ראשית חכמה/שער האהבה/א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרק ראשון

בביאור הכרח היות העבודה באהבה, ומהות עניין האהבה כפי הנמצא בדברי רבותינו ז"ל ובספרי החסידים הקודמים. היות עבודתנו באהבה נצטוינו בתורה במשנה תורה כמה פעמים, אם בפרשת "ועתה ישראל" כמו שכתבנו לעיל, אם בפרשת שמע (דברים ו, ה): "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך", ובפרשת "והיה אם שמע" (דברים יא, יג): "לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו".

וכתב רבינו משה מקוצי בספר מצוות הגדול במצות לאהבה, זה לשונו: ולפי שפרשה זו חביבה לפני הקדוש ברוך הוא, והיא מפתח יראתנו, שיש בה יחוד הבורא ואזהרת אהבת שמו בכל לב ובכל נפש ובכל מאד. וכל התורה כלולה בזה, כי מי שאוהב את המלך – כל מחשבותיו לעשות הטוב והישר בעיניו. לכך ציווה הקדוש ברוך הוא לעשות לו חמשה זכרונות בכל יום. א. לקרוא פרשה זו בשכבו. ב. ובקומו. ג. שתהא פרשה זו נכתבת כנגד לבך בתפילין של זרוע שמאל וקבועים כנגד הלב, שנאמר (דברים יא, יח): "ושמתם את דברי אלה על לבבכם", ודרשו רבותינו שתהא שימה כנגד הלב. ד. שתהא פרשה זו נכתבת כנגד נפשך, שתפלין של ראש יהו מונחים על המוח, שהוא מכוון כנגד האויר שבין העינים מלמעלה, ועקר היות הנפש שם וישוב דעת של אדם. וזהו "והיו לטוטפות בין עיניך" (דברים ו, ח). ה. שתהא פרשה זו נכתבת כנגד מאדך, על מזוזות ביתך ובשעריך, שממונו של אדם שם. וכסדר שנכתבו במקרא, לב תחילה ואחר כך נפש ואחר כך ממון, כך נצטוו על הסדר הזה, "וקשרתם לאות על ידך" כנגד לבבך, "והיו לטוטפות בין עיניך" כנגד נפשך, "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" כנגד מאדך, עד כאן לשונו:

וכאשר תדקדק שתי פעמים אלו הנזכרים – הם עשרה; שהרי פרשת "והיה אם שמע" בה נזכר עניין האהבה, והיא בתפילין ובמזוזה, ואנו קורין אותה בשכבנו ובקומנו. ועוד מצאתי כי תשע פעמים נזכרה מצות לאהבה במשנה תורה: אחד בפרשת ואתחנן בפרשת "ואהבת" (דברים ו ה). ארבע בפרשת עקב בפרשת "ועתה ישראל", שנאמר בה: "ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו" (דברים י יב); "ואהבת את ה' אלהיך ושמרת משמרתו" וגו' (דברים יא א); "לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם" וגו' (דברים יא יג); "כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם לעשותה לאהבה את ה' אלהיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו" (דברים יא כב). עוד בפרשת שופטים ושוטרים נזכרה פעם אחת (דברים יט ט): "לאהבה את ה' אלהיך וללכת בדרכיו כל הימים". ובפרשת אתם נצבים נזכרו שלשה: "ומל ה' אלהיך את לבבך וגו' לאהבה את ה' אלהיך" וגו' (דברים ל ו); "אשר אנכי מצוך היום לאהבה את ה' אלהיך ללכת בדרכיו ולשמר מצותיו" (דברים ל טז); סוף הפרשה: "לאהבה את ה' אלהיך לשמע בקולו ולדבקה בו" (דברים ל כ), הרי תשע. ומצות אהבת הגר שבפרשת עקב, הרי עשרה, כנגד עשר מדות, ואהבת הגר במדה העשירית הנקראת צדק, וכן הגר נקרא צדק. הרי שנכפלה ונשנית מצות אהבה פעמים הרבה, מפני היותה שורש לכל העבודה האלהית, והיא תכלית שלמות הנפש שתדבק בקונה, כמו שאמר: "לאהבה וגו' ולדבקה בו", וכמו שיתבאר בעזרת השם:

ובעניין אהבה אמרו רבותינו ז"ל בספרי, זה לשונם: "ואהבת את ה' אלהיך", עשה מאהבה, שהפרש בין העושה מאהבה לעושה מיראה, העושה מאהבה שכרו כפול ומכופל. לפי שהוא אומר: "את ה' אלהיך תירא", יש לך אדם מתירא מחברו, כשהוא מטריחו – מניחו והולך לו; אבל אתה עשה מאהבה, שאין לך אהבה במקום יראה ויראה במקום אהבה אלא במידת המקום בלבד, עכ"ל:

עוד בתנא דבי אליהו: מה בין אהבה ליראה? משלו משל למה הדבר דומה, למלך שהיו לו שני עבדים, אחד אוהב את המלך ומתירא ממנו, ואחר מתירא ממנו ואינו אוהבו. הלך המלך למדינת הים, האוהב את המלך ומתירא ממנו עמד ונטע גנות ופרדסין ומכל מיני מגדים, הירא ואינו אוהבו ישב לו ולא עשה כלום. כיון שבא המלך ממדינת הים, ראה גנות ופרדסים, וכל מיני מגדים סידר לפניו, כנגד דעתו של אוהב. כיון שנכנס האוהב לפני המלך וראה כל מיני מגדים סדורים לפניו, נתקררה דעתו נגד שמחתו של מלך. הירא ממנו ואינו אוהבו, כיון שנכנס המלך לביתו, כל מיני חרבות כולם סידר לפניו, כנגד דעתו של הירא. כיון שנכנס הירא לפני המלך וראה כל מיני חרבות סדורים לפניו, נזדעזע דעתו כנגד קצפו של מלך, שנאמר (תהלים קיא ה): טרף נתן ליראיו, זה העולם הזה. הא למדת ששכר האוהב שני חלקים, ושכר הירא חלק אחד. לפיכך לא זכו הרשעים אלא בעולם הזה, אבל יש שיאכלו שני עולמים, זהו שאמר הכתוב (שיר השירים ח ז): "מים רבים" וגו'. וסופו העתקתי בפרק ז. והיוצא לנו מכלל המאמר, שמהות האהבה היא שיעשה האדם חפץ המלך כדי לשמחו; ואף על פי שהוא יודע שמאותם האילנות שהוא נוטע, המלך יתן לו מיני מגדים שכר מה שנטע, מכל מקום אין כוונת האוהב אלא שמתקרר דעתו כנגד שמחתו של מלך, שהמלך שמח הוא לראות גנים ופרדסים ואילנות נטועים לפניו. והנמשל מובן הוא, שהיראים הם אומות העולם שכולם יראים, כאומרו (ירמיה י ז): "מי לא יראך מלך הגוים וגו' כי בכל חכמי הגוים וגו' מאין כמוך", ופרש בפרשת משפטים (זהר חלק ב צה ב), כולם מודים שאין כמוך; אבל אינם עושים מצוות, אבל הם יראים. והאוהבים הם ישראל, שעושים מצוות, ובעשיית המצוות ועסק התורה הוא נטיעת אילנות, שנוטעים למעלה הארות עליונות שהמלך שמח בהם, שהכל תלוי בהתעוררות התחתון, כדפירשתי כמה פעמים. ומהאור העליון שהמשכו בעשיית המצוות, נשמתם נהנית בעולם הבא, כענין מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת:

בנדרים (דף סב.) תניא: "לאהבה את ה' ולדבקה בו" (דברים ל, כ), שלא יאמר אדם: אקרא שיקראוני חכם, אשנה שיקראוני רבי, אשנה שאקרא זקן ואשב בישיבה, אלא למד מאהבה וסוף הכבוד לבא, שנאמר (משלי ז, ג): "קשרם על אצבעותיך כתבם על לוח לבך", ואומר (משלי ג, יז): "דרכיה דרכי נעם", ואומר (שם): "עץ חיים היא", עכ"ל. רבי אלעזר בר צדוק אומר: עשה דברים לשם פועלם ודבר בהם לשמן, אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום להיות עודר וכו', עכ"ל. ועוד אמרו במדרש: "במצותיו חפץ מאד", אמר רבי אלעזר: במצותיו ולא בשכר מצותיו. והינו דתנן (משנה אבות א ג): אנטיגנוס איש סוכו היה אומר: אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס. ועוד אמרו בספרי: "לאהבה", שמא תאמר: הריני לומד תורה בשביל שאהיה עשיר, בשביל שאקרא רבי, בשביל שכר לעולם הבא, תלמוד לומר לאהבה, כל שאתם עושים לא תעשו אלא מאהבה, עכ"ל:

ובזהר פרשת ואתחנן (ח"ג רסז, א) אמרו ז"ל בפסוק (דברים ו, ה) "ואהבת את ה' אלהיך": ואהבת, דבעי בר נש לאתקשרא ביה ברחימותא, דכל פולחנא עלאה דבעי בר נש למפלח לקודשא בריך הוא דיפלח ליה ברחימו, דלית לך פולחנא כמו רחימותא דקודשא בריך הוא, עכ"ל. ובתיקונים אמר, שהעובד על מנת לקבל פרס יש לו עונש, וזה לשונו בקיצור: אבל רחימו ודחילו בין טב ובין ביש, ובגין דא אמר קודשא בריך הוא (שיר השירים ב, ז): "השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ", דאיהו רחימו ופרס; עד דאיהו יחפץ, ולא על מנת לקבל פרס. ויראה ואהבה על מנת לקבל פרס איהי שפחה (משלי ל, כא), ותחת שלש רגזה ארץ תחת עבד כי ימלך ושפחה כי תירש גברתה, עכ"ל:

ובעניין האהבה, כתב החסיד בעל חובת הלבבות ז"ל סוף שער הבטחון ובשער האהבה, וליקטתי דבריו בקצרה המכוון אל ענייננו:

עניין האהבה הוא כלות הנפש ונטותה בעצמה אל הבורא, כדי שתדבק באורו העליון. והוא, שהנפש הוא עצם רוחני, נוטה אל הדומים לה מהאישים הרוחניים, ומתרחקת בטבעה מאשר כנגדה מן הגופות העבות. וכאשר קשרה הבורא בגוף הזה העב, אשר רצה לנסותה בו בהנהגתה אותו, העיר אותה לחוס עליו ותכסוף לו, כדי לבקש המנוחה ממדוה גופה.
וכשתרגיש הנפש בעניין שיוסיף לה אור בעצמה וכוח בנפשה, תטה במזמתה אליו ותדבק בו במחשבתה, ומתאוה לו וכוספת אליו. בפרט כאשר ידע האדם עניין המכוון בבריאתו ויציאתו אל העולם הזה הכלה, ויכיר מעלת העולם האחר הקיים, ימאס בעולם הזה ובסיבותיו, ויברח במחשבתו ובנפשו ובגופו אל האלהים יתברך, וישתעשע בזכרו בבדידות, וישתומם מבלתי המחשבה בגדולתו. ואם יהיה במקהלות, לא יתאוה כי אם לרצונו, ולא יכסוף כי אם לפגיעתו. ויהיה היכספו לו בהשתדלות וחריצות וזריזות, דומה למה שאמר: "נפשי אויתיך בלילה" וגו' (ישעיהו כו, ט), ואמר: "לשמך ולזכרך תאות נפש" (ישעיהו כו, ח), ואמר: "צמאה נפשי לאלהים לאל חי" (תהלים מב, ג), ואמר: "אלהים אלי אתה אשחרך צמאה לך נפשי כמה לך בשרי" וגו' (תהלים סג, ב).
ואז תשקה הנפש סם האהבה באלהים, ותתבודד ביחד לבבה בו, ולאהבה אותו ולבטוח עליו ולכסוף לו. ולא יהיה לו עסק בלתי עסק עבודתו, ולא יעבור על רעיוניה זולתו, ולא יעלה במחשבתה בלעדיו, ולא תשלח אבר מאברי גופה אלא במה שתמשך בה לשמו, ולא תתיר לשונה כי אם בזכרה בשבחו ובהודאתו ותהלתו, מאהבה בו ומכסוף לרצונו יתברך,
ואם ייטיב לה, תודה. ואם יענה, תסבול, וימסור גופו ונפשו וממונו לקדושת שמו יתברך; ולא תוסיף עם זה כי אם אהבה בו ובטחון עליו. כמו שאמרו על אחד מן החסידים, שהיה קם בלילה ואומר: אלהי! הרעבתני וערום עזבתני, ובמחשכי הלילה הושבתני, ועוזך וגודלך הוריתני. אם תשרפני באש – לא אוסיף כי אם אהבה אותך ואשמחה בך, דומה למה שאמר איוב|יג|טו}}: "הן יקטלני לו איחל". ואל העניין הזה רמז החכם באמרו: "צרור המור דודי לי בין שדי ילין" (שיר השירים א, יג). ואמרו חז"ל על דרך הדרש: אף על פי שמיצר ומימר לי, בין שדי ילין (דף פח:). והדומה למה שאמרו: "ואהבת את ה' אלהיך" וגו', אפילו נוטל נפשך:
טקסט זה לא נשלם עדיין... את/ה מוזמנ/ת להשלים זאת. לכל שאלה ניתן לפנות בדף השיחה