לדלג לתוכן

רבינו אשר על הש"ס/פסקי הרא"ש/שבת/פרק יב

הוספת קישורים
לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א

[עריכה]

הבונה כמה יבנה ויהא חייב. הבונה כל שהוא. המסתת והמכה בפטיש והמעצד והקודח כל שהוא. זה הכלל כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת חייב. רבן שמעון בן גמליאל אומר אף המכה בקורנס על הסדן בשעת מלאכה חייב מפני שהוא כמתקן מלאכה שכן מרדדי טסי המשכן עושין כך. החורש כל שהוא והמנכש והמקרסם והמזרד כל שהוא חייב. המלקט עצים אם לתקן כל שהוא אם להיסק כדי לבשל ביצה קלה. המלקט עשבים אם לתקן כל שהוא אם לבהמה כמלא פי הגדי:

גמ' תנו רבנן התולש עולשין והמזרד זרדין אם לאכילה כגרוגרות אם לבהמה כמלא פי הגדי אם להיסק כדי לבשל בו ביצה קלה ואם ליפות את הקרקע כל שהוא. אטו כולהו לאו ליפות את הקרקע נינהו. רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו באגם שנו. אביי אומר אפילו תימא בשדה כגון דלא מכוין. והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות. לא צריכא דקעביד בארעא דחבריא. פי' בערוך דמאחר שאינו נהנה כלל ביפוי קרקע של חבירו שרי לכתחלה ואע"ג דהוה פסיק רישיה והא דאמר אביי ורבא דאמרו תרווייהו מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות שהוא אסור היינו בדבר שהוא נהנה כגון דעביד בארעא דידיה וכגון אב הקוצץ בהרת בנו בשעת מילה שהוא נהנה בדבר אבל פסיק רישיה דעביד בארעא דחבריה ואחר הקוצץ בהרת בשעת מילה שאין נהנין בדבר מותרין לכתחלה ואפילו איסורא דרבנן ליכא. הלכך חבית הפקוקה בפשתן מותר להסיר הפקק וליקח ממנו יין בשבת אע"פ שאי אפשר בשעה שנוטל הפקק מן הפשתן שהוא במקום ברזא שלא יסחוט והוה ליה פסיק רישיה מאחר שאין נהנה בסחיטה זאת שהיין נופל לארץ מותר. ונראה דלאו ראיה היא דהא דאמר הכא לא צריכא דעבד בארעא דחבריה דלאו לענין איסור לכתחלה קמפליג בין עביד בארעא דידיה בין עביד בארעא דחבריה אלא לענין חיוב חטאת ופטור קמפליג דבהכי איירי אבל לענין איסור אפילו לרבי שמעון אסיר לכתחלה מדרבנן אע"פ שאינו נהנה. ועוד הביא ראיה בערוך מהא דאמר לקמן בפרק רבי אליעזר דמילה דף קלג. ואביי אליבא דרבי שמעון האי בשר מאי עביד ליה אמר רב משרשיא באומר אבי הבן לקוץ בהרת בנו קמיכוין ואי איכא אחר ליעבד אחר כדריש לקיש דליכא אחר. אבל אי הוה אחר מותר לכתחלה אע"ג דפסיק רישיה הוא דאי אפשר למול בלא קציצת הבהרת מאחר שין נהנה בדבר אלמא דשרי רבי שמעון פסיק רישיה בדבר שאין נהנה ואינה ראיה דהא דבעי הש"ס אליבא דרבי שמעון האי בשר מאי עביד ליה לא קאי אמסקנא דסבר אביי דמודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות כדקאמר התם לבתר דשמעה מרבא סברה ולא קאי אלא אהא דאביי דהוה משני מעיקרא לא צריכא אלא לרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור אבל לר"ש לא איצטריך קרא דהא פליג אף בפסיק רישיה ולא ימות דאכתי לא שמע מרבא דמודה רבי שמעון בפסיק רישיה ובעי אביי אליבא דרבי שמעון בשר מאי עביד ליה אלמא סבר אביי מעיקרא דפליג רבי שמעון אף בפסיק רישיה האי בשר מאי עביד ליה אבל במסקנא דמודה רבי שמעון בפסיק רישיה לא שנא אב ולא שנא אחר. ועוד אף לדבריו מה ראיה מביא דמצינו למימר דרבי שמעון מודה דאיכא איסור דרבנן בפסיק רישיה דאין נהנה דבפרק ר' אליעזר דמילה לא אשכחן דסבירא ליה לרבי שמעון אלא שמותר מן התורה. ועוד הביא ראיה בערוך מהא דאומר פרק כל כתבי הקדש דף קיז. לא צריכא דשקיל ליה בברזא אע"ג דמודה רבי שמעון בפסיק רישיה מאחר שאין נהנה מותר שאין צריך לחתיכות קטנות כל כך. ואינו ראיה כמו שפירש"י שם שאין דרך הפשט בכך וליכא איסירא. ועוד יש לפרש דמאחר דשקיל ליה בברזא אין זה עור שאין בו כדי לעשות קמיע. ועוד הביא ראיה מההיא דסוכה פרק לולב הגזול דף לג: תנו רבנן אין ממעטין ביו"ט משום ר' אלעזר בר' שמעון אמרו ממעטין פירוש ענבי הדס שפוסלין אותו ופריך והא קמתקן מנא ומשני הכא במאי עסקינן שלקטן לאכילה ודבר שאין מתכוין מותר ופריך והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות ומשני לא צריכא דאית ליה הושענא אחריתי ומאחר שאינו נהנה מותר אע"ג דהוי פסיק רישיה. ויש לדחות דמצוה שאני אי נמי כיון דרבי שמעון סבר דבר שאין מתכוין מותר מן התורה הכא אע"ג דפסיק רישיה הוא הואיל ואית ליה אחריני שרי לרבי שמעון דשמא לא יהא צריך לזה שתקן ואיגלאי מילתיה דלא תקן כלי אבל לרבי יהודה דבר שאין מתכוין אסור ואי צריך ליה איכא איסור דאורייתא לא שרינן אע"ג דאית ליה הושענא אחריתי. ועוד הביא ראיה לדבריו מהא דאמר בזבחים בשלהי כל התדיר דף צא: המתנדב יין מביאו ומזלפו על גבי האישים ופריך והא קמכבה ומוקי לה כרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר ואע"ג דהוי פסיק רישיה דאי אפשר לזלף על גבי האישים שלא יכבה מתיר רבי שמעון לכתחלה מאחר שאין נהנה. ויש לדחות דאפשר שיפול על עצי המערכה או על האברים ועוד קשה לפירוש הערוך דהא מפיס מורסא בשבת להוציא ממנה ליחה פטור אבל אסור אי לאו משום צערא דגופא אע"פ דאינו נהנה בבנין הפתח וגם אינו מכוין בבנין הפתח אלא לנקיבה בעלמא כדי שתצא הליחה. וגם קשה ממחט ליטול בה את הקוץ דמוקי לה בסנהדרין דף פד: כר' שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ודוקא משום צערא דגופא ואע"ג דאינו מתכוין לעשות חבורה אלא להוציא את הקוץ:

סימן ב

[עריכה]

מתני' הכותב שתי אותיות בין בימינו בין בשמאלו בין משום שם אחד בין משום שני שמות בין משני סמניות בכל לשון חייב. רבי יוסי אמר לא חייבו כותב שתי אותיות אלא משום רושם שכן היו רושמין על הקרשים לידע איזהו בן זוגו. א"ר יהודה מצינו שם קטן משם גדול שם משמעון שם משמואל נח מנחור דן מדניאל גד מגדיאל. הכותב בין בימין בין בשמאל אוקמא אביי בשולט בשתי ידיו. הכותב שתי אותיות בהעלם אחד חייב חטאת. כתב בדיו בסם ובסיקרא בקומוס ובקנקנתום ובכל דבר שהוא רושם חייב. על שני כותלי זוית על שני לוחי פנקס והן נהגין זה עם זה חייב. הכותב על בשרו חייב. המסרט על בשרו ר' אליעזר מחייב וחכמים פוטרין. כתב במשקין במי פירות באבק דרכים באבק סופרים ובכל דבר שאין מתקיים פטור. כלאחר ידו ברגלו בפיו ובמרפקו כתב אות אחת סמוך לכתב וכתב על גבי כתב נתכוין לכתוב ח' וכתב שני זיינין אחת בארץ ואחת בקורה על שני כותלי בית ועל שני לוחי פנקס ואין נהגין זה עם זה פטור. כתב אות אחת נוטריקון רבי יהושע ב"ב מחייב וחכמים פוטרין:

גמ' תנא הכותב אות אחת והשלימה לספר חייב. ארג חוט אחד והשלימו לבגד חייב. תנא הגיה אות אחת חייב. אמר רב ששת כגון שנטלו לגגו של חי"ת ועשאו שני זיינין. רבא אמר כגון שנטלו לגגו של ד' ועשאו רי"ש:

מתני' הכותב שתי אותיות בשתי העלמות אחת שחרית ואחת בין הערבים רבן גמליאל מחייב וחכמים פוטרים:

גמ' במאי קמיפלגי רבן גמליאל סבר אין ידיעה לחצי שיעור ורבנן סברי יש ידיעה לחצי שיעור:


הדרן עלך הבונה
אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רבינו_אשר_על_הש%22ס/פסקי_הרא%22ש/שבת/פרק_יב"