ראשית חכמה/שער האהבה/ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


פרק שני[עריכה]

פירש הרשב"י עליו השלום (זהר פ' ואתחנן רסז ב) שכל האצילות נקרא אהבה, זה לשונו: תא חזי, כלא אהבה אתקרי, ובגין אהבה קיימא כלא, כמה דכתיב (שיר השירים ח, ז): "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה". וכלא ברחימותא קיימא, דהא שמא קדישא הכי אשתכח דהא אוקמוה. י', לא מתפרש קוצא דלעילא מן י' לעלמין, דהא ברחימותא שריא עליה ולא מתפרש מניה לעלמין. ה', הא אוקמוה, דלא מתפרש י' מינה ואשתכחו כחדא בחביבותא, לא אתפרשן דא מן דא, י"ה, והא איתמר, כמה דכתיב (בראשית ב, י): "ונהר יוצא מעדן", יוצא לעלמין בחביבותא, אתדבקן דא בדא. ו', דא הוא תדיר חתן בכלה דארחוהי בחביבותא, י' בה', ה' עם ו', ו' עם ה', בגין כך כלא אהבה אתקרי, ודא בדא אתקשר בחביבותא, ועל דא מאן דרחים למלכא הא אתקשר בההוא אהבה, ובגין כך "ואהבת את ידו"ד אלהיך", עכ"ל.

הרי מבואר בפירוש היות כל האצילות מכנה במילת אהבה. ועתה יקשה, למה שנתבאר בפרק הקודם היות אהבה בפרט מכנה אל החסד, וכן מבאר גם כן לעיל מהמאמר הזה שהעתקנו: "ואהבת", מאן דרחים לקודשא בריך הוא אתעטר בחסד מכל סטרין. ובתיקונים (זהר חדש קא א) פירש אהבה בבינה, נראה שמשם שרשה. זה לשונו בעניין יראה ואהבה: כגונא דא, מאן דדחיל לקודשא בריך הוא שריא י' עאל בלביה, ומאן דרחים ליה שריא ה' במוחיה, ועל אלין תרין אתוון איתמר "הנסתרות", דמאן דדחיל לקודשא בריך הוא או רחים ליה סתים איהו מבני נשא. "והנגלות" אנון ו"ה, מאן דאתעסק בתורה שריא ו' בפומיה, ומאן דעסיק במצוה שריא ה' ברמ"ח אברין דיליה, עכ"ל. ובדבריו אלה נתבארו גם כן יראה. ודא דאיהי על רישיה דבר נש ומינה יעול דחילו לליבא דבר נש למדחל מקודשא בריך הוא, ולנטרא גרמיה דלא יעבר על פקודין דלא תעשה. ה' אהבה על רישיה דבר נש, ומינה עאל רחימו דקודשא בריך הוא על רמ"ח אברין דיליה דקיימא בהון פקודין דעשה. ו' על רישא דבר נש, ומינה יעול על פומא דבר נש מלולין לאולפא באוריתא, עכ"ל:

האמנם הנראה ביישוב המאמרים האלה, כי יש חילוק בין מציאות האהבה שיאהב האדם להקדוש ברוך הוא ובין מציאות האהבה למעלה באצילות. כי מציאות האהבה באצילות, כל האצילות יקרא אהבה, כי אהבה רצונו לומר קשר ויחוד העלולים זה בזה, כמו שפרשתי בפרק הקודם. ולכן כל האצילות כולו מתייחד בחלקיו קשר ויחוד גמור, ולכך בכולו כאחד צודק אהבה. אבל האהבה מהיכן נמשכה לאדם? זה באר לנו הרשב"י עוד, כי מצד ה' עלאה ימשך לו האהבה לקים המצוות בחשק, כמו שנבאר הטעם; ואחר שיזכה האדם להיותו אוהב את המלך ומקיים המצוות בחשק, שגורם קשר המדות ויחודם הנקרא אהבה, אז זוכה אל הימין הנקרא אהבה. שפרשתי בפרק הקודם, שהטעם שנקרא אהבה הוא מטעם קשר השמאל בימין. וכן מדקדק בדברי הרשב"י עליו השלום באמרו: ואהבה מאן דרחים לקודשא בריך הוא אתעטר בחסד מכל סטרין. ירצה מכל צדדי החסד ושלמותה, ושלמות החסד הוא כללות הגבורה עמה. ואין האדם זוכה אליה אלא במסר גופו ונפשו וממונו באהבת יוצרו כאברהם. והגורם שהחסד והדין יתקשרו, גורם בודאי גם כן שכל המידות יתקשרו כאחת. ועם היות שנאמר שאוהב זוכה אל הימין, אין הכונה אל זרוע הימין לבד, אלא זוכה אל כל המידות כולם, להיותם מושפעים מחסד, ומצד החסד העשר ספירות מתייחדות כאמרנו: ימין מקרבת, ותקרבו עצמות עצם אל עצמו (יחזקאל לז, ז). ובארו בתקונים (דף לה) פסוק זה על מציאות היחוד, עיי"ש.

וראיה היות קרוב הספירות ויחודם מצד החסד, היות רמ"ח מצוות עשה מצד החסד, כמו שפירש בתיקונים, ונעתיק לשונו לקמן. וכל מצוה הוא יחוד כל האצילות, שהוא ידו"ד. וכבר פירש בתיקונים וברעיא מהימנא כי מצוה הוא ידו"ד ממש, כי מ"צ הוא י"ה בא"ת ב"ש, ולשון מצוות רצונו לומר יחוד, כעניין (ברכות דף ו:) כל העולם לא נברא אלא לצוֵת לזה. והיינו אלוה שנקרא החסד, כדפירש בפרשת ויקרא וכן בתיקונים, שהחסד אל מיחד ו"ה. וכעניין זה – "יומם יצוה ה' חסדו" (תהלים מב, ט), שהחסד נקרא יומא, דכליל כולהו יומי, וחסד בונה עם כולם ומייחדם, כעניין "אמרתי עולם חסד יבנה" (תהלים פט, ג).

וזה שאמר שם: אתעטר בחסד מכל סטרין, ירצה בכל הקצוות, ועביד בחסד כלא. וכן אמר גם כן בפרשה עצמה בעניין ארבעה בתים דתפילין (זהר ואתחנן רסב ב) זה לשונו, תליתאה "שמע ישראל", ישראל סבא, "ואהבת את ה' אלהיך". תאני רבי שמעון: דא הוא רזא עלאה, דישראל אתעטר בסטרא דאבא, ומאי איהו? אברהם, ואתעטר בסטרא דאמא, ומאי איהי? יצחק. תנינן "ואהבת", בגין דרחים ליה למלכא עביד יתיר חסד עם כולא, וחסד יתירא ההוא דאקרי חסד דאמת, דלא בעי אגר עליה אלא בגין רחימותא דמלכא דרחים ליה יתיר וברחימותא דמלכא תליא חסד, ודא הוא ביתא תליתאה, עכ"ל. הרי מבואר כי האוהב גורם התפשטות החסד בעולם, כמו שכתב: ובגין דרחים ליה יתיר אסגי חסד בעלמא. האמנם מה שאמר דישראל אתעטר בסטרא דאבא, יובן עם מה שפירש באדרת האזינו בעניין שתי עטרות דהוו גניזי באבא ואמא ועטרוהו בהם:

ואפשר שהביא בהם עניין זה כאן לפרש מלת "ידו"ד אלהיך", כי ידו"ד יקרא מצד עטרה דאבא, ו"אלהיך" מצד עטרה דאמא. או אפשר כי העטרות נזכרו ברבוי את; וראשון נראה לי עיקר, ו"את" היא השכינה.

ומה שאמר שהעבודה האמיתית בעניין האהבה הוא שאינו עובד על מנת לקבל פרס, והוא הזוכה אל החסד, הטעם הוא כי העובד על מנת לקבל פרס נקשר בהכרח בצד הגבורה, כי כפי שעור עבודתו ישפיעו לו על פי הדין והדקדוק הגמור; אמנם העובד שלא על מנת לקבל פרס, כמו שעבודתו היא בלי שיעור שאינו ממתין חלק פרס ידוע, כן נותנין לו בלי שיעור מצד החסד, שהחסד משפעת בלי שיעור, ואז הוא מתקשר באהבה. ולכן כיון שהוא אינו עובד כדי לקבל פרס, אלא מצד האהבה הגמורה, גורם שעטרת הגבורה תהיה נכללת תחת עטרת החסד, והחסדים הם מתפשטים בכל הקצוות, שהחסד הוא המתפשט בעולם, ובניין העולם כולו בחסד בלי חסד שקדמו, אלא שמדרך טובו להיטיב ולתת בין לרעים ובין לטובים ואינו מדקדק עם שום בריה, ומדרך מדת החסד לאהב לתת ולרצות, כי מצד האהבה שיש לה עם העלולים וכל הבריות משפיעם מחסדו ולא קבלה מהם התעוררות שבעבור זה ישפיעם. כן האוהב את המלך יעשה חסד עם המלך, והחסד הוא לעבוד עבודה ולא יקוה בעבודת הפרס, דוגמת מדת החסד, ובזה נקשר במדת החסד ואסגי חסד:

וביאר במלות קצרות עניין האהבה ואמר: אלא בגין רחימותא דמלכא דרחים ליה יתיר. הכוונה, שאהבת המלך תקועה כל כך בלבו, שאין דבר בעולם שיאהב יותר מהמלך, וזהו דרחים ליה יתיר, יותר מכל הדברים שבעולם, ולכך אינו עובד על מנת לקבל פרס, שנמצא עובד ואוהב בעבור הפרס ולא מצד אהבת המלך. ואפילו אם יאהב הפרס והמלך, אפילו הכי אינו מן הראוי שיחשב בשווי שום שכר נגד אהבת המלך, באופן שלא ימצא דבר נברא בעולם, אפילו בשכר העולם הבא, שיאהב הוא יותר מהקב"ה, אלא אהבת הקב"ה יתירה על הכל. ולכך מעלת העובד על דרך זה – שכרו בלי שיעור ומידה, כמו שנתבאר (זהר ואתחנן רסז,א) זה לשונם: ואהבת, מאן דרחים לקודשא בריך הוא ואתעטר בחסד מכל סטרין ועביד חסד בכולא ולא חייס על גופיה ועל ממוניה. מנא לן? מאברהם, כמה דאתמר, דהא לא חס ברחימותא דמאריה על לביה (דהוא יצריה), ועל נפשיה ועל ממוניה. על לביה לא אשגח, על רעותא דיליה, בגין רחימותא דמאריה. על נפשיה ועל בריה ועל אתתיה, בגין רחימותא דמאריה. על ממוניה, דהוה קאים בפרשת ארחין ואתקין מזוני לכל עלמא. בגין כך אתעטר בעטרא דחסד כמא דכתיב (מיכה ז, כ): "חסד לאברהם". ומאן דאתקשר ברחימותא דמאריה זכה להאי, ולא עוד, אלא דעלמין כולהו מתברכא בגיניה. הדא הוא דכתיב (תהלים קמה, י): "וחסידיך יברכוכה", אל תקרי "יברכוכה" אלא יברכו כ"ה.

יומא חד חלש רבי יוסי, על לגביה רבי אבא ורבי יצחק ורבי יהודה, חמו ליה דהוה נפיל על אנפוי ונאים. יתבו, כד אתער חמו ליה לאנפוי דחיכין, אמר ליה רבי אבא: מלה חדתא חמיתא? אמר ליה: ודאי, דהשתא סלקא נפשי וחמית יקרא מאנון דמסרו גרמיהו על קדושא דמאריהון, דהוו עאלין בתליסר טורי אפרסמונא דכיא, וקודשא בריך הוא משתעשע בהו, וחמינא מה דלא יהבו לי רשותא למימר. ושאילנא לון: האי יקרא דמאן הוא? אמרו לי: מאינון דרחמו למאריהון בההוא עלמא. וממה דחמית – נפשאי ולבאי אתנהיר, ועל דא אנפאי חייכין. אמר ליה רבי אבא: זכאה חולקך, אבל אורייתא אסהיד בהו, דכתיב (ישעיהו סד, ג): "עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו". אמר ליה רבי יהודה: הא שאלו חבריא, דא דכתיב "יעשה", תעשה מבעי ליה! אמר ליה: הא אתמר, אבל רזא דמלה היינו דכתיב (תהלים כז, ד): "לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו", ואוקמוה, "נעם ה'" – ההוא דאתיא מעתיקא קדישא דקודשא בריך הוא משתעשע ביה, דהא ההוא נעם מעתיקא נפקא. אוף הכא, "עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה", מאן הוא? עתיקא סתימא דכולא, דהא ביה תליא. אמר ליה: הא ודאי הכי הוא. זכאה חולקהון דאינון דרחימותא דמאריהון מתדבקן בהו, לאלין לית שעורא לחולקהון בההוא עלמא. אמר רבי יצחק: כמה מדורין על מדורין אית להו לצדיקיא בההוא עלמא, ומדורא עילאה דכולא אינון דרחימותא דמאריהון אתקשר בהון, דהא מדוריהון אתקשר בכולא וסליק על כולא, מאי טעמא? בגין דקב"ה בהאי אתעטר. תא חזי, כולא אהבה אתקרי וכו' נעתק בראש הפרק הזה, עכ"ל. הרי מבואר במעלת העובד מאהבה, שזוכה אל הנועם העליון אשר עין לא ראתה:

ושמעתי ממורי ע"ה טעם יותר מבואר למעלת העובד מאהבה. והוא, כי העובד מאהבת מלכו של עולם, לא לתוחלת שכר בעולם הזה ולא לתוחלת שכר בעולם הבא אלא מאהבה לבד, הקב"ה בעצמו הוא המשלם שכרו. שאם עושה בשביל שכר העולם הזה, בשביל שיהיה לו עושר ובנים, הנה הוא נוטל שכרו בעולם הזה, וכמו שהעולם הזה כלה ואבד בעולם הזה, כך שכרו כלה ואבד בעולם הזה. ואם עושה בשביל גן עדן, שכרו על ידי עולם המלאכים המשמשים את הגן. אבל אם הוא עושה לאהבת הקב"ה, הוא מדביק נשמתו באין סוף ובמידותיו ליחדם כראוי, ולכן שכרו מלמעלה מעלה לחזות בנעם ה'.

והנראה לי בבאור עניין זה יותר, כי כל אחד כפי מעשיו כך יזכה לעתיד. אם זכה אל הנפש לבד, הרי מנוחתו במקום הנפשות בחצר מות. ואם זכה אל הרוח, יזכה אל גן עדן. ואם זכה אל הנשמה, זוכה לעלות אל גן עדן העליון. והזוכים אל הנשמה הם הנקראים אוהבים, כדפירש הרשב"י (זהר ויגש רו,א): "להנחיל אוהבי יש" (משלי ח, כא), אלין דנשמתא קדישא בהו, עיי"ש.

ומה שכתב: דהא מדוריהון אתקשר בכולא, פירוש, כל מדור ומדור שבגן עדן יונק ממידה פלונית ונקשר באותה המידה כפי המצוה אשר עשה, אמנם מדור החסידים הוא מדור שיונק מכל האצילות ונקשר בו כולו, מטעם שגרם לייחד כל האצילות, כדפירש: "וסליק על כולא", מציאות המדור הזה הוא למעלה מכל שאר המדורות:


והחסיד הרב יוסף יעבץ עליו השלום כתב במשנת אבות פרק א (ג): אל תהיו כעבדים המשמשים על מנת לקבל פרס, וכן במשנת "כל אהבה שהיא תלויה בדבר" (משנה אבות ה יט), דברים הצריכין אל האהבה, ולכן ראיתי להעתיק מקצתם המוכרחים אל הדרוש שאנו בו.

כתב במשנת אל תהיו, זה לשונו: אמרו ז"ל (פסחים נ ב), כתיב (תהלים נז יא): "כי גדול עד שמים חסדך", וכתיב (שם קח ה) "כי גדול מעל שמים חסדך"? לא קשיא, כאן לעושים לשמה וכו'. כי העושה לשמה – דבק בשם יתברך, ואין סוף למתן שכרו; אמנם המאמינים בשם יתברך כי הוא משכיר ומעניש, ועוסקים במצוותיו יותר, שכרן קצוב עד שמים. ודע, שיום ה' הגדול והנורא למעלה מן שמים, והמשכיל יבין. ולזה אמר דוד המלך עליו השלום (תהלים קיט קנב): "ראה כי פקודיך אהבתי ה' כחסדך חייני", כי אני מן העושים לשמה, לכן אשאל מאוצר אשר אין לו תכלית, והוא חסדך הגדול. ולזה אמר הנביא (איכה ג כא): "זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל": "חסדי ה'", "חדשים לבקרים", "חלקי ה' אמרה נפשי".

ויש לפרש מהו זה אשר חלק מאמרו אל לבו ואשר אמרה נפשו. והעניין אצלי, כי האדם באשר הוא אדם – קשה לצייר עבודה על מנת שלא לקבל פרס, ולא יתכן זה כי אם לנפש מצד טבעה, לפי שהיא מן העליונים, והיא חושקת בטבע לעבודתו כמלאכי מעלה. ואנשים אשר שב אנושתם כולו נפשיי הם העובדים על מנת שלא לקבל פרס. אמר, כי לליבו במה שהוא אנושי – אמר דברים המתיישבים בלב, אמנם לנפשו לא יצטרך לומר טענות, אבל היא עצמה תאמר שתבחר בעבודה מצד עצמה ולא מצד דבר אחר. והוא אומרו (איכה ג כד): "חלקי ה' אמרה נפשי על כן אוחיל לו", מטענה אחרת. אמנם הטענות אשר אמר לליבו הם שתים: האחת – שלא היה מייסרנו משנאתו אותנו, שאם כן היה מכלה אותנו, והיה לאות כי מאהבה יסרנו, כאומרו (תהלים קיח יח): "יסור יסרני יה" (ולמוות לא נתנני). והשנית, כי הוא מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, והוא חסד גמור, וכל שכן שיקים דברו אשר דבר ביד עבדיו הנביאים לקבצנו מארבע כנפות הארץ, עד כאן לשונו. וכאשר תדקדק בדבריו – תמצאם קרובים לדברי סברת מורי שכתבנו בטעם העושה מאהבה, שזוכה אל הנועם העליון כדפירשנו:

ובמשנת כל אהבה שהיא תלויה בדבר בטל דבר בטלה אהבה, כתב זה לשונו: ירמוז כי העובד את השם יתברך כדי שירבה קניינו וישמר את נפשו – אין עבודתו שלמה, כמו שאמר השטן (איוב א ט): "החינם ירא איוב אלהים? הלא אתה שכת בעדו". ולזה אמר התנא, כי העובד את השם בעבור הדברים הגופניים אשר תלה בהם עבודתו – לא תתקיים לאור באור החיים, כי בהבטל אותם הדברים אשר בהם עבודתו – תתבטל אהבתו, ואין מאכל ומשתה בשאול אשר אתה הולך. אבל העובד את השם מאהבה גמורה, הלא אהבתו בחי העולמים ולא תסור לעולם, ושכרו – שיהיה אוהב את השם לעולם, כאומרו: "ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה", עד כאן לשונו.

ופירש התנא (אבות פרק ה יג-טז) ואמר: איזוהי אהבה שאינה תלויה בדבר – זו אהבת דוד ויהונתן. הכוונה, שנאמר בהם (שמואל א יח א): "ויהי ככלותו לדבר ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד" וגו', וכן נאמר (שם כ מא): "וישקו איש את רעהו ויבכו איש את רעהו עד דוד הגדיל", ואין נשיקה אלא מצד האהבה, וכן בכיה מצד הדבקות. וכן עד דוד הגדיל, מפני שהוא סוד גלות שכינה, ודוד ויהונתן רמז סוד אהבה בסוד דודים למעלה, והמשכיל יבין:


ובזוהר (זהר חלק ב קמו א) בארו בסוד האהבה סוד נעלם וכמוס. ונעתיק לשונו ז"ל, דאמר: "ישקני מנשיקות פיהו" (שיר השירים א, ב), מאי קא חמא שלמה מלכא דאיהו אעיל מלי דרחימו בין עלמא עלאה לעלמא תתאה, ושירותא דתושבחתא דרחימו דאעיל ביניהו, "ישקני" איהו? אלא הא אוקמוה והכי איהו, דלית רחימו דדביקותא רוחא ברוחא בר נשיקה, ונשיקה בפומא מבועא דרוחא ומפקנו דיליה, וכד נשקין דא בדא מתדבקן רוחין אלין באלין והוו חד, וכדין איהו רחימו חד. בספרא דרב המנונא סבא קדמאה הוה אמר על האי קרא: נשיקה דרחימו אתפשט לד' רוחין וד' רוחין אינון כחדא, ואינון גו רזא דמהימנותא וסלקין בד' אתוון, ואינון אתוון דשמא קדישא תלי בהו, עילאין ותתאין תליין בהו ותושבחתא דשיר השירים תלי בהו, ומאן איהו? אהבה. ואנון רתיכא עילאה, ואינון חברותא ודביקותא ושלימו דכלא, אילין אתוון ד' רוחין אינון, ואינון רוחין דרחימו וחדוה דכל שייפי גופא בלא עציבו כלל, עכ"ל.

והמאמר הזה ביארו מורי ע"ה בפירוש הסבא (זהר חלק ב קכד א) וכן בזוהר בפ' הנזכר, אמנם נבאר הנוגע לענייננו לדרוש האהבה, הוא כי מציאות מעלת אהבה הוא קשר ד' רוחין הנעשה בסוד הנשיקין. וסוד הנשיקין ביארו שם בפ' לקמיה, מאן "ישקני"? ההוא דסתים גו סתימו עילאה. וסוד הנשיקה הוא דביקות פנימיות הספירות ותוכיותם שהוא רוח החיים המחיה אותם, והוא מה שאמר: ונשיקה בפומא דאיהו מבועא דרוחא ומפקנו דיליה, וכן אמר בשיר השירים אתדבקותא דגופא בגופא, "ישקני מנשיקות פיהו" אתדבקותא דרוחא ברוחא, עכ"ל.


וכיצד הם ד' רוחין נתבאר שם (זהר חדש שה"ש דף ח) זה לשונו: "ישקני", דביקו ברחימו רוח ברוח, דהא ד' רוחין מתחברן ואתעבידו כחדא. דא יהיב רוחא לחבריה ונטיל הוא רוחא דחבריה דאתדבק ביה, משתכחי רוחא דיליה ורוחא דחבריה הא תרין, אוף הכי חבריה; משתכחי ד' רוחין דמתחברן באנון נשיקין, עכ"ל.

ואמר בסוף המאמר שהעתקנו: ואינון רוחין דרחימו וחדוה דכל שיפי גופא בלא עציבו כלל. פירוש, כי אי אפשר שיתדבקו ברוח הפנימי אם לא שיתקשרו הספירות כאחד מצד החיצוניות שבהם ויתמעט הדין שהוא העציבו מהם, אז יהיה כסא להשרות עליהם רוח העליון. והוא כמשל האדם הנושק לחשוקתו שלא ישק אותה אלא מרוב שמחה, וכל האיברים כבר נתייחדו כאחד, והינו מלת אהב"ה שעולה אח"ד המורה על קשר ויחוד העלולים הנבראים זה בזה על ידי רוחם ונשמתם הפנימים. ופרש במאמר גם כן שאותיות אהבה הם אתוון דשמא קדישא תליא בהו, והם אותיות שם ידו"ד. ומורי עליו השלום כתב ונתן יחס לאותיות אהב"ה עם אותיות ידו"ד. ובזה נבין שברוב הפסוקים שבתורה כתוב: "לאהבה את ה'". ועתה צריכין אנו להבין כיצד במציאות אהבת האדם לקב"ה ימצאו ד' רוחין.

והעניין הוא כי האדם נשמתו היא חלק אלוה ממעל. ובהכין האדם גופו ואבריו כא' ושיתעורר לבו בשמחה, שאין שכינה שורה מתוך עצבות, ויכון לעורר אהבת יוצרו בתוך לבו, הרי בהכרח רוח עליון תתעורר בתוך לבו ונמשך שפע קודש בו, הרי ב'. והוא כעניין "ישקני" שרוח הזכר יבא למטה לעשות נשיקין, ואחר כך יכון לכלל ולהדביק נשמתו למעלה, הרי ב' רוחין למעלה. ומציאות זה הב' נעשה מאליו כמים הפנים לפנים שפירשתי לעיל, ובזה תהיה האהבה שלמה, ארבע רוחין מתחברן כחדא.

ונתבאר העניין יותר בדברי הרשב"י (זהר פקודי רכו ב) זה לשונו: האי היכלא שתיתאה אינון נשיקין לאתדבקא רוחא ברוחא תתאה בעילאה, כמה דאת אמר "ישקני מנשיקות פיהו" (שיר השירים א, ב), וכל נשיקה איהו לאתדבקא רוחא ברוחא עילאה בתתאה. ואמר לקמיה: ורזא דא כד אתייחד רוחא ברוחא, כדין שראן נשיקין לאתחברא ומתערין שאר שייפין בתיובתא ורוחא דא מתדבקא בדא, וכדין שייפין כולהו מתערי אלין באלין לאתקשרא שייפא בשייפיה. ואיתימא מאן אתער שייפי תתאי או שייפי עילאי, שייפי תתאי מתערי תדיר לגבי עילאי, מאן דאיהו בחשוכא תאיב תדיר למהוי בנהורא, שלהובא אוכמא דלתתא איתער תדיר לגבי שלהובא חיורא דלעלא בגין לאתדבקא ביה ולמשרי תחותיה. ורזא דא "אלהים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקט אל" (תהלים פג, ב), עכ"ל. ואף על פי שלכאורה נראה שהמאמר הזה חולק עם מה שנתבאר בשיר השירים, שאמר שנשיקין היא דביקו דרוחא עילאה בתתאה, אין זו קושיא, כי כוונת המאמר הזה שבפרשת פקודי שאמר דנשיקין הן לאתדבקא רוחא ברוחא תתאה בעילאה, פירושו כי השתוקקות הרוח התחתון הוא להכלל בעליון, והוא מה שאמר "ישקני", שתכלל רוח התחתון בעליון. אמנם אי אפשר שיכלל התחתון בעליון אם לא שיבא נשיקת הזכר ויכלל רוחו בה, ועל ידי הכאת ההארה ההיא, יש כח ברוח התחתון להכלל בעליון, וכדי שתבא ההארה ההיא מהזכר צריך בתחלה שיקדים התעוררות הנקבה, כמו שאמר: שייפי תתאי מתערי תדיר לגבי עילאי. ועל דרך זה היא מציאות האהבה באדם, כי בתחילה צריך שיקדים השתוקקויותיו להדבק באור העליון, וכיון שהקדוש ברוך הוא רואה השתוקקותו מופיע[1] בו מאורו העליון. ועל ידי כך גם כן נפשו נכללת למעלה וימצאו ד' רוחין מתקשרן כחדא למעלה קשר כפול במציאות כמים הפנים לפנים שפירשתי בפרק קמא, שבעורר האדם אהבת חברו בתוך לבו גם חברו יעורר אהבתו בלבו, ונמצא בכל אחד ב' רוחין, והוא סוד דברי ר' יוסי, רוח אמשיך רוח ואיתי רוח, שפירשנו בפרק א:


ובזה יובן גם כן אמרם (יומא דף לט.): "אדם מקדש עצמו מעט – מקדשין אותו הרבה. שהקשר כפול כדפירשנו ולא יכול להפרד מקדושת אהבתו יתברך מהרה, ביען שהמלך תפס בו גם כן בחבלי אהבה, ולכן הוא מתקדש הרבה. והוא כמשל התופס את חברו בחבל אחד לקרבו אצלו, וכיון שראה חברו שרוצה לתפסו מה עשה הוא? גם כן השליך אליו חבל, ונתקרבו זה אצל זה במהרה ונתקשרו קשר אחד אמיץ וחזק שאין ביניהם פירוד כלל. והזוכה אל האהבה הזו, בלי ספק הוא קשור ודבוק בחיים העליונים ואשריו בעולם הזה ובעולם הבא, ועל דא נאמר (דברים ל, כ): "לאהבה את ה' ולדבקה בו". והוא סוד "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום" (דברים ד, ד), כדפירשתי בפרק א.

וכן בזוהר (פרשת משפטים דף קכד ב) ביארו פסוק ואתם הדבקים על סוד הנשיקין, זה לשונם: ובגין כך כתיב: "ישקני מנשיקות פיהו", דהא דבקותא רוחא ברוחא. תנא, כל זמנא דקודשא בריך הוא אזיל בישראל כביכול אתדבק רוחא ברוחא, ועל דא כתיב "ואתם הדבקים בה' אלהיכם" בכל אינון גווני דביקותא ולא מתפרשא דא מן דא, עכ"ל:

ואחר שביררנו שאהבה היא הנשיקין, ראוי לבאר אם ימצאו בבינה ובחסד. ונשיקין שימצאו בבינה נתבאר בשיר השירים (ז"ח שה"ש דף ח') זה לשונם: מנשיקות, מאינון נשיקין עלאין דהוה נשיק מקדמת דנא, דהא רחימו דחדוה לאו איהו אלא מגו נשיקין דביקו דרוחא עלאה בתתאה. פיהו ולא כתיב פיו, מאי פיהו? אלא זמינא דעלמא דאתי מלך דשלמא כלא דיליה, ודא איהו תוספת ה' דאיתוספת על דא בגין דכל רחימו דעלמא תתאה לאו איהו אלא לאתחברא בעלמא עילאה עלמא דאתי, ועל דא תושבחן איתער עלמא תתאה לגבי עלמא עלאה, עכ"ל. הרי מבואר היות נשיקין מצד ה' עילאה, עלמא דאתי.

והיות נשיקין התעוררות מצד החסד נתבאר בפרשת תרומה שם, זה לשונם: כיון דאעיל לגבי היכל אהבה, אתער רחימו דנשיקין עילאין, דכתיב: "וישק יעקב לרחל", למהוי נשיקין דרחימו עילאה כדקא יאות, ואינון נשיקין שירותא דאתערותא דכל רחימו דאתדבקותא וקשורא דלעילא עכ"ל. ומוכרח מתוך התכת לשון המאמר, שהיכל אהבה הזה הנזכר הוא חסד שבאצילות, וכן פירש מורי ע"ה, ואמר שממנה מתעוררת אהבת נשיקין.

נשאר עתה לבאר מה שפירשו בזוהר, שאהבה מצד אימא עילאה. הטעם הוא, כי כאשר יסתכל האדם בטובות הבורא יתברך העודפות עליו אשר לא תוכל לספור אחד מני אלף מטובותיו עלינו בענין בריאתו – תכסוף נפשו לעבדו מאהבה, כמו שאמרו ז"ל בתנחומא בפסוק (איוב מא, ג) "מי הקדימני ואשלם", זה לשונם: אמר רבי ירמיה בן אלעזר, עתידה בת קול להיות מתפוצצת בראש ההרים ואומרת: כל מי שפעל עם אל יבוא ויטול שכרו, ורוח הקודש צווחת ואומרת: "מי הקדימני ואשלם"? מי קלס לפני עד שלא נתתי בו נשמה? מי מל לפני עד שלא נתתי לו בן? מי עשה ציצית עד שלא נתתי לו טלית? מי עשה לפני מעקה עד שלא נתתי לו גג? וכיוצא האריכו שם בכל דבר. עלי לשלם שכרו, למה? תחת כל השמים לי הוא, שהכל שלי ומשלי נותן לו, ומכל מקום "ואשלם", עלי לשלם שכרו, עכ"ל. והמדרש הזה הובא בויקרא רבה (פרשה כז, אות ב) פרשת שור או כשב עיין שם.

וכאשר נסתכל בדברי המאמר על דרך האמת, מ"י הוא אימא כנגד נ' שערי בינה שנתפשטו ממנה להיטיב לכל הנבראים כמו שסופר במענה "ויען ה' את איוב מן הסערה", שהזכיר שם נ' שערים (איוב לח, ה), מ"י שם ממדיה כי תדע, או מ"י נטה עליה קו, מ"י פלג לשטף תעלה, או מ"י הוליד אגלי טל, מבטן מ"י יצא הקרח, מ"י יכין לערב צידו, מ"י שלח פרא חפשי. הכלל שנזכר שם חמשים שערים, כמו שפירש הראב"ד ע"ה בפירוש ספר יצירה. נמצא בזה שהקדוש ברוך הוא הקדים ופתח נ' שערים מטובותיו להיטיב לכל הנבראים, ולכן הוא אומר "מי הקדימני", כי למדת, "מי", לא הקדימני נברא, אלא מ"י קדם ונתן לו נשמה וכל הטובות. והיינו שהבינה נקראת קדם והיא קדמה לעולם כדפרשו ז"ל (פרקי ר"א פ"ג), בז' דברים שנבראו קודם שנברא העולם, אחד מהם תורה שנאמר (משלי ח, כב) "ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז", ואמר "קדם", עד שלא נברא העולם. וכן גן עדן, שנאמר (בראשית ב, ח): "גן בעדן מקדם", "קדם" – עד שלא נברא העולם. והיינו כי עולם הוא שש קצוות, והקדם לעולם השש היא הבינה, ולכך נקרא קדם. וכן פירש הרב משה דילאון ומורי בספר פרדס רמונים. ואף על פי כן עלי לשלם, כי שכר טוב הצדיקים הוא לחזות בנועם ה' הנמשך ממנה, והיינו "עלי לשלם", כעניין "על ה'".

ולעניין הדרוש שלנו, שפירשנו שאהבה נמשך מאימא שהוא ה"א, הוא שכאשר יסתכל האדם שהקב"ה בראו, וצייר וחתם גופו ורוחו בכ"ב אותיות הקדושים שהם מצד אימא ובהם הוא דפוס כל העולמות, ראוי שיאהב אותו ויעשה רצונו. ובפרט שהיא האם הגומלת חסדים טובים לבנים, כדפירש בספר הבהיר, והיינו ה"א חמש, אור דיום ראשון כדפירש בתקונים שהם באים לחסד, והם שורש לנ' שערים. וכן בזוהר ובשיר השירים האריכו בעניין הבינה, דאיהי אתר דבעי חדוה, דלא אית תמן רוגזא ודינא, דהא עלמא דאתי כולא חדוה ואיהו חדי לכולא משדר חדו וחדוה לכל דרכין, עכ"ל. וכן הוא נהר דינור דנגיד ונפיק ולא פסיק מימוי לעלמין.

ועוד בבחינה אחרת ראוי שתכונה אהבה בבינה, מפני שעל ידי עניית תפילתנו בכל צרותינו כמו שכתוב (דברים ד, ז): "כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו", וכן בזוהר בפרשת ואתחנן שחילוק בין "ה' אלהיך" ל"ה' אלהינו", ש"ה' אלהיך" הוא הקדוש ברוך הוא ושכינתיה ו"ה' אלהינו" הוא אבא ואימא. נמצא בזה, כי היראה והאהבה הוא שירא האדם מהמאציל שהוא בורא הכל רב ושליט, ויראתו זאת נתגלה לאדם על ידי אבא כדפירשנו בשער היראה פרק ב, וכן האהבה הוא שיאהב האדם לבורא הכל מצד חסדיו וטובותיו עליו, וגילוי אהבתו זאת לאדם נתגלה על ידי אמא כדפירשנו. ועיקר האהבה הוא התעוררות הלב בחשק כמו שיתבאר עוד בעזר ה'. וכן אמרו רז"ל במסכת כלה: מאי אהבה ומאי כבוד, אהבה בלב וכבוד במעשים ובדברים, עכ"ל:

  1. ^ מאיר