ראשית חכמה/שער האהבה/ג
פרק שלישי
[עריכה]עם היות שבפרקים הקודמים נתבאר מהות האהבה, נשאר עוד עדיין לבאר במהותה, וכיוצא[1] יתדבק בה האדם באופן שלא תיפרד ממנו. ובעניין מהות האהבה ביאר הרשב"י ע"ה עוד (זוהר פ' אחרי מות דף סח) זה לשונו: אמר ר' אבא, "נפשי אויתיך בלילה אף רוחי בקרבי אשחרך" (ישעיהו כו, ט). "אויתיך"? "אותך" מבעי ליה; "אשחרך"? "ישחרך" מבעיא ליה. אלא הא אוקמוה כמה דאת אמר (איוב יב, י): "אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש". תא חזי, נפשא ורוחא אשתתפו כחדא לעלמין. תנא, פולחנא שלימתא דבעי בר נש למפלח לקודשא בריך הוא כמא דתנינן: "ואהבת את ה' אלהיך", דירחים ליה לקודשא בריך הוא רחימותא דנפש ממש, ודא הוא רחימותא שלימתא רחימותא דנפשיה ורוחיה, כמה דאתדבקו אלין בגופא וגופא רחים לון כדין יתדבק בר נש לרחמא לקודשא בריך הוא רחימותא דנפשיה ורוחיה לאיתדבקא ביה. הדא הוא דכתיב: נפשי אויתיך בלילה, כלומר נפשי ממש, אף רוחי בקרבי אשחרך, לאתדבקא בך ברחימותא סגיאה. בלילה, בעי בר נש מרחימותא דקודשא בריך הוא למיקם בכל ליליא לאשתדלא בפולחניה עד דיתער צפרא ויתמשך עליה חוטא דחסד, דתניא: זכאה חולקיה דההוא בר נש דרחימותא דא רחים לקודשא בריך הוא והני אינון זכאי קשוט דמרחמין לקודשא בריך הוא הכי בגין דעלמא מתקיימא בגיניהון ושלטין על כל גזרין קשין דלעילא ותתא בגין דאתקיים עלמא בגיניהון. תאנא, ההוא זכאה דאיתדבק ברוחיה ונפשיה לעילא במלכא קדישא ברחימותא כדקא יאות שליט בארעא דלתתא וכל מה דגזר על עלמא אתקיים, עכ"ל.
ופירוש "אויתיך, איותך מבעיא ליה", הכוונה כי פשט הכתוב נראה כי הנפש מתאוה להקב"ה בלילה, ועל ידי הרוח שבקרבו ישחר להקב"ה. והקשה לזה, כיון ש"אויתיך" ו"אשחרך" חוזר לנפש רוח, והיה ראוי שיאמר 'נפשי איוותך' וכן 'רוחי ישחרך'. ולזה תירץ כי נפשי ורוחי אינו חוזר לנפש רוח שבאדם לבד, אלא להקב"ה ושכינתו גם כן שהם נקראים נפש ורוח, שמהם באים הנפש והרוח כמ"ש לקמיה: "תא חמי, נפשא ורוחא אשתתפו כחדא".
והטעם שהם משתתפים בעולם, מפני שכמו ששרשם בא מלמעלה מקב"ה ושכינתיה, וזה בלא זה אי אפשר שנאמר (תהלים פט, טו): "צדק ומשפט מכון כסאך", כן הענפים הבאים מהם משתתפים. ולכן אמרו בתיקונים על פסוק (משלי כ, כז) "נר ה' נשמת אדם", נ"ר, נפש רוח; נשמת, נשמה. הרי נפש ורוח משתתפים כאחד. והביא פסוק "אשר בידו נפש כל חי" להורות, כי אף על פי שהרוח והנפש ירדו ונתלבשו בגוף, שרשם נשאר למעלה, ועל ידי השורש ההוא שנשאר שם יש בידו ממש נפש כל חי. ודבר זה הוא הצעה לעניין האהבה שיבאר אחר כך. ולתרץ הקושיא, "מאי אויתיך, איותך מבעיא ליה". ולזה אמר, שאם הכוונה להקב"ה ושכינתו לבד היה ראוי שיאמר: "ה' אלהי אויתיך בלילה אף אשחרך", אלא להורות לנו עניין האהבה ודבקות האדם נפשו בהקב"ה כיצד היא, לזה אמר "נפשי" ו"רוחי".
ועוד כיוון להביא פסוק זה ולתרץ מה שאמר הפסוק: אף רוחי בקרבי אשחרך, שלפי פירושו שחוזר להקב"ה היה ראוי שיאמר:' אף רוחי אשחרך', כי מלה "בקרבי" הוא מיותר. לזה כיוון להביא פסוק זה, "אשר בידו", להראות שממש ניצוץ הקדוש ברוך הוא ושכינתו בתוך האדם, והנשמות הם חוטי שלהביות הנמשכות מלמעלה למטה ואינם חיים אלא משרשם הנשפע בהם לעולם; וכיון שהקב"ה רוצה לסלק סיוע מהנפש והרוח התחתונים, מסלק שורש הקשור עמו שלא ישפיע חיים לנפש ורוח התחתונים ומיד האדם מת, כמו שכתוב (איוב לד, יד): "רוחו ונשמתו אליו יאסוף יגוע כל בשר יחד". ואסיפה היא זאת, דהיינו שאוסף רוחו אליו, כעניין המריח בתפוח וכיוצא שישאב הרוח ההוא ויאספנו אליו, כן הרוח והנפש נאספים למקורם.
וכן פירש הרשב"י (זוהר פרשת ויחי דף רי"ז), אמר ר' יהודה: זכאין אינון צדיקיא כד קב"ה בעא לאתבא רוחיה ליה לשאבא ההוא רוחא בגויה. דתניא, בשעתא דקב"ה בעא לאתבא רוחא ליה, אי זכאה הוא מה כתיב? "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה" (קהלת יב, ז), עכ"ל. נמצא שבעוד שהוא חי, רוח חיים מקב"ה ושכינתיה בקרבו המחיה אותו, והיינו "אשר בידו נפש כל חי" להשפיע חיים, מסלקם הכל ברצונו. ובזה מתורץ מלת "בקרבי", ומלת "בקרבי" חוזר בין לנפש בין לרוח הנאצלים מקב"ה ושכינתיה. והתכת הפסוק כך הוא: נפשי אויתיך בלילה אף רוחי, דהיינו קב"ה ושכינתיה, והם בקרבי אשחרך, ואשחרך הוא לאשתדלא בפולחניה עד דיתער צפרא, כמו שיתבאר.
והנה בהקדמה זו נבין פסוק "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו" (דברים לב, י), צריך להבין, מה עניין 'חלק' ומה עניין 'חבל', ולמה אמר 'עמו' ולא 'ישראל'. ואפשר שיובן במה שפירשנו, כי באמרו 'חלק' יורה שהנשמות הם ממנו חצובות, והוא והם ב' חלקים כעניין תרי פלגי דגופא. וזהו טבע מלת 'חלק', שנחלק הדבר ממנו, ובהתייחד חלק הנשמה התחתונה עמו, ב' החלקים נתייחדו ונעשו א'. ואף על פי שנאמר חלקים, שיורה ח"ו פירוד, אין הכוונה שהנשמה נפרדה ממנו ברדתה למטה, אלא שרשה נשאר שם, ולכן אמר 'עמו', עמו ממש הוא החלק. ולכן לא אמר 'כי חלק ה' ישראל', שהיה מורה שנחלק החלק למטה והיה מורה פירוד, אלא 'עמו', ופירש שעמו הם עמו. ולהורות על הקשר כפול, הוא יתברך גם כן שופע ניצוץ חיים לרוח ולנפש התחתונים שבגוף ולעולם אינו נפרד, לזה אמר "יעקב חבל נחלתו". כי כמו שהחבל הוא שזור מב' או ג' חלקים, כן הוא קשור עמנו למטה ואנו קשורים עמו.
ועוד במשל החבל פירשו רז"ל עניין נאה במצוות, והעתקנו לשונם בפרק ושער א' משער המצוות, שאמר שם משל לאחד שהיה מושלך לתוך המים, הושיט לו הקברניט את החבל, אמר לו: תפוס את החבל הזה בידך ואל תניחהו, ואם תניחהו אין לך חיים. כך מציאות הנשמה היא משולשלת מלמעלה למטה כחבל הזה, ראשה א' בידו וראשה הב' בגוף האדם, וכל מציאות האהבה והדבקות הוא לידבק בחבל הזה ולקשר בשורש נשמתו הדבוקה בו יתברך.
ובזה יובן לשון המאמר: "תנא, פולחנא שלימתא דבעי בר נש למפלח לקב"ה כמה דתנינן, ואהבת את ה' אלהיך דירחים ליה לקב"ה רחימותא דנפש ממש, כמה דאתדבקן אלין בגופא וגופא רחים לון כדין יתדבק בר נש" כו'. הכוונה, כי הפסוק אמר (דברים ו, ה): "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך", הוא דירחם ליה רחימותא דנפש ממש. ופירושו, כי אהבת הנפש עם הגוף היא אהבה כפולה, כי הנפש אוהבת לגוף והגוף לנפש ואינם רוצים להיפרד זה מזה.
ואהבת הנפש לגוף למדנו הכתוב באמרו (שיר השירים ח, ו) "כי עזה כמות אהבה", ופירש הרשב"י ע"ה (זהר ויחי רמה.) שבשעת פטירתו של אדם הנפש נשאלת מהגוף, כאדם ההולך בדרך רחוקה ונפרד מאהובו, שקשה בעיניו פרידתו ממנו. זה לשונו: "שימני כחותם על לבך", בגין דישתאר כל דיוקני בך, כהאי חותם דאשתאר כל דיוקניה בההוא אתר דאתדבק ביה. "כי עזה כמות אהבה", תקיפא הוא כפרישו דרוחא מן גופא. דתנינן, בשעתא דבר נש מטי לאסתלקא מעלמא וחמי מה דחמי, רוחא אזלא בכל שייפי גופא, וסליק גלגולי כמא דאזלא בימא בלא שייטין סליק ונחית ולא מהניא ליה, אתא (ואשתאר) [ואשתאיל] מכל שייפי גופא. ולית תקיפו כיומא דפריש רוחא מן גופא. תקיפו דרחימו דכנסת ישראל לגבי קב"ה כתקיפו דמותא בשעתא דבעי רוחא לאתפרשא מן גופא. "קשה כשאול קנאה", כל מאן דרחים ולא קשיר עמיה קנאה לאו רחימותיה רחימותא; כיון דקני, הא רחימותיה אשתלים. מכאן אוליפנא דבעי בר נש לקנאה לאתתיה בגין דיתקשר עמה רחימותא שלים, דהא מגו כך לא יהיב עינוי באנתו אחרא. מהו "קשה כשאול קנאה", אלא מה שאול קשה בעינייהו דחייבין למיחת ביה, כך קנאה קשיא בעיניהו דמאן דרחים וקני לאתפרשא מרחימו, עכ"ל.
וזהו שאמר במאמר שלפנינו: כמה דאיתדבקן אלין בגופא, הרי אהבת הנפש לגוף שהיא דבוקה עמו ואינה רוצה להפרד ממנו; כי אחר שנתלבשה יש לה יחס וקורבה עמו. וגופא רחים לון היא אהבת הגוף, מפני שאין לו חיים אלא על ידה; שכמו שקשה בעיני השכינה להפרד מהקב"ה עד שהיא אומרת "שימני כחותם" במציאות, שקשה לרוח להפרד מהגוף, כאהבה זו צריך שיהיה לנפש הצדיקים עם השכינה. וזהו שאמר: וכדין יתדבק, במציאות זה יאהב לקב"ה רחימותא דנפשיה ורוחיה לאדבקא ביה, כמו שהוא אוהב לרוחו ונפשו שבגופו שהוא חי מהם יאהב להקב"ה וידבק בו חלק רוחו ונפשו התחתונים, כי באמת אינם חיים אלא ע"י השפעת השרשים העליונים הדבקים בו ית', שעל ידם השם שולח חיים לענפים התחתונים שבגוף כדפי'. וכן אמר בסוף המאמר ההוא: זכאה דאיתדבק ברוחיה ונפשיה לעילא במלכא קדישא. וביאר הרשב"י ע"ה במאמר ויחי שהעתקנו כי מסימני האהבה הוא הקנאה. ופירושו, שהמקנא לאשתו שמרוב אהבתו בה אינו רוצה שיכנס זר בינתים להפריד בינו לבינה אלא שתהיה אשתו אהבתה קשורה בו לעולם, כן הצדיק צריך שמרוב אהבתו בשכינה יתקשר באהבתה כל כך עד שיקנא בה, שלא ירצה שתפרד השכינה ממנו ותשרה באחר באופן שתעקר ממנו. והיינו מציאות רחימות דנפשיה ורוחי' לאדבקא. והוראות מציאות האהבה זה הוא שיקום בלילה לעסוק בתורה, כמו שביאר לקמיה:
והבחינה הב', שהוא אהבת הנפש לגוף, גם כן מבוארת מאליו. כי ודאי הקדוש ברוך הוא הוא אוהבו, שהרי הוא נותן לו הנשמה ממנו כדי שיהיה חי. וראוי שיאמר בליבו: כשם שהקב"ה חפץ לידבק בי, שהרי נותן לי רוח ונפש והשפיע לי חיים, כן ראוי שאדבק בו. ולזה אמר "רחימותא דנפשיה ורוחיה" סתם, שהיא אהבה כפולה כדפירש: "הדא הוא דכתיב נפשי אויתיך בלילה, נפשי ממש", שהוא יתברך הוא עיקר הנפש. כי הנפש התחתונה היא ענף א' מהשורש העליון שבו. ועוד הוא ממש הנפש, שאלמלא חיותו אין נפש, נמצא שהאוהב נפשו ורוחו מתקנה בעשיית האוהב את תשוקתו, שבלילה כאשר יתעורר בחשק אהבתה ויזדרז לעונת חשקה באהבה גדולה, בפרט כאשר ידע שחשוקתו אוהבת אותו. כן תלמידי חכמים הפורשים כל ימי המעשה מנשותיהם מפני עונת בת מלך, שהיא התורה, ראוי שיזדרזו בחשק התורה, כי בעסקם בה הם דבוקים בחיים העליונים והם דבוקים בשכינה והיא באה ומשפעת מרוח קדושה עליהם. ואהבת השכינה אלינו אין צריך ראיות, שהיא אומרת: "חברים מקשיבים לקולך השמיעני" (שיר השירים ח, יג). וזהו שהנביא קורא לשכינה 'נפשי', והוא מתאוה לה מפני כי היא רוח הקודש הבאה ושורה עליו.
ואמר לעיל מזה: "אשחרך, לאיתדבקא בך ברחימותא סגיאה", יובן במה שפירש רשב"י (זוהר פ' בשלח דף מו, א), כי אותם העומדין עם השכינה בלילה עד אור הבוקר, באור הבוקר הקדוש ברוך הוא פירש על השכינה ועל אותם שנשתתפו עמה חוט של חסד, באופן שבבוקר הם מתדבקים עם המלך באהבה רבה שהיא החסד, ואז יגדל לחושק אהבה יותר, כי עד עתה היה מתדבק באור קטן שהיא הנפש והיא אהבה זוטא, ובבוקר מתדבק באהבה רבה. ואמר: "עד דיתער צפרא", הוא קדרותא דצפרא כדפירש שם בפרשת בשלח. וצריך לעסוק בתורה עד אור היום, כדי לקשר מידת לילה ביום, וזה טבע מלת "עד". ומלת "דיתער" הוא לדקדק מלת "אשחרך", שהוא לשון שחר ולא בוקר. והוא, כי התחלת הבוקר הוא השחר, ואז מתחיל להתעורר אור החסד, ואז מקבלין מתנות מהמלך. וזה לשונו שם: כד אסתלק ליליא ואתי צפרא, ואיתחשך ואיתקדר, כדין מלכא למטרוניתא ברזא דחדוה, ויהיב לה מתנן ולכל בני היכליה, זכאה חולקיה מאן דאיהו במניינא, עכ"ל. הרי מבואר בהמאמר. ומתוכו מתבאר סוד האהבה, כאשר ביארנו.
ואף על פי שתלה בלילה בפרט, ומן הראוי שתהיה האהבה זו נגד האדם ויהיה הקדוש ברוך הוא נפשו ורוחו לעולם מצד תוקף האהבה? אלא העניין הוא, כי מציאת חשק האוהב כבר קדם לו ביום האהבה, אלא שבלילה יגבר עליו האהבה יותר ואומר בליבו: מתי יבא הלילה שאקום לעשות רצון יוצרי ואשלים מה שאני חייב מאהבתו יתברך. ובה מדוקדק לשון הרשב"י ע"ה שתפש מלת "בלילה, דבעי בר נש", ולא תפש לשון הפסוק כלו: "נפשי אויתיך בלילה"; כי עניין "אויתיך" אפילו ביום הוא. אלא בלילה, דבעי מרחימותה דקב"ה, והאהבה כבר קדם לו ביום, ופסקיה לקרא בסכינא חריפא, והם ג' גזירות: הא' "נפשי", הב' "אויתיך", הג' "בלילה". וכן מוכיחים פסקי הטעמים: במלת "נפשי" שופר מהופך, ו"אויתיך" תרי חוטרי, "בלילה" זקף קטן:
עוד אפשר, כי הטעם שתלה האהבה בשם – בקימת חצי הלילה לעסוק בתורה, מפני שאין לך אוהב גדול להקב"ה מזה, כי מבטל תאות הגוף האוהב השינה והתענוג מפני אהבת קונו, שהוא הוא אהבת נפשו כדפירשנו. ואף על פי שמצטער, הוא יסבול צער בעבור אהבת קונו. והוא דומה למה שאמר הכתוב: "צרור המור דודי לי בין שדי ילין" (שיר השירים א, יג), פירשו ז"ל: אף על פי שמיצר ומימר לי – בין שדי ילין. והוא מקיים מצות "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך", בשני יצריך, ביצר הטוב וביצר הרע:
וביצר הרע, פירשו בזוהר פרשת תרומה, כי הכנעת היצר הוא אהבה שלמה, שהיצר נכנע תחת יצר הטוב בעבור אהבת הבורא. ומטעם זה אמר בזוהר פרשת ויקרא, שהקם בחצות נקרא עבד ה', שפירש מזמור "הנה ברכו את ה' כל עבדי ה'" (תהלים קלד) על הקמים בחצי הלילה. וראוי שיקרא עבד ה', מפני שהכופה יצרו בתאות גופו ומצטער בעבור אהבת יוצרו נקרא עבד ה', שעובד את ה' ולא לגופו. אבל מי שאינו קם, שרוצה לישן לתת מנוחה לגופו, הוא עבד יצרו וגופו ולא עבד נפשו ויוצרו. וכלל זה לכל עבודה התלויה באהבה, שבזמן שאדם מכניע יצרו ומצטער בעבור עבודת ה' נקרא אוהב את השם ואינו נקרא אוהב יצרו; ואם אינו מכניע יצרו, נקרא עבד יצרו. נמצא האהבה מפתח לקיים כל התורה:
עוד יקנה מדת האהבה בקומו בחצות, בחושבו בחסד הגדול שהיטיב עמו הבורא, שהחזיר נשמתו לגופו והחייהו מהשינה שהיא אחד משישים במיתה. ואילו ידמה האדם שהיה מת יום אחד, כמו שאירע לר' יוסי דפקיעין הנזכר בזוהר פרשת בלק, כמה יחוייב האהבה לבורא שכל כך היטיב עמו. ועל ההיקש הזה שבלילה שאדם ישן והשינה אחד מששים במיתה, וכמה ישנו על מטתם ולא קמו, צריך שבהקיצו משנתו ילהב נפשו באהבת הבורא שהחזיר לו נשמתו. ועל זה תקנו שבח "אלהי, נשמה שנתת בי טהורה היא", וזהו: "אלהי", המשגיח בי ואני דבק בו. ועל זה הדרך היא השכינה, שאצלה היתה הנפש בפקדון, כאומרו: "בידך אפקיד רוחי". וכיון שבהיותו ישן היה נפרד מדבקות האהבה, ששלטה השינה שהיא המיתה בגוף, ובהחזרת הנשמה והוא חי הרי הוא דבק בו ית', ולכן "כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך ה' אלהי". והיה ראוי שבכל נשימותינו נהיה דבקים בו ית', וזהו "כל זמן שהנשמה בקרבי", מפני שהוא עומד על ראשינו, והיינו "מודה אני לפניך", והיינו שכינה למעלה מראשי, כדפירשו ז"ל, להשפיע חיים לנו.
וכאשר יעור משנתו, יתעורר באהבת הבורא שהחייהו, ויחשוב שכך עתיד להחיות אותו בתחיית המתים, כמו שאמרו רז"ל במדרש (איכה ג): "חדשים לבקרים רבה אמונתך". אמר ר' אלכסנדרי: על שאתה מחדשנו בכל בקר ובקר אנו יודעים שאומנתך רבה לתחיית המתים, עכ"ל. ופירש מורי ע"ה שעל זה תקנו אנשי כנסת הגדולה לומר: "ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבא", שפירוש "לעתיד לבא" הוא בתחיית המתים.
עוד ביארה לנו תורתנו הקדושה דרך קניית האהבה כיצד תהיה, באמרה (דברים ו, ה): "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", אלו הם ג' דברים, שבהיותם שלשתם מקושרים כאחד באדם תהיה אהבה בו תקועה וקשורה עם ה':
וביאור ג' דברים אלו נתבארו בדברי רשב"י (זוהר פרשת תרומה דף קסב): ר' יצחק הוה שכיח קמיה דרבי אלעזר. אמר ליה: ודאי רחימו דקב"ה דבר נש רחים ליה לא איתער אלא מליבא, בגין דליבא איהי אתערותא לאיתערא לגביה רחימו, ורחמנא ליבא בעי. אי הכי אמאי כתיב: "בכל לבבך", ולבתר "בכל נפשך", דמשמע דתרין גוונין אינון, חד ליבא וחד נפשא? אי ליבא הוא עיקרא, מאי בעי נפשא? אמר ליה: ודאי ליבא ונפשא תרין אינון, ואתאחדן לחד, דהא ליבא ונפשא וממונא כולהו אתאחדן דא בדא. וליבא איהו יסודא דכולא, והא אתמר "בכל לבבך", בתרין ליבין איהו, דאינהו תרין יצרין, חד יצרא טבא וחד יצרא בישא. ותרין אלין, כל חד וחד איקרי לב, דא איקרי לב טהור, ודא אקרי לב רע, ובגין כך איהו "לבבך", דאינהו תרין, יצר הטוב ויצר הרע. "ובכל נפשך", "ובנפשך" מבעיא ליה, ומאי "בכל נפשך"? האי "ובכל", אמאי? אלא לאכללא נפש ורוח ונשמה, דא איהו "ובכל נפשך", כל מה דאחיד האי נפש. "ובכל מאדך", אוף הכי כמה זינין דממונא, ועל דא כולהו משניין אלין מאלין. ואקרי "בכל", רחימו דקב"ה, למימסר ליה כל דא למירחם ליה בכל חד וחד. ואיתמר: ביצר הרע, היך יכיל למירחם ליה? דהא יצר הרע מקטרגא איהו דלא יקריב בר נש לפולחנא דקב"ה, איך ירחם ליה ביה? דא איהו פולחנא דקוב"ה יתיר, כד האי יצר הרע איתכפיא ליה בגין רחימו דקא מרחם ליה לקב"ה, דכד האי יצר הרע איתכפיא ותבר ליה ההוא בר נש, דא איהו רחימו דקב"ה בגין דידע לקרבא לההוא יצר הרע לפולחנא דקב"ה, עכ"ל. ופירש רשב"י (זוהר פרשת ואתחנן דף רס"ז) "ובכל מאדך" באר היטב: "ובכל מאדך", מאי טעמא? בין דנפל ליה ממונא מירותא או מסטרא אחרא, כיון דאיהו רווח ליה; ועל דא כתיב "בכל מאדך", ע"כ.
והיוצא לנו מכללות המאמר לדרוש האהבה הוא, שני דברים למהות האהבה, שהוא "בכל לבבך ובכל נפשך"; והג' שהוא בכל מאדך הוא תולדה הנהיה מאהבה. בכל לבבך, פירושו שהוא בשני יצריך, כדפירש רש"ו ז"ל במשנה. והכוונה, שיכניע היצר הרע בעבור אהבת קונו, ובזה ישיג האהבה, כמו שכתב החסיד בעל חובת הלבבות (שער חשבון הנפש), כי צריך להוציא אהבת העולם הזה מלבו ולהגביר אהבת העולם הבא, כמו שאמר אחד מן החכמים: כאשר לא יתחברו בכלי אחד המים והאש, כן לא תתחבר בלב המאמין אהבת העולם הזה ואהבת העולם הבא. וכתב בשער האהבה, כי אי אפשר להשיג האדם מדרגת אהבת השם, שהוא הדבקות והמעלה הגדולה שאין למעלה ממנה, אם לא תקדם יראת ה', שהיא הפרישות מתאות העולם הזה. ודבריו הם דברי אלהים חיים, שכן במאמר ר' פנחס בן יאיר שנבאר אמר: חסידות גדולה מכולם; וחסידות היא האהבה, כמו שנבאר. וקודם לחסידות יש זהירות וזריזות וכו'; נמצא שלהשיג אהבת הבורא הוא הכנעת היצר, בכל הפרטים שיתבאר בעזר ה', והיינו בכל לבבך.
אמנם צריך לדקדק, מאי ריבה בכל? כי לבבך הם שנים, יצר הטוב ויצר הרע. ואפשר במה שנתבאר (זוהר פרשת וארא דף כ"ח) זה לשונם: בכל לבבך, דא ימינא ושמאלא, דאיקרי יצר טוב ויצר הרע, עכ"ל. והכוונה, כי מימין ושמאל נמשכו למטה היצר הטוב והיצר הרע. ושם נתבאר לדרך היחוד והזיווג. אמנם הנוגע לענייננו היא במה שביארנו למעלה מזה בפסוק "והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים" (דברים ד, לט). וביארנו המאמר ההוא בשער היראה בפרק ד, כי כשאדם מכניע היצר הרע גם כן גורם שלמעלה השמאל תהיה נכללת תחת הימין, והוא עיקר האהבה כמו שביארנו בפרק א. ולכן ריבוי בכל לבבך הוא לרבות השרשים העליונים שמהם נמשכו יצר הטוב ויצר הרע, שתכלול לעולם השמאל בימין ותהיה הימין שהיא האהבה גוברת.
ובכל נפשך, פירושו שהוא לאכללא נפש רוח ונשמה. צריך להבין, מה עניין האהבה בנפש רוח נשמה; כי עד עתה לא שמענו במציאות האהבה חילוקים, ופשיטא שצריך שיאהב בשלשתן אם זכה להם, ואם לא זכה לשלשתם, יאהב במה שיש לו. והנראה לי בביאור עניין זה הוא במה שפירשנו, שעניין מלת אהבה הוא קישור ודיבוק האדם נשמתו במאציל ובמידותיו; וירצה שתאהב את ה' בכל נפשך, פירוש, שתדבק בו בכל החלקים שבך. והכוונה לדבק חלק הנפש שבו עם חלק הנפש העליון ומקום שממנו נשפעת לו הנפש, וכן לדבק חלק הרוח שבו עם חלק הרוח העליון הנשאר למעלה ציורו, כמו שנתבאר בשער היראה בפרק ט, שדרך שתעבור הנשמה תשאר ציורה שם, כמו שפירש הרשב"י במאמר "שימני כחותם" עיין שם. וכן לדבק חלק הנשמה שבו עם חלק ציור מקום הנשמה העליונה, ושלוש מציאויות אלו הם באצילות נפש רוח נשמה דאצילות, ויש נפש רוח נשמה מאופן חיה כסא, כדפירש בתיקונים (דף י"ט) על שם ומציאות שלימות האהבה, שיתקשרו שלשתם כל אדם כפי בחינתו, אם זכה לנפש רוח ונשמה התחתונים יתדבק בשלשתם במקורם כפי בחינתו, ואם זכה לנפש רוח ונשמה דאצילות יקשרם כפי זכותו. ועיקר ציווי בכל נפשך, שתשתדל להשיג כל מה שאוחז הנפש כדי שתהיה אהבתך שלמה בכל העולמות.
- ^ נדצ"ל "וכיצד". הערת המהדיר בדפוס.