רמב"ם על ביכורים ב
<< · רמב"ם · על ביכורים · ב · >>
בכורים פרק ב
[עריכה]- ראו גם: נוסח המשנה בכורים ב רמבם
כבר בארנו שהבכורים נקראים תרומה, וכבר בארנו בפרק שלישי (משנה ז) ממסכת תרומה שהראיה מן הכתוב שאמר "והבאתם שמה עולותיכם"(דברים יב, ו), ואמרו "ותרומת ידך" אלו בכורים, על כן נתחייבו בכל דיני תרומה כמו שביארנו בערלה (פרק ב משנה א).
ועניין אמרם הן נכסי כהן - שהוא מקדש אשה בהן.
ואמרו מה שאין כן במעשר - מבואר, לפי שטבול יום אוכל במעשר כפי העיקרים שיש בידינו, והוא אמרם (משנה, נגעים יד, ג) "טבל אוכל במעשר, העריב שמשו אוכל בתרומה, הביא כפרתו אוכל בקדשים", וכבר זכרנו זה בתחילת ברכות. וכן פירות מעשר, אינו חייב בנטילת ידים לאכילתם, ופירות תרומה, צריך ליטול ידיו קודם שיאכל אותם, כמו שיתבאר במסכת חגיגה. אבל הפת, בין שיהיה תרומה או מעשר או חולין, לא יאכלנו עד שיטול ידיו, כמו שהוא העיקר בתורתנו. וזה המעשר, שנתן חילוק בינו ובין התרומה, הוא מעשר שני:
נאמר בתורה במעשר שני ובכורים שהם טעונים הבאת מקום, ואמר במעשר שני "ואכלת לפני ה' אלהיך, מעשר דגנך תירושך ויצהרך"(דברים יד, כג) וגו', ואמר בבכורים "ושמת בטנא, והלכת אל המקום, אשר יבחר ה' אלוהיך לשכן שמו שם"(דברים כו, ב).
ואמרו בשניהם וטעונים ודוי - וכבר קדם לך במסכת מעשר שני שהוא צריך להתוודות על התרומה, והוא אמרו יתברך "וגם נתתיו ללוי"(דברים כו, יג) זו תרומה ותרומת מעשר. ותירצו זו הקושיא בתלמוד ואמרו שעניין זה הדבר, שאם לא היה אצלו אלא הבכורים בלבד או מעשר שני בלבד הוא חייב בודוי, וכשלא היה לו אלא התרומה אינו חייב בודוי.
וכבר בארנו לשם איסור מעשר שני על האונן, לאמרו "לא אכלתי באוני ממנו"(דברים כו, יד), ולפי שבכורים נאמר בהם "ושמחת בכל הטוב"(דברים כו, יא), נאסרו גם כן לאונן.
רבי שמעון מתיר בכורים לאונן, מפני שלא נאמר בהם זה הדבר.
וחייבין בביעור - לפי שדינו ודין המעשר שווה, לפי שפרשת בכורים סמוכה לפרשת ודוי שנאמר בה "בערתי הקדש מן הבית"(דברים כו, יג).
ורבי שמעון אומר, תנתן לכהן כמו התרומה. וכבר בארנו דעת רבי שמעון בפרק אחרון ממעשר שני.
ואמרו ואסורין כל שהן מלאכול בירושלים - זה המאמר צריך הקדמה ואז יתבאר זה המאמר. והוא כי כשנתערב דבר אסור בדבר מותר לא יהיה דרך להתיר אותו הדבר האסור לעולם, כמו תערובת הערלה או כלאי הכרם או התרומה בחולין, דיניהם כמו שקדם, והוא שיעלה בשיעורו, או יאסור בנותן טעם כמו שנתבאר בפרק שני מערלה. וכשיתכן בשום דרך מן הדרכים להתיר אותו דבר האסור בשום זמן מן הזמנים, יאסר אותו התערובות כולו ואפילו נתערב חלק אחד באלף חלקים, עד שיהיה מותר הכל על דרך היתרו, לפי שיש לנו דרך להתיר הכל. כיצד? כגון שנפלה ביצה שנולדה ביום טוב שהיא אסורה ביום טוב ונתערבה בכמה ביצים, אותם הביצים כולם הם אסורין לאוכלם, ולא תבטל אותה הביצה במיעוטה כיון שלמחרת יהיו הכל מותרין. וזהו אמרם "דבר שיש לו מתירין, אפילו באלף לא בטיל".
ואומר לך בכאן, שכשנתערב אפילו שיעור מועט ממעשר שני או מן הביכורים אפילו בכמה משאות מחולין, ויהיה אותו העירוב בירושלים בלבד, יהיה דין אותו התערובת כדין מעשר שני או הבכורים, ולא נאמר בו יעלה באחד ומאה ולא בשיעור אחד מן השיעורים, לפי שהוא "דבר שיש לו מתירין", לפי שנאמר לבעליו כיון שאתה בירושלים והוא מקום אכילת המעשר והבכורים כמו שיתבאר, אכול הכל בתורת מעשר, ונאמר לכהן אכול הכל בתורת בכורים.
ואמרם גדוליהן אסורים מלאכול בירושלים - עניינו כי כשזרע אותו דבר שנתערב בירושלים, שהצומח ממנו כמוהו אסור לאוכלו בתורת חולין, אלא בתורת מעשר אם היה זה שנתערב במעשר, או בתורת בכורים אם היה התערובת בכורים, ואסור לו גם כן הזרע שלו כיון שיש לו מתירין קרובים לפי שהוא בירושלים.
ואמרו אף לזרים אף לבהמה - רוצה בו כי מה שנתערב בו הבכורים בכל שהוא [ו]אסור לזרים חזר כמו דבר (שיש) [שאין] לו מתירין ויעלה באחד ומאה כשנתערב בירושלים, והודיענו שזה אסור אף על פי שהוא כן, והוא אמר "אף לזרים", והשיעור "אף על פי שהוא אסור לזרים אוסר בכל שהוא".
וכמו כן המעורב ממעשר שני אף על פי שהוא אסור להאכילו לבהמה, והיו אלו החולין קודם התערובת מותרות לבהמה, לא נאמר שזו התערובת חזר כמו דבר שאין לו מתירין ועולה, אלא מעשר שני והבכורים לעולם כשנתערב מהם שום דבר בירושלים אינו עולה בשום פנים, אלא אסורים כל שהם וכן גדוליהם, וזהו בתקנת חכמים שהם נתנו תערובת אלו השני דברים בירושלים בלבד כדבר שיש לו מתירין, כיון שיכול לאכלו שם בקרוב, והוא אמרם "עשו ירושלים כדבר שיש לו מתירין, כמה דתימא דבר שיש לו מתירין אוסר כל שהוא, ודכוותיה ירושלים אוסרת כל שהוא". והבן זה העיקר.
ורבי שמעון חולק בגדוליהם לפי שהוא אומר כבר בטלו.
אבל התערובת עצמו אין חולק בו רבי שמעון שהוא אוסר בכל שהוא, וזהו אמנם בנתינת טעם לדעת רבי שמעון "ערובין בעינן, הם גדולים - כבר בטלו", אבל התרומה אין בה דבר מאלו הדינים כמו שנתבאר.
ואין הלכה כרבי שמעון בכל אלו המחלוקות:
עניין אוסרין את הגורן - הוא שאסור לאכול דבר מן הגורן עד שיוציאם, רוצה לומר התרומה והמעשר, לפי שהוא טבל, ואינו כן בבכורים.
וכבר קדם לנו בתחילת פאה שהבכורים אין להם שיעור.
ונתבאר בפרק שלפני זה שאין חייבים בבכורים אלא שבעת המינים.
ואין חייבים אלא למי שיש לו קרקע שלו מן הדין.
ומה שאמרנו שאינם נוהגים בבכורים אלא בפני הבית בלבד, הוא פסוק מלא בתורה "ולקח הכהן הטנא מידך, והניחו לפני מזבח ה' אלהיך"(דברים כו, ד), עד שיהא שם מזבח ואז יתחייב בהם.
ואין בתרומה ומעשר שום דבר מזה, וכבר קדמו דיניהם במקומותם:
נקנין במחובר לקרקע - הוא שהכהן זוכה בהם מן הדין והן מחוברות לקרקע.
ואפשר לאדם לעשות כל פירותיו בכורים. וראית אלו השני דינים מה שאמר השם יתברך "בכורי כל אשר בארצם"(במדבר יח, יג), זה הכתוב מורה שהן נקנין במחובר לקרקע, ושהוא עושה כל שדהו בכורים.
וחייב באחריותם - כמו שנתבאר שם שאם נגנבו או אבדו שחייב להוציא פעם שניה עד שיגיעם למקדש.
וטעונים קרבן - לאמרו השם יתברך בפרשת בכורים "ושמחת בכל הטוב"(דברים כו, יא), ואמר "ושמחת בחגך"(דברים טז, יד), ואמרו חכמים "מה שמחה האמורה כאן, קרבן שלמים, אף שמחה האמורה להלן, קרבן שלמים", כי "ושמחת בחגך" אי אפשר בלא קרבן שלמים, כאשר נבאר במסכת חגיגה.
ושיר - כמו שיתבאר בפרק שלאחר זה.
תנופה - לאמרו יתברך "ולקח הכהן הטנא מידך"(דברים כו, ד), ואמרו חכמים ז"ל (סוכה דף מז:) לרבות הבכורים שטעונים הנפה.
ולינה - עניינו שחייב ללון בירושלים ואחר כן ישוב לעירו ממחרת יום בואו, והוא אומרו בקרבן פסח "ופנית בבקר והלכת לאהליך"(דברים טז, ז), ואמרו חכמים (ספרי, פרשת ראה) "כל פניות שאתה פונה, לא יהיו אלא בבוקר":
מבואר הוא כי מאחר שהוא מפריש הבכורים ממקצת אילנות, מספיק לו על שאר האילנות, וזהו עניין שלא מן המוקף כמו שבארנו במה שקדם.
ואפשר בבכורים להפריש מן הטהור על הטמא אחר לקיטתן, לפי שהפירות אינם מקבלות טומאה בעודם מחוברים לקרקע.
ושאר המאמר מבואר:
דבר ברור הוא שהוא כאילן לערלה ולרבעי.
ואמרם לשביעית - כמו שאגיד לך, והוא שאם נגמר פרי האתרוג בשנה השביעית ונכנסה השמינית ועדיין האתרוג באילן, אותו האתרוג הפקר ככל פירות שנה שביעית כיון שנגמרה בשנה השביעית, אף על פי שנלקטה בשנה השמינית.
ואמרם בשעת לקיטתו עשורו - עניינו שאם נלקטו בשנה השלישית או הששית שיוציא ממנו מעשר עני, אף על פי שאותו אתרוג נגמר בשנה השנית או החמישית. וכן אם נלקט בשנה הרביעית יוציא ממנו מעשר שני, אף על פי שנגמר בישולו בשנה השלישית.
ופסק ההלכה כמו שזכרו, רבותינו ז"ל חזרו ונמנו "אתרוג אחר לקיטתו, עשורו למעשר ולשביעית":
דם מהלכי שתים - הוא דם האדם. וכבר קדם לך פעמים בזה הסדר כי שבעה משקין מכשירין ומכללם הדם, והשוה בכאן דם האדם לדם בהמה.
וכבר ידעת כי שם שרץ נופל על שמנה שרצים מבעלי חיים, והוא אמרו השם יתברך "וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ החולד והעכבר"(ויקרא יא, כט).
ואמרו אין חייבין עליו - רוצה בו כי מי שאכל דם אלו השרצים אינו חייב כרת כאשר יתחייב אוכל הדם, כי העיקר אצלנו "דם השרץ כבשרו", והוא אמרם רבותינו ז"ל בספרא "וזה לכם הטמא, לרבות דם השרץ שיהיה כבשרו".
ועוד יתבארו התולדות היוצאות מזה העניין, ומדיני הטומאות, במקום אחר:
הכוי - הוא מין מורכב מן העז ומן הצבי.
וכן אמרו "כוי, בריה בפני עצמה היא", ולא הכריעו בו חכמים אם מין בהמה או חיה היא, ונתנו עליו חומרי בהמה וחומרי חיה, כמו שיתבאר לקמן:
לפי שאנו חייבים בכיסוי הדם, נמנע לשוחטו ביום טוב מפני שהוא ספק כמו שהודעתיך, אם הוא חייב בכיסוי הדם או לא, ואסור לאדם לטלטל האפר ביום טוב לדבר ספק.
וחלבו מטמא טומאת נבלה - העיקר אצלנו שחלב בהמה טהורה אינו מטמא, ועוד נבאר זה העיקר והראיה עליו במסכת עוקצין (פרק ג משנה ט). ושם נבאר עוד שחלב חיה ובשרה שווה, וכן בהמה טמאה חלבה ובשרה שווין, ולפיכך יטמא טומאת נבילות.
וזה הכוי לפי שהוא ספק ודנוהו לכל הפנים להחמיר, אמרו בחלבו שהוא מטמא אם הוא נבלה כמו חלב החיה שהוא מטמא כבשרה, אבל טומאתו בספק, והמטמא בו אם נכנס למקדש אינו חייב כרת ולא קרבן, אלא קרבן מספק.
והשם יתברך אמר "ופטר חמור תפדה בשה"(שמות לד, כ), וזהו ספק אם הוא ממין שה או ממין צבי, לפיכך אין פודין בו:
לשון התורה שאין אסור לנו אלא חלב שלושה מיני בהמה שור או כשב ועז, וזה לפי שהוא ספק עז נאסר חלבו, ואין אדם חייב עליו כרת לפי שהוא ספק.
וכבר בארנו בפרק הראשון ממסכת מעשר שני שאסור לקנות בהמה בכסף מעשר שני, אלא קרבן שלמים. ולפיכך אסור לאדם לקנות הכוי ממעות מעשר שני לפי שהוא ספק בהמה, ואי אפשר להקריבו שלמים לפי שהוא ספק חיה.
והלכה כרבי אליעזר, לפי שאומרים לכהן הבא ראיה שהיא בהמה וטול מתנות, כי הזרוע והלחיים והקיבה אינם נוהגים אלא בבהמה בלבד, שנאמר "אם שור אם שה, ונתן לכהן"(דברים יח, ג):
והכוונה שאם כתב אדם חיתו לא כתב את הכוי, וכן אם כתב את בהמתו לא כתב את הכוי, לפי שהעיקר אצלנו יד בעל השטר על התחתונה, ועיקר אחר מפורסם המוציא מחברו עליו הראיה. על כן אם כתב לו "בהמתו", אומרים לו הבא ראיה שהוא בהמה. ואם כתב לו "חיתו", אומרים לו הבא ראיה שזו חיה.
אבל כשאמר אדם הריני נזיר שזו חיה ובהמה, הרי זה נזיר - באר התלמוד שהוא נזיר באיזו לשון שיאמר, כלומר אם אמר "הריני נזיר שזו חיה" הרי זה נזיר, וכן אם אמר "על מנת שזו בהמה", או אם אמר "על מנת שאין זה לא חיה ולא בהמה", הרי זה נזיר בכולם מספק. וכל זה מוסב על עיקר אחד, והוא אמרם "ספיקא דאיסורא לחומרא, וספיקא דממונא לקולא":
משנה ביכורים, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב