רמב"ם על טהרות ה

<< · רמב"ם · על טהרות · ה · >>

ראו גם נוסח המשנה טהרות ה רמבם

טהרות פרק ה

משנה א

כבר ביארנו בראש כלים שהשרץ מטמא במגע ולא במשא, וידוע הוא שהצפרדע טהור כמו שביארנו בפתיחה.

וכזית מן המת מטמא באוהל, והנבילה לא תטמא באוהל.

ועצם מן המת מטמא, ועצמות הנבילה לא יטמאו, כפי מה שביארנו בפתיחה.

ויהיה השביל טמא, כגון שיהיה בבית הקברות. וביארנו בשני מאהלות שבית הפרס עצמו וארץ העמים מטמא במגע.

ואמרו הסיט את אחד מהן - שב אל גוש ארץ טהורה וגוש בית הפרס, כי גוש בית הפרס וארץ העמים גם כן מטמאים במשא. אמנם הנבילה והמת כל אחד מהן מטמא בהיסט כמו שביארנו בראש כלים, ועוד נוסיף בזה ביאור בזבים, והשרץ לא יטמא בהיסט.

ואין הלכה כרבי עקיבא:

משנה ב

אמרו נגעתי בזה - רוצה לומר באדם זה.

רבי יוסי אומר, אי אפשר לאדם מללכת ברשות הרבים ולזה ספק שבילים טהור, אמנם המגע אשר אינו הכרחי, כל עוד שנסתפק אם נגע בו או לא נגע ספקו טמא.

ואין הלכה כרבי עקיבא, ולא כרבי יוסי:

משנה ג

כבר ביארנו שהשביל לא יהיה טמא אלא בטומאת מת, ולזה אמר הזה ושנה וטבל.

והשניות ישרפו - ביאר שאינן ספק אחר שנכנס בשני השבילין יחד ואחד מהן ודאי טמא:

משנה ד

זה מבואר, וזה הדין הוא כמו הדין הקודם.

ואמנם כוונת הדין בטומאת השביל והמשפט בטומאת מגע שהכל משפט אחד, ואפילו לרבי יוסי שאומר דרכו של אדם להלוך ואין דרכו ליגע:

משנה ה

אין מחלוקת אם באו זה אחר זה ששניהן טהורין, לפי שכל מי שיבוא מהן יאמרו אליו טהור אתה, ואם נשאלו שניהן כאחת טמאים.

ואמנם מחלוקתם במי ששאל עליו ועל חבירו כמו שביאר הגמרא, וכן לשון התוספתא (פ"ו) "שנים היינו, ובשני שבילים הלכנו, ושני טהרות עשינו". רבי יהודה ישימם כאילו באו זה אחר זה. ורבי יוסי ישימם כאילו באו בבת אחת.

והלכה כרבי יוסי:

משנה ו

כבר קדם לך בפרק שקודם זה, שספק דברי סופרים טהור. ושאם נסתפק אם אכל אוכלים טמאים אם לא שהוא טהור.

ומחלוקתן גם כן פה בבא להשאל עליו ועל חבירו כמו שביארנו במה שקדם. ודע שאין הבדל בין טומאה חמורה לטומאה קלה בכמו אלה הספיקות.

והלכה כרבי יוסי:

משנה ז

כבר הקדמנו בפרק אשר לפני זה שהרוקין הנמצאים שורפים עליהם את התרומה ואף על פי שהן ספק, ולכן אם נגע ברוק זה האיש הסכל נהיה טמא בספק, ואם נגע בתרומה תשרף. אמנם אם נגע בבגדיו, רוצה לומר בבגד זה האיש הסכל היושב ברשות הרבים, ונמשך בזה הרוב, רוצה לומר אם יהיו רוב אנשי העיר טמאים הנה הוא טמא, ואם היו רובם טהורים הנה הוא טהור.

ואחר אמר שאם ישן ברשות הרבים, הנה כליו טמאים מדרס לפי שלפעמים דרס עליו הזב, זו היא סברת רבי מאיר. אמנם חכמים אומרים, שלא נחזיק טומאה בשום פנים כאשר אין שם להתלות. ובתוספתא מודים חכמים לרבי מאיר שאם ראהו חי מבערב, אף על פי שהוא בא בשחרית ומצאו מת, הנה הוא טהור מפני שזה ספק רשות הרבים.

והלכה כחכמים:

משנה ח

כבר ביארנו בפתיחה שהגוים כזבים לכל דבריהם. ועוד יתבאר ברביעי מנדה (דף לא:) שהכותית בחזקת נדה לעולם. וידוע הוא שהאשה השוטה לא תשמור עצמה ולא תדע עתות ווסתה ולא תשתדל בזה כפי מה שמחייב הדין.

ואמרו פה כל הרוקין טמאים - לא ירצה בזה שהן טמאים בספק ויהיו כמו רוקים הנמצאים, כי רוקים הנמצאים לא התאמת אצלנו איש טמא.

אמנם פה אשר נתאמתנו היות רוק טמא נמצא בזאת המדינה ושבה טומאה קבועה, הנה כל רוק שימצא בזאת המדינה הוא טמא כרוק הזב האמיתי, וזהו כוונת אמרו טמאים:

משנה ט

זה כולו מבואר, ועבר על העיקר הקודם שספק טומאה ברשות היחיד טמא וברשות הרבים טהור.

ואין הלכה כרבי מאיר:

משנה טהרות, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב