ברטנורא על טהרות ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(א)

השרץ - שרץ מטמא במגע ולא במשא:

צפרדע - טהור. ולפי שצפרדע דומה לצב וטעו ביה, משום הכי נקט צפרדע:

כזית מן המת - מטמא באוהל. ונבילה אינה מטמאה באוהל:

עצם מן המת - מטמא בהיסט, ועצם דנבילה טהור:

גוש מבית הפרס וגוש מארץ העמים - מטמאים במגע ובמשא ואין מטמאין באוהל:

' - שני שבילין אחד טמא. שאחד מהן קבר מוטל בו לרחבו, וממלא את כולו, ואין עובר בו שלא יאהיל:

האהיל על אחד מהן - על כזית מן המת וכזית מן הנבילה קאי:

הסיט אחד מהז - [על עצם מן המת ועצם מן הנבילה, וכן] אגוש מארץ טהורה וגוש מבית הפרס וגוש מארץ העמים קאי, דמטמאין בהיסט:

ר' עקיבא מטמא - דסבירא ליה לר' עקיבא דספק טומאה ברה"ר ספיקו טהור הני מילי כשעשה טהרות , כיון דאין להם תקנה כשנטמאו. אבל לגבי גברא להצריכו טבילה והזאה, סבירא ליה דצריך טבילה והזאה, שמא היום ומחר יתברר הדבר שנטמא:

וחכמים מטהרים - דאפילו גברא דאית ליה תקנתא לא מצרכינן ליה טבילה והזאה. והלכה כחכמים:

(ב)

אחד שאמר נגעתי בזה - אהשרץ והצפרדע דרישא קאי, דצפרדע דומה לצב וטעו ביה:

שדרך בני אדם להלוך - שאי אפשר לאדם למנוע עצמו שלא ילך ברה"ר , הלכך ספק שבילין טהור. אבל מגע אפשר לאדם שלא ליגע, הלכך כי מספקא ליה אי נגע אי לא נגע, ספיקו טמא. ואין הלכה לא כר' עקיבא ולא כר' יוסי:

(ג)

הזה ושנה - הזה בשלישי, ושנה בשביעי:

אלו ואלו תלויות - אע"ג דבשנים שהלכו מוקמינן כל חד בחזקת טהרה, כדתנן לקמן, הכא גבי חד בתרי זימני לא שייך לטהר בקיימות, דאפילו בשנים כשבאו לישאל בבת אחת, טמאין. וחד אפילו בזה אחר זה כבת אחת דמי:

והשניות ישרפו - דודאי טמא היה כשנעשו:

(ד)

' -אין פירוש למשנה זו

(ה)

אם נשאלו כל אחד לחכמים על ספיקו בפני עצמו, אין בית דין יכולין לטמאן, דהא קיימא לן ספק טומאה ברשות הרבים ספיקו טהור. ואם באו בבת אחת, הואיל ובהוראה אחת יש לנו לומר טמאין אתם או טהורים אתם, אי אפשר לנו לומר טהורים אתם, שהרי אחד ודאי טמא:

ר' יוסי אומר בין כך ובין כך טמאין - לא נחלקו ר' יוסי ור' יהודה כשבאו לישאל בבת אחת, דדברי הכל טמאין . וכשבאו לישאל זה אחר זה דברי הכל טהורים . על מה נחלקו, על הבא לישאל עליו ועל חבירו, דר' יהודה מדמי ליה לזה אחר זה, ורבי יוסי מדמי ליה לבת אחת. והלכה כרבי יוסי:

(ו)

אכל אחד מהן - תנא טומאה דאורייתא וקתני טומאה דרבנן. ופלוגתייהו דר' יהודה ורבי יוסי הכא נמי בבא לישאל עליו ועל חבירו, כפלוגתייהו לעיל. והלכה כר' יוסי:

(ז)

על רוקו שורפים - שעל רוקים הנמצאים שורפים את התרומה, כדתנן בפירקין דלעיל, ואע"פ שהן ספק, ולא אזלינן בתר רובא:

ועל בגדיו הולכים אחר הרוב - אם רוב אנשי אותה העיר זבים וזבות , שורפין:

כליו טמאין מדרס - אע"ג דבישב ובא אחד ודרס הולכין אחר הרוב, ישן שאני, דחיישינן שמא רוב בני אדם דרסו על בגדיו ואחד מהן זב או זבה:

וחכמים מטהרין - כיון דהוי ספק טומאה ברה"ר, טהור, שמא לא דרס כלל:

נגע באחד בלילה - ברה"ר דוקא מיירי:

וחכמים מטמאין - אם ראהו חי מבערב אע"פ שבא שחרית ומצאו שמת, מודים חכמים לר"מ שהוא טהור, וכשלא ראהו חי פליגי. והלכה כחכמים:

(ח)

שוטה אחת בעיר - ודוקא אשה שוטה, אבל אדם שוטה לא, דאשה רגילה בנדות, ואין אדם רגיל בזיבות:

או נכרית - והוא הדין לנכרי, דמדאורייתא אין חילוק בין נכרי לנכרית, וכולן טהורין, ורבנן גזרו עלייהו שיהיו כזבים. וכן כותית אין חילוק בין כותי לכותית למאן דאמר כותים גרי אריות הן וגם האידנא גזרו עלייהו שיהיו כנכרים לכל דבריהם. כל הרוקין שבעיר טמאים. שדרכן להלך בכל העיר:

או שישבה עמו בספינה - דמטמאה מדרס אע"פ שאין בגדיה נוגעים, כדתנן בריש פרק ג' דזבים:

אם מכירתו שהוא אוכל בתרומה כליו טהורים - דאם היתה נדה או זבה לא היתה דורסת על בגדיו ולא נכנסת עמו בספינה:

(ט)

ר' מאיר מטמא - שאם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה, לא יביאוהו לידי קרבן הקל:

וחכמים אומרים אדם נאמן על פי עצמו - דמתרצינן דיבוריה מאי לא נטמאתי דקאמר, לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי, והואיל וכן, אדם נאמן על ידי עצמו:

ברה"י טמא ברה"ר טהור - דחשיב כשאר ספק טומאה דעלמא: