קטגוריה:ויקרא ד כב

עריכה

דון יצחק אברבנאל

• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

אשר נשיא יחטא וגו' עד נפש כי תמעול מעל. אחר שזכר חטאת הכ"ג וחטאת הקהל שהם הסנהדרין בהיותם שוגגים וחוטאים זכר אחריהם שאר המדרגות שאינם מורים את ישראל ושגגותיהם מביא אותם לחטא אבל לא להחטיא את אחרים ועשה בזה שתי מדרגות הראשונה מהגדול במעלה שבכל העם והוא הנשיא וראש ישראל אם היה בזמן המלך המלך הוא הנשיא כמו שכתב הרמב"ן ועל זה נאמר בו ועשה אחת מכל מצות ה' אלהיו להגיד שאע"פ שהוא מלך ואדון כל הארץ שאין עליו מורא בשר ודם שיש לו לירא מהשם שהוא אלהיו וידוע כי כל מלך הוא נשיא ואין כל נשיא מלך וכבר נקרא מלך בשם נשיא שנאמר (יחזקאל ל"ז נ"א) ודוד עבדי נשיא להם לעולם וכן נאמר כאן נשיא על המלך כי כמו שלקח מהכהנים מי שאין כהן גדול ממנו. והוא המשוח ומהבתי דינים הב"ד הגדול שאין עליו ב"ד אחר. כן זכר הנשיא לרמוז למלך שאין בישראל גדול ממנו. ואמרו אשר נשיא יחטא ענינו אם נשיא יחטא. ואמר או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה ענינו כמו שכתב הראב"ע שידע הנשיא מעצמו שחטא או הודע אליו שהודיעו אדם אחר שראהו שוגג. והרמב"ן כתב וטעם או הודע אליו על האשם נאמר כשיעשה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשנה ואשם להיות עליו עונש או נודע אליו בהתכפר לו בקרבן. והטעם שיהיה קרבנו או אשם או חטאת ויותר נכון הוא שלא אמר ואשם על אשם תלוי אלא ששגג והוא הרגיש בעצמו שגגתו או שהודיעוהו אחרים ששגג וצוה שיביא שעיר עזים ולא פר כשאר החטאות אשר זכר לפי שעם היותו גדול המעלה אינו מורה את התורה לעם כמו הכ"ג והסנהדרין ולכך בחטאו אינו מחטיא את אחרים ומפני זה לא ייוחד פר לקרבנו כי הפר לא בא לחטאת אלא על מורי התורה החוטאים ומחטיאים את הרבים בשוגג האמנם מפני היות הנשיא יחיד בחטאו כשאר העם צוה שיביא שעיר עזים לרמוז שהשטן הוא יצר הרע הטעהו כי שם שעירים נאמר על השדים שנאמר (ויקרא י"ז ז') ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים. אבל חייבו שיהיה זכר תמים מפני מדרגת מעלתו. כי הנה שאר העם בחטאם יביאו שעירת עזים לפי שהעם בערך המלך הוא כמו השעירה בערך השעיר שהיא נכבשת אליו והוא ימשול בה. הנה מפני זה צוה שיהיה זכר. ואמנם צוה שיהיה תמים וכן בחטאת עם הארץ שעירת עזים תמימה לרמוז שחטא כל אחד מהם לא היה בזדון אלא בשגגה ובתמימות כי הוא בתום לבבו ובנקיון כפיו חטא. והנה אמר בנשיא ושחט אותו במקום אשר ישחט את העולה וכן בחטאת ההדיוט ושחט את החטאת במקום העולה ולא אמר כן בפר כהן משיח ופר העלם הקהל אלא ושחט את הפר לפני ה'. והסבה בזה היא ששגגת הכ"ג והסנהדרין היתה חמורה מאד לפי ששגגת למוד במורי התורה ובלומדיה עולה זדון. אמנם הנשיא וההדיוט מפני תמימותם לא נחשב חטאתם אותם חומרא ולכן אמר בקרבנותם שישחטו במקום אשר ישחט את העולה כי כל אחד מהם בשובו מחטאתו ידבק אל האלהים ויהיה קרבנו במדרגת העולה. וכן לא צוה שדם שעיר הנשיא או שעירת ההדיוט שיובא פנימה להזות על פני פרוכת הקדש ועל מזבח הקטרת לפי שההבאה מהדם פנימה וההזא' במקומות המוקדשים היה מיוחד לחטאות חמורים מהכ"ג והסנהדרין כמו שביארתי בהקדמה אבל צוה לבד שיזו מדם חטאותיהם על קרנות מזבח העולה ויקטירו שם אימוריהם לרמוז שכפי כונתו בנפשו ודמו לא היה דעתו לחטא ומפני זה יכפר עליו הכהן מחטאתו ונסלח לו. ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ רוצה לומר מההדיוטים יהיה מי שיהיה בעברו על אחת ממצות ה' אשר לא תעשנה והם המצות לא תעשה שחייב על זדונם כרת ועל שגגתם חטאת ואשם רוצה לומר שהוא מאשים את עצמו כי הרגיש ששגג ולכן היה בעיניו אשם לפני האלהים או הודע אליו חטאתו אשר חטא שאחרים הודיעוהו והעירוהו שחטא יביא חטאת קבועה והיא שעירת עזים כי להיות שגגתו וסכלותו מפאת חמרו היה ראוי שיהיה קרבנו נקבה ולא זכר והיתה שעירה מלשון שעיר שהוא כנוי לשדים ולחומר כי הוא שטן ויצר הרע. האמנם לפי שהיתה שגגתו בתום לבבו צוה שתהיה תמימה כמו שזכרתי ואם יהיה קרבנו מן הכבשים תמיד תהיה נקבה כי הנקבה תרמוז לחומר והזכר לצורה כמו שביאר הרב המורה. ואמנם למה אמר בשגגת ההדיוט בעשותה אחת ממצות ה' ובכ"ג ובסנהדרין אמר מכל מצות ה' כי הנה עם היות שבתחלת הפרשה אמר בדרך כלל נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ה'. הנה בפר העלם הקהל אמר ועשו אחת מכל מצות ה' ובנשיא אמר ועשה אחת מכל מצות ה' ולמה לא אמר כן בשגגת ההדיוט והיא השאלה הכ"א הנה הטעם בזה היא שבראשונה אמר דרך כלל נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ה' לפי שכל הנפשות יש להן לשמור את כל המצות. אמנם נפש אחת מעם הארץ אינה יכולה להכשל בכל המצות. כי היא לא תכשל במצות כהונה ולא במצות המלכות שאינו נטפל בהם ואמנם הכהן גדול והסנהדרין אפשר להם לטעות להורות בכל אחד מכל כריתות שבתורה שהוא מותר וכן המלך אפשר שיחטא בדברים שא"א שיחטא עם הארץ כגון שיסוך בשמן המשחה או יפטם השמן או הקטורת וכיוצא באלו שהם לא תעשה שיש בהם כרת ויותר הוא מצוי שיטעו בהם הכהן והמלך והסנהדרין ממה שיטעה בהם עם הארץ כי הכהן אולי שגה ויסוך בשמן המשחה וכן המלך לפי שמלכי בית דוד היו נמשחים. וככה בענין הקרבנות שיותר אפשר שמלך אחד יכנס לעזרה כמו שעשה עוזיהו ממה שיעשה זה הדיוט שאינו מלך הנה מפני זה נאמר בכהן משיח ובסנהדרין ובמלך מכל מצות ה' ובהדיוט לא אמר לשון כל אלה אחת ממצות ה'. והותרה בזה השאלה הכ"א. אחר זה זכר מין אחר מהחטאות והוא אמרו ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה כי הנה זכר המצות האלה בשם נפש להגיד שחייב בזה כל בעל נפש איש או אשה. והמצוה הזאת היא ג"כ לעם הארץ ששמע קול אלה רוצה לומר שישביעוהו בשבועת האלה אם ידע בעדות או אם ראה שאם לא יגיד מה שראה או שמע ונשא עונו וזהו כשיהיה במזיד מכסה עדותו ולא יגידהו. וכן זכר או נפש כי תגע בכל דבר טמא ר"ל בטומאה קלה בנבלת שרץ טהור שבלע או שנגע בנבלת דבר טמא יהיה חיה או בהמה או שרץ שזכר הטומאות כפי מדרגותיהן מהקלה אל החמורה כי אמרו בכל דבר טמא הוא נבלה של שרץ טהור ובאמרו או בנבלת חיה טמאה וג"כ היא טומאה יותר חמורה מטומאת החיה והנבלה הטמאה או השרץ הטמא שהם אבות הטומאה ואמרו ונעלם ממנו והוא טמא ואשם חוזר לשבוע' ולמגע הנבלות ואינו חוזר בלבד על הטומאה כי אם גם כן על השבועה שזכר והוא שנעלם ממנו מה שחטא בזה בעת שגגתו ואח"כ הרגיש בעצמו שהוא היה טמא במגע ההיא שנגע או שהיה אשם בשבועה ששמע ולא הגיד ואח"ז זכר טומאת אדם מת והוא אבי אבות הטומאה באומרו או כי נגע בטומאת אדם ואמר לכל טומאתו אשר יטמא בה לרבות זב וזבה ונדה ומצורע ואכל קדש או נכנס במקדש ונעלם ממנו ר"ל שבעת שחטא היה שוגג ואח"כ הרגיש בעצמו שחטא והאשים את עצמו בזה והוא אמרו והוא ידע ואשם ר"ל שלאחר המעשה ידע ונזכר ששגג והאשים את עצמו בזה וכן נפש מאיש או אשה כי תשבע לבטא בשפתים ר"ל לא בהרהור הלב כי דברים שבלב אינם דברים אלא שהזכיר שם שמים בפיו באחד מכנוייו להרע או להטיב ר"ל לעצמו כאלו תאמר אוכל ולא אוכל וכיוצא בזה לכל אשר יבטא האדם בשבועה ואח"כ שכח שבועתו ועבר בה בשבועה והוא אמרו ונעלם ממנו כלומר שבשעת המעשה נעלמה ממנו השבועה שעשה ולזה אח"כ ידע ואשם ר"ל ידע שעבר על שבועתו והאשים את עצמו בזה. והנה על כל אחת מאלה חייבתו התורה שיתודה את חטאתו ולא יכסהו ושיביא את אשמו נקבה מן הצאן אם מן הכבשים ואם מן העזים. ועם היות שהכתוב קרא זה אשם לא היה רק חטאת. וכבר כתבתי בהקדמה שהאשם האמתי קראוהו חז"ל אשם תלוי להבדילו מהאשם הזה שהוא באמת חטאת והיה זה לפי שהאשם פעמים יקרא כן מצד עצמו שהוא האשם התלוי שהאדם מסופק אם חטא אם לא. ופעמים יקרא אשם בערך אל הש"י והוא כאשר האדם יאשים את עצמו וירגיש בחטאו. וגם יקרא אשם לפי שהשוגג הוא אשם בשגגתו כי אלו היה הוא נשמר ונזהר במעשהו לא היה שוגג במעשיו וכדי שלא תטעה באשם שזכר הכתוב כאן לחשוב שהיה אשם תלוי ולא חטאת נאמר והוא ידע ואשם לאחת מאלה רוצה לומר שידע שחטא ולא היה מסופק בחטאו כענין האשם התלוי ואמר והתודה אשר חטא עליה להודיע שידע חטאו ושגגתו ולא היה מסופק בו כלל. ולכן היה באמת חטאת ולא אשם. והנה לא הוצרך הכתוב כאן להגיד מעשה זה הקרבן. לפי שכבר זכרו למעלה בדין החטאת והחטאת כלו במשפטו אחד הוא ומאשר אלה הענינים הווים ויקרו תמיד ומי שהוא עני ודל לא ינצל מאלה ואף שישמור עצמו בכל כחו ולא יספיק לו כל ממונו להביא קרבנות לכן אמרה התורה בזה ואם לא תגיע ידו די שה והביא את אשמו אשר חטא שתי תורים וגו'. וכבר כתבתי למעלה בהקדמה שזה לא נתיחד לבד בחטאת הנפש ששמעה קול אלה ונטמא בדבר טמא או תשבע לבטא בשפתים אבל שהוא דין כולל לכל מה שזכר מעם הארץ שחטא כי אחרי שזכר מיניו אמר על כלו ואם לא תגיע ידו די שה. והנה חייב שיהיו שתי תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה כדי שיהיו בהם חלק לכהנים וחלק לגבוה. כי מאותו שיהיה לחטאת יאכלו הכהנים ואשר יהיה לעולה הוא כלו לגבוה וצוה שיקריבו את אשר לחטאת ראשונה כדי שבתחלה יכופר חטאו ואחרי כפרתו יקריב עולתו להתרצות אל אדוניו ולדבקה בו. ואמר ומלק את ראשו ממול ערפו להגיד שימלקנו בצוארו כי הנה העורף הוא באחורי הראש ממול ערפו הוא הצואר שהוא לעומת ערפו. ואמרו ולא יבדיל ענינו שלא יבדיל הראש מהגוף. ואם לא תשיג ידו לשתי תורים חסה התורה על הדלים שבישראל שאם החוטא יהיה כל כך דל שלא תשיג ידו גם לתורים או לבני יונה שאז יביא את קרבנו על אשר חטא עשירית האיפה סולת. וצוה שלא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה אם מפני דלותו ואם כדי להבדיל בין המנחה ובין החטאת שהמנחה היתה בלולה בשמן ולבונה עליה ואין כן החטאת וזהו אמרו כאן כי חטאת היא רוצה לומר ולהיותה חטאת אין ראוי שתהי' כמתכונת המנחה. האמנם מפני שתהי' נאכלת לכהן הנותר ממנה אחרי הקטרת אזכרתה על המזבח הוצרך לומר והיתה לאהרן כמנחה ר"ל שתהיה אכילתה לכהן כמו שהמנחה נאכלת לו. ובזה השלים הכתוב דיני החטאת בכל מיניו וחלקיו: