט"ו מדאורייתא רק מאהט"ו. ורק בי"ח דבר גזרו שמשקין יטמאו כלי. מגזירת של זב וזבה. הלכך הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא:

כיצד שתי חביות:    ובכל א' מים:

ספק מן הטמאה עשה:    הא דאיצטריך למנקט בהמשל גוונא אחריתא ולא נקט המשל במקל שנזרק. וכדנקט ת"ק. דהיינו שזרק מקל ובו משקין. ומסופק אם נגעו המשקין בככר או בכלי. או שמסופק אם נגעו בשניהן כאחת. או שזרק א' מב' מקלות. שבאחד משקין טהורין ובאחד משקין טמאים. ונגעו ודאי בככר ובכליו. ה"ט משום דבמקל הנזרק מודה ר' יוסי דגם לאוכלין טהור. וכמפורש בתוספתא. וטעמי', אי משום דס"ל דאף כשיארע הספק לאחר שנח. אפ"ה מחשב כספק טומאה הנזרקת. דגם בשרץ היה טהור. וכ"ש במשקין הנזרקים. אי משום דס"ל שכשאירע הספק במשקין שע"ג מקל. הו"ל כאין לטומאה מקום. שג"כ גם בשרץ הוה טהור. והא דנקט כה"ג בב' חבית ולא בחבית מלאה משקין טמאין. ואינו יודע אם נגעו בהן ככר וכלי או לא. ה"ט מדבעי לאשמעינן רבותא. אע"ג דבכה"ג ודאי נעשה המעשה. שלקח מים ולש בהן. אלא שאינו יודע. אם מהטהור או מהטמא. אפ"ה הכלי טהור. וכ"ש במסופק אם נעשה המגע בטומאה כלל. וגם נקט המשל בעיסה. ג"כ כדי לאשמעינן רבותא. דאע"ג דבכה"ג יהי' הספק בהאוכלין ובהכלי שלש בה כאחת. אף דבכה"ג הרי באותו הספק שמטמאין העיסה נטהר בו הכלי. אפ"ה מקלינן. ולא מחשב כתרתי דסתרי אהדדי [כחגיגה כב"ב]. וכ"ש כשהספק באוכלין ובכלים בכל א' לבד:

ולכלים:    ר"ל הכלי שלש בה טהור:

משנה יא

ספק ידים ליטמא:    ר"ל אם מסופק אם נגעו ידיו טהורות באוכלין או במשקין הטמאין. או בשאר דברים שעושין לידים שניות כפ"ק דשבת. וכן כשמסופק אם נגעו ידיו הטמאות באוכלין או משקין. טהורות:

ולטמא וליטהר:    שמסופק אם טיהר ידיו הטמאות. בכל ג' ספיקות הללו. ספיקו טהור. ואע"ג דלא פי' בה תנא מידי אפ"ה חזר ושנאה. כדי שלא לדלג כשמונה והולך ומפרש אותן שכבר זכרם במשנה ז'. ורק מדנפישי פירושייהו. סמך א"ע לפרש כל ספיקתן הנ"ל במקומן בפ"ב דידים:

ספק רה"ר:    דכל הספיקות הנ"ל שטיהרו חכמים. היינו דאפילו ברה"י טהור. והיינו מדהו"ל גם טומאה וודאית שלהן רק מדרבנן. וקאמר הכא. דבמסופק אם נטמא בר"ה. אז אפילו בספק טומאה דאוריי' טהור. וגם כאן לא פי' התנא מידי. ואפ"ה הדר ונקט לה תו גם הכא מטעם הנ"ל. וסמך א"ע לפרשו באריכות בפרקים הבאים:

ספק דברי סופרים:    ר"ל במסופק אם נטמא שום דבר בטומאה שהיא מדרבנן. או אפילו ודאי נטמא בה ומסופק אם טבל [כמקואות פ"ב מ"ב]. אבל מדיש טומאה מד"ס שספיקו טמא. וכדמפרש בסיפא. להכי שואל כאן כיצד:

אכל אוכלים טמאים:    דחכמים גזרו על האוכל כדי אכילת פרס מאכלים טמאים. אפילו הן רק שני לטומאה. או שתה רביעית משקין טמאים בכדי אכילת פרס. יהיה גופו שני לטומאה עד שיטבול [כלעיל פ"ב וסוף זבים]:

בא ראשו ורובו במים שאובין:    טומאה שגזרו על אדם שנפלו עליו מים שאובין. היינו רק בנפלו עליו. ואפילו היה טהור גמור. אבל טומאה שגזרו על הבא במים שאובין היינו רק בהי' טבו"י [כתוס' שבת יג"ב]. ושניהן נעשין שנים. ונקט הנהו. וה"ה כל טומאה מד"ס דדמי להנך [ועיין פ"ק דשבת וסוף זבים. ובמכלתין פ"ק מ"ג]. ואע"ג דספק ידים נמי ספק שמד"ס אפ"ה נקט לה תנא בפ"ע. מדנפישי מילייהו ייחד לה תנא בבא בפ"ע:

ספיקו:    ואפי' נטמאה ודאי בהנך. ומסופק אם טבל טהור [כמקואות פ"ב מ"ב]. וכ"ש במסופק אם נטמא, אפילו בסט"ו ברה"י טהור:

והוא מדברי סופרים:    כגון ספק מגע כנענים שגזרו עליהן שיהיו טמאים כזבים [כנדה לד"א]. או שמסופק אם נגע בדם תבוסה ממת [אהלות פ"ג מ"ה] ורתוי"ט מנה נמי במסופק אם אכל נבלת עוף טמא. וכוונתו באכל ממנה כזית בכאפ"ר. אבל לא ידענא מנ"ל לרבינו הא. שיהיה גם נבלת עוף טמא נכלל בכלל אהט"ו. והרי אם לא נגע בה טומאה טהור לגמרי. ואפילו אכל ממנה כדי אכילת פרס טהור [כרמב"ם פ"ג מאהט"ו הי"ד. ורכ"מ שם] וגם בהקדמת הרמב"ם לסדר טהרות. אפקה בפירוש מכלל אהט"ו. ואע"ג דבפ"ק מ"ג אמרינן דשורפים עליה תרומה. לרמב"ם בפירושו שם היינו בנטמאה ונגעה בתרומה. ואפילו נפרש דר"ל בנטמא ואכל ממנה, כדאכפ"ר. ונגע אח"כ האוכלה בתרומה. י"ל אע"ג דבכל טומאה דרבנן אין שורפין תרומה. כדאמרינן [שבת דט"ז סע"א ובכמה דוכתי] עבדי בה רבנן הכירא דלא נשרף עלה תרומה וקדשים [ועיין רש"י שם בשבת]. אפ"ה באוכל אכפ"ר מנבלת עוף טמא גזרו בה רבנן דנשרף על מגעו תרומה מדדמי לנבלת עוף טהור. אבל דנטמא נמי ספק אוכלה מנ"ל. אבל אפילו על ודאי טומאתן אין שורפין תרומה מדהו"ל רק טומאה דרבנן. מיהו במסופק אם יש כאן אהט"ו כלל. כגון הטומאה שגזרו חכמים בנגע או נשא עפר של שדה שנחרש בה קבר. שיש חשש שיש שם עצם כשעורה [כפי"ז דאהלות]. בהא אם מסופק אם נגע או נשא עפרה. הרי אמרן לעיל [מ"ה]. על ודאי מגען שורפין התרומה. ולא על ספיקן. רק תולין מדהו"ל ס"ס. ואין שורפין תרומה על שום ס"ס [כנדה לג"ב]. וכל זה ברה"י אבל בר"ה אפילו בספק נגע באהט"ו דאורייתא טהור:

משנה יב

ספק החולין זו טהרת פרישות:    בני אדם שתקנו להם חכמים שיהיו מופרשים זמ"ז. ונקט פרישות לשון רבים. מדיש ו' מיני מופרשים זמ"ז. ואלו הן.

• א) ע"ה.
• ב) חבירי' האוכלין חוליהן בטהרה.
• ג) אוכלי מעשר שני.
• ד) אוכלי תרומה.
• ה) אוכלי קודש.
• ו) מתעסקי בפרה אדומה ובמי נדה שלה.

בכל אלה הו' גזרו חכמים שיהיו בגדי מדרגת כל כת מטמא כמדרס לאותן שהן במדרגה למעלה מהן [כחגיגה יח"ב]. ואעפ"כ יש חילוק ביניהן. דטומאת ע"ה חמור מכולן. שגזרו עליו שיהיה כזב לכל דבריו. שבגדיו יהיו כמדרס הזב. ומעיינותיו כתב. ומגעו ראשון הכל כזב ממש. רק שאין גופו עושה משכב ומושב לבגדי טהור. וגם אין גופו מטמא שום דבר טהור בהסיט. מדהיו רובן עושי מלאכה ונושאי משא בעם. ושיערו חכמים שאם יגזרו עליהן גם בהנך יהיה גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו [כתוס' נדה לג"ב ד"ה ותיפוק. ותוס' חגיגה יט"ב ד"ה בגדי]. משא"כ בשאר ה' כתות המפורשים הנ"ל. רק בבגדיהן גזרו שיהיו טמאין זה לזה שלמעלה ממנו כבגדי הזב. אבל לא בגופן ובמעיינותיהן [כרמב"ם רפי"ג מאהט"ו]. ופשוט דאף דלא חשבינן גופו טמא כזב. שיהיה דינו כאהט"ו. עכ"פ גופו הוא ראשון לטומאה להכת שלמעלה ממנו. מדעכ"פ נשא בגדיו שהן מדרס. ולפיכך אם נגע מאכלי של כת שלמעלה ממנו. נעשה שני. וקאמר הכא דאם מסופק א' ממדרגה שלמעלה אם נגע או נשא בגדי אותו שלמטה ממנו במדרגה טהור ואפילו באירע הספק ברה"י:

ספק שרצים:    כיצד:

כשעת מציאתן:    ר"ל במצא שרץ שרוף על הפירות. אין חוששין שמא לח נפל. אלא אמרינן דכל טומאות כשעת מציאתן [כלקמן ספ"ט]. ונ"ל דנקט שרצים. וה"ה נבלה או שאר טומאות. דהרי כולן דיינינן להו כשעת מציאתן רק נקט שרצים שמצויין. ובתוספתא מפרש דהיינו בזרק שרץ ומסופק אם נגע בשעת זריקה ברה"י בטהרות:

ספק נגעים:    במסופק אם פשה [כפ"ה דנגעים]:

ספקו:    ומסופק אם נתמעט הנגע. כמבואר [נגעים פ"ה מ"ה]:

ספק נזירות:    באמר הריני נזיר שכרי זה ק' סאה. ונאבד הכרי [כנזיר דח"א]:

מותר:    ביין וטומאה ותגלחת. וגם על היתר נקט תנא לשון טיהרו חכמים, וכמש"ל:

אחד בכורי אדם:    דנפדה בה' סלעים:

בין טמאה:    פטר חמור:

בין טהורה:    שדינו שיתנו לכהן. והוא יקריבנו. ויקטיר האימורין. והשאר כולו שלו. ואם הוא ספק בכור ירעה עד שיסתאב. ויאכלנו הבעלים. ובספק בכור אדם או חמור, פטור מליתן להכהן כלום [כבכורות די"ז ב']:

משנה יג

ספק קרבנות:    כיצד:

וספק חמש זיבות:    או או קתני. ונקט זבה. מדמצוי באשה. וה"ה ספק זב. דשניהן אסורים לאכול קדשים או לכנס למקדש עד שיביאו כל א' ב' תורים או ב' בני יונה א' לחטאת וא' לעולה. ויולדת אסור בקדשים ובקודש עד שתביא כבש לעולה ותור או בן יונה לחטאת. ואם היא עניה מביאה כזבה. ב' תורים או ב' בני יונה א' לחטאת וא' לעולה:

מביאה קרבן אחד:    היינו חטאת העוף הבאה על הספק:

ואוכלת בזבחים:    וה"ה שמותרת אז לכנס למקדש. רק חדא מינייהו נקט:

ואין השאר עליה חובה:    דגם חטאת העוף שמביאה. היה קשה לחכמים שיתקנו שתביאו. דהרי נמלק ע"ג המזבח. ואולי הוא חולין בעזרה. אבל אפ"ה תקנו כך כדי להתירה בקודש וקדשים. ודרשי הקישא [כנזיר דכ"ט ע"א]. וה"ה בהי' עליה רק ספק זיבה א' או לידה א'. רק קמ"ל דגם בה' זיבות נפטרה בקרבן א':