כד הקמח/תורה ב
תורה ב
[עריכה]אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח. אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו (תהלים כ"ז). ידוע כי הצדיק אין ראוי לו להתירא כי אם מהקב"ה לפי שהיראה מב"ו היא מפחיתות הנפש. והיראה שאדם ירא מן המלך היא על שני חלקים, האחת מותרת והיא מצוה, והשני אסור. המותר הוא שנצטוינו מן התורה לירוא מן המלך שנאמר (דברים י"ז) שום תשים עליך מלך ודרשו רבותינו (קידושין דף לב:) שתהא אימתו עליך. ואמר שלמה (משלי כ"ד) ירא את ה' בני ומלך. יזהירו הכתובים ביראת המלך ובלבד שתהיה היראה הזו שלא יעבור בה על רצון הקב"ה שהוא המלך העליון הממליך את המלך. האסור הוא בדברים שיעבור עליהם על רצון הקב"ה כי היא סיבה שישכח את הש"י וכן אמר (ישעיהו מ"ח) מי את ותיראי מאנוש ימות ותשכח ה' עושך, ביאר כי היראה מב"ו סבה להשכיח את הש"י בסוף, וכן אמר שלמה (קהלת ח') אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלהים, יאמר שלמה אני מצוה לך שתשמור מצות המלך אבל על הדברים כלם שמור שבועת אלהים שאין ראוי שתדחה זה מפני זה ולא שתחליף מלכות קיימת נצחית במלכות הבל כלה ואובדת שהיום כאן ומחר בקבר, וכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שכתוב (דניאל ג') ענו שדרך מישך ועבד נגו ואמרין למלכא נבוכדנצר לא חשחין אנחנא על דנא פתגם להתבותך הן איתי אלהנא די אנחנא פלחין יכיל לשיזבותנא מגו אתון נורא יקידתא ומן ידך מלכא ישיזיב והן לא ידיע להוי לך מלכא די לאלהך לא איתנא פלחין ולצלם דהבא די הקמת לא נסגוד. וממה שהזכירוהו כן דרשו רז"ל ממה שקראוהו נבוכדנצר ולא אמרו נבוכדנאצר מלכא או מלכא נבוכדנאצר שכך אמרו לו לענין מסים וארנוניות את מלכא אבל בענין זה שאתה אומר לאו מלכא את אלא נבוכדנצר. ומזה תמצא טעם האתנחתא במלת למלכא ובמלת נבוכדנצר שהוא תחלת דבורם תמצא רביע, והא למדת שממדת הצדיקים שאינן מתיראים כי אם מהקב"ה לבדו מפני שתתגבר בלבם יראת הש"י על יראת בשר ודם, וכן הזהירה תורה (דברים כ"א) כי תצא למלחמה על אויבך וגו' לא תירא מהם כי ה' אלהיך וגו', וע"כ אמר דוד בכאן (תהלים כ"ז) אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח. יאמר כי כבר גדל את נפשו במדרגת הבטחון וחזקה בטבעו מעלת היראה בהקב"ה שלא יירא מרבוי מחנה ומעוצם מלחמה מפני שהוא בוטח בזאת שהזכיר שהש"י אורי וישעי כמו שכתוב בתחלת המזמור (שם) ה' אורי וישעי ממי אירא, וע"כ אמר בזאת אני בוטח כלומר בדבר הזה שהזכרתי למעלה זהו פשוטו, ומדרשו בזאת אני בוטח בתורה והוא שדרשו אין זאת אלא תורה שנא' (דברים ד') וזאת התורה. ולמדנו דוד בשני כתובים הללו מעלת התורה שהמתעסק בה והמהפך בה זוכה לשתי תועליות גדולות, האחד נגלה והוא תועלת הגוף בעוה"ז, והב' נסתר והוא תועלת הנפש לעוה"ב, האחד והוא הנגלה, הוא שביאר דוד בכתוב הזה הראשון שבזכות שהוא מתעסק בתורה ובוטח בה יפלו אויביו תחתיו ולא יירא מהם ועל זה אמר אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי וגו' לפי שפרי התורה כליון האויבים, וזהו שדרשו רבותינו ז"ל (גיטין יב) (תהלים ל"ז) דום לה' והתחולל לו, דום לה' והוא יפילם לך חללים חללים השכם והערב עליהם לבית המדרש והם כלים מאליהן, וכן אמרו בברכות (פרק ראשון דף ז) כל הקובע מקום לתורתו אויביו נופלין תחתיו שנא' (שמואל כז) ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד ולא יוסיפו בני עולה לענותו וגו', והזכיר הנביא באותן שהם עבדי ה' (ישעיהו נ"ד) כל כלי יוצר עליך וגו', וכל זמן שהיו ישראל עוסקין בתורה לא היו נזוקין אלא היו מתגברין על שונאיהן וכשהיו מבטלין אותה ומתרשלין בה היתה מדת הדין מתוחה כנגדם שכן מצינו במלאך שנראה אל יהושע בדמות איש וחרבו שלופה בידו ושאל לו (יהושע ה') הלנו אתה אם לצרינו והשיבו המלאך לא כי אני שר צבא ה' עתה באתי, ודרשו רז"ל במסכת מגילה (דף י) אמש בטלתם תמיד של בין הערבים ועכשיו בטלתם תלמוד תורה אמרו לו על איזה מהן באת אמר להם עתה באתי כלומר על בטול תורה על מה שבטלתם עתה באתי מיד (יהושע ח') וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק בתוך עומקה של הלכה, ומתוך התורה שהיו עוסקים בה היו מתגברים ומצליחין כנגד האויבים. ומן הידוע שלא היה נצחונם של ישראל כשאר האומות המתנהגים ע"פ המקרה והטבע הגמור אבל כל נצחונם היה ע"פ הזכות והעונש, אם היו מנצחין הזכות הוא מנצח ומכלה האויבים לא רבוי העם כי עם הזכות היו מנצחין כל רבים עמים במעט עם, כמו שמצינו בענין גדעון שכתוב (שופטים ז') בג' מאות האיש המלקקים אושיע אתכם, ועם החטא והעונש היו מנוצחין וריבוי עם לא יועיל להם אבל היו נמסרים כלם ביד מעט מן האויבים. והסבה כזה הוא החטא המכלה היחיד או המדינה או המלכות או העולם כולו. וכמו שאמרו (ברכות פ"ק דף לג) אין ערוד ממית אלא חטא ממית, זהו התועלת האחת שיש בתורה בנסתר בתועלת הנפש לעולם הבא ומה שאומרים בעוה"ז בנגלה שעליו אמר דוד בכתוב הזה אם תחנה עלי מחנה וגו'. התועלת הב' שיש בתורה בנסתר בתועלת הנפש לעוה"ב הוא מה שאמר בכתוב הב' (תהלים כ"ז) שבתי בבית ה' כל ימי חיי וגו' הכונה שעם התורה יזכה אדם לחיי העוה"ב, ולא יזכה להם אלא בג' דברים בעבודה בידיעה בלימוד התורה, כי העבד איך יפיק רצון מאדוניו אם לא יעבדנו הרי העבודה, ואיך יוכל לעבדו עבודה שלימה אם לא ידענו וכמ"ש דוד לשלמה בנו (דברי הימים א כ"ח) דע את אלהי אביך ועבדהו הרי הידיעה, ואיך ידענו כי אם מתוך לימוד התורה שאמר דוד (תהלים קי"ט) גל עיני ואביטה וגו' הרי התורה, ועל כן הודיענו דוד בשני כתובים אלו שהתורה הנקראת זאת שהוא בוטח בה ומתעסק בלמודה הנה היא כוללת שתי תועליות הללו, תועלת הגוף בעוה"ז ותועלת הנפש לעוה"ב, ומזה הזכיר הכתוב האחד כליון האויבים בעוה"ז והכתוב הב' חזיון נועם לעוה"ב כי התורה סבה לשתיהן, ושתיהן היו נחלתו של דוד, שכן אמרו במדרש תהלים דוד נחל המלכות שתי נחלות בעוה"ז ובעוה"ב אמר דוד על שתיהן אני מזמר שנא' למנצח על הנחילות. הדא הוא דכתיב (שם פט) אף אני בכור אתנהו וכי דוד בכור היה והלא נאמר (שמואל א י"ז) ודוד הוא הקטן אלא מה בכור נוטל פי שנים בנחלה אף דוד נחל המלכות שתי נחלות בעוה"ז ובעוה"ב. אמר דוד על שתיהן אני מזמר על הנחילות, וזהו שאמר בזאת אני בוטח כלומר בזכות התורה הנקראת זאת. ועוד שם במדרש תהלים (תהלים מ"ט) למנצח לבני קרח מזמור שמעו זאת כל העמים זש"ה (קהלת י"א) ומתוק האור וטוב לעינים. מה מתוק הוא אורו של עה"ב אשרי אדם שיש לו מעשים טובים כדי שיראה אותו האור שנא' (שופטים ה') ואוהביו כצאת השמש וגו', רבי אבא אמר מה מתוקים הם דברים הנמשלים לאור שנאמר (משלי ו') כי נר מצוה וגו' אשרי אדם שרואה את התורה מלובנת כשלג שאין סוף למתן שכרה כשיבוא הקב"ה לפרוע לישראל מתן שכרן של עמלי תורה וישפיע להן בזכותה מן האור הצפון אותה שעה הם אומרים לא"ה זכינו על שעסקנו בתורה ואתם כן הייתם אומרין לנו לריק אתם יגעים, ראו מתן שכרה שנא' (תהלים מ"ט) שמעו זאת כל העמים ואין זאת אלא תורה שנא' (דברים ד') וזאת התורה. האזינו כל יושבי חלד. אלו שמעלים חלודה בגיהנם ומי הם גם בני אדם גם בני איש. אדם זה אברהם שנא' (יהושע י"ד) האדם הגדול בענקים. גם בני אדם אלו בני ישמעאל ובני קטורה. גם בני איש אלו בניו של נח שנקרא איש צדיק, דבר אחר אלו ע' אומות עכו"ם שיורדין לגיהנם. יחד עשיר ואביון עשיר בתורה ואביון בתורה. עשיר דואג ואחיתופל אע"פ שהיו ראשי סנהדראות יורדין לגיהנם. ואביון בתורה מי שבידו סיפוק ללמוד ולא למד לפיכך אמרו בני קרח הואיל וכך הוא מתן שכרה של תורה (שם) פי ידבר חכמות חכמתה של תורה, והגות לבי תבונות בתבונה של תורה, אטה למשל אזני למשליה של תורה ע"כ, ובמדרש תהלים עוד (תהלים כ"ז) אחת שאלתי מאת ה' וגו' אמר לו הקב"ה דוד בתחלה אתה אומר אחת שאלתי מאת ה' וחזרת ואמרת לחזות בנועם ה' וגו' אמר לפניו רבש"ע לא יהא העבד שוה לרבו בתחלה לא כך באת עלי באחת שנאמר (דברים י') ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך וגו' ואח"כ פתחת עלינו במצות הרבה שנא' (שם) ללכת בכל דרכיו וגו' הוי דיו לעבד שיהא כרבו. ובברכות פ"ק (דף ח) מאי דכתיב (תהלים פ"ז, ב') אוהב ה' שערי ציון וגו' אמר הקב"ה אוהב אני שערים המצויינין בהלכה מכל בתי כנסיות ובתי מדרשות. והיינו דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא מיום שחרב בהמ"ק אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד:
וכיון שהודענו על מעלת התורה שהיא עיקר הכל ראוי שיחזיקו הגבאים בענין תלמוד תורה, ושישתדלו להעמיד התינוקות אל בית הספר כי הוא העיקר בלימוד התורה שאם אין גדיים אין תיישים. ועיקר התורה אינה אלא בימי הנערות. וכן אמרו במסכת אבות (פ"ג) בפרק בן זומא רבי אלישע בן אבויה אומר הלמד תורה ילד למה הוא דומה לדיו כתובה על נייר חדש והלמד זקן למה הוא דומה לדיו כתובה על נייר מחוק, הרי שהמשיל למוד האדם כשהוא נער לכתיבה שעל הנייר החדש שאינו נמחק לעולם כן הלמוד בימי הנערות לא ישכח לעולם, וכענין שאמר שלמה במדות הנער (משלי כ"ב, ו') חנוך לנער ע"פ דרכו וגו', והלומד בימי הזקנה המשילו לכתיבה שעל גבי נייר מחוק שהכתיבה הראשונ' נמחקה כבר ועבר זמנה וזו השנייה אינה מובנת כלל כן הלימוד בימי הזקנה כבר עבר זמנה ואין מתקיים בידו וסוף ששוכח, וכאותה שאמרו במס' שבת פ"ב (דף כא ב) נפקא מינה לגירסא דינקותא, ולפיכ' מנהיגי הקהל שבכל עיר ועיר חייבין להתעסק במלאכת המצוה הזו ואם הם נרפים בה נענשים הם בדבר. וכן הוא אומר (ויקרא ד', כ"ב) חטאת הקהל הוא וסמיך ליה אשר נשיא יחטא. למדך הכתוב מה שהקהל חוטאין אינו אלא חטא הגדולים כי הגדולים נתפסים בתטאת הקהל כיון שבידם למחות ולתקן. בא וראה כמה גדול כח לימוד תורה בתינוקות של בית רבן שכן אמרו במסכת שבת פרק כל כתבי הקדש (דף קיט ב) א"ר שמעון בן לקיש משום רבי יהודה אין העולם כולו מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן, א"ל רב פפא לאביי דידי ודידך מאי א"ל אינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא ואר"ש וכו':