אברבנאל על ויקרא ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · אברבנאל · על ויקרא · ד · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

פסוק א[עריכה]

וידבר ה' וגו' נפש כי תחטא וגו' עד אשר נשיא יחטא. הנה באו בכל זה הסדר ארבעה דבורים. הדבור הא' נזכרו ונצטוו בו כל מצות העולות עולות הבקר ועולת הכבשים ועולת העזים ועולת העוף. והמנחות שהיו ג"כ עולות שמפני היות כל אלה קרבנות נדבה ועולות כליל לגבוה נכללו כלם בדבור הראשון ההוא. והדבור השני הוא זה (בפרשה זו) וידבר ה' אל משה וגו' נפש כי תחטא בשגגה. ונכללו בו דיני החטאות שהם הקרבנות הבאות בדרך חובה ועשה הכתוב בהם ד' חלוקות כפי מדרגות החוטאים והשוגגים. הא' אם הכהן המשיח יחטא. והב' אם כל עדת ישראל ישגו. והג' אשר נשיא יחטא. והד' אם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ וצוה שיקריב מן הכבשים ומן העזים. וכן אם חטא בהיותו עד ולא העיד ונשא עונו. או אם תגע בדבר טמא. או בטומאת אדם או נפש אשר תבטא בשפתים להיותו שוגג באחד מכל אלה שיביא כבשה או שעירה ואם לא תגיע ידו שיביא שתי תורים או שני בני יונה. ואם לא תשיג ידו גם לזה יביא עשירי' האיפה סולת לחטאת. שכל אלה הדינים מהחטאות נכללו בדבור השני הזה. ואמנם שני הדבורים האחרים הג' והד' נתיחדו לאשמות רוצה לומר הדבור הג' לאשם מעילות ולאשם תלוי ויוכללו אלו בדבור הג' ההוא במה שאינם דיני ממונות. והדבור הד' נתיחד לאשם גזלות שהם דיני ממונות. הרי לך הסבה למה היו הדבורים בכל המצות האלו ד' ולא עוד והותרה בזה השאלה הי"ז. וראוי היה שיהיה זכרון הקרבנות שזכרה תורה באותו אופן שזכרתם רוצה לומר העולה ראשונה ואחריה המנחה ואחריה השלמים והחטאת באחרונה לפי שמדתו של הקב"ה היא לפתוח במדה טובה ואחריה במדת פורענות כמו שצונו בסוטה (פ' נשא) ואם לא שכב איש אותך ואם לא שטית טומאה תחת אישך הנקי וגו' ואת כי שטית תחת אישך וכי נטמאת וגו' וכן בברכות והקללות שבפרשיות היו בתחלה הברכות ואח"כ הקללות כן בסדר הזה זכר ראשונה קרבנות הנדבה שהם העולות והמנחה והשלמים שהיו באים על צד אהבת נדבה עבודת אהבה. ואח"כ זכר קרבנות חובה שהם החטאות ואשמות למיניהם שבאים על צד עבודת היראה. ולכן כשישבחו הנביאים קרבנות ישראל יזכרו העולות לא זולתם כמו שאמר (תהילים נ״א:כ״א) אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל כי היה רצון השם שכל קרבנות ישראל יהיו עולות ולא יצטרכו להביא חטאות ואשמות כלל וכן יעד לעתיד לבא שלא נחטא ולא נצטרך להביא חטאות ואשמות אלא עולות כמו שאמר (ישעיה נ"ה) והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי כי לא ירצה השם אלא בעולות ובזבחי צדק שהם השלמים ואתה תראה שדין הכהן המשיח וקרבנו כשיחטא הוא שוה לדין הקהל כשיחטא כי בכ"ג חייב שיהיה הקרבן פר חטאת ושיובא מדמו פנימה להזות שבע פעמים את פני פרוכת הקדש וגם כן על קרנות מזבח הקטורת אשר באהל מועד וכל שאר דם הפר ישפוך אל יסוד מזבת העולה והקטיר האמורים ובשר הפר ועורו וכל אשר בו ישרוף מחוץ למחנה. והדין הזה בעצמו הוא בחטאת הקהל. והסבה בזה היא כמו שזכרתי בהקדמה שחטא כהן גדול היה כחטא הקהל כי כמו שהיה חטאת הכהן משוח מפני שבשוגג התיר את האסור מכל מצות ה' אשר לא תעשנה והם הכריתות הנזכרים בתורה והתיר את העם שיעשו דבר שזדונו כרת בהיותו שוגג בחשבו שהיה מותר. ככה היה חטאת הקהל בזה האופן עצמו כי הנה שם הקהל בכאן נאמר על הסנהדרין כמו שאומר ונעלם דבר מעיני הקהל. ואם שגו הסנהדרין והורו את העם היתר בדבר אסור שזדונו כרת והעם חטאו בפעל על פיהם היה חטאם שוה בשוה לחטא הכהן גדול כי כלם שגו והורו דבר שלא כהלכה וכלם הם מנהיגי העם ולומדיו וחטאו בהוראתם והחטיאו את הרבים ולהיות חטאם בזה שוה היה ענשם גם כן שוה בהביאם קרבן פר בן בקר כמו שכתוב בפרשה האמנם נכתבו בשתי פרשיות ולא נכללו בפרשה אחת לפי שרצה יתברך להיישיר את הדרך לחטאים כדי שישובו בתשובה. ובעבור שהחוטאים הם אם יחיד אם צבור רצה השם לפרסם שהכהן המשיח שהוא בחכמה ובלמוד ובהוראה היחיד הגדול שבאומה והצבור שהם כלל האומה קבוץ חוטאים רבים יזכרו וישובו אל ה'. ויקריבו לפניו כופר נפשם ופדיון גופם כדי שיקחו מהם ראיה כל החוטאים יחיד יהיה או צבור ומפני זה צוה השם שיהיו חטאותיהם פרים למה שיש בהגשת הפרים לעזרה ובשחיטתם והקרבתם המיה גדולה והרגשה עצומה. וכדי להוסיף פרסומם צוה לשרפם מחוץ למחנה כי בזה ירגישו הכל אנשים ונשים וטף שהכ"ג או הקהל בכללו חטאו ושבו אל השם והביאו כפרתם ולזה נכתבו שתי החטאות האלה בשתי הפרשיות האלה כדי שתכפל קריאתן פעמים כי רצתה להשמיעם איך ראוי שיתנהגו ביחיד והצבור ודומה לזה אמרו בפ' קמא ממסכת ע"א (דף ד') א"ר יהושע בן לוי לא עשו ישראל את העגל אלא כדי לתת פתחון פה לבעלי תשובה שנא' מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור את כל מצותי והיינו דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי לא היה דוד ראוי לאותו מעשה ולא היו ישראל ראויים לאותו מעשה. לא היה דוד ראוי לאותו מעשה דכתיב לבי חלל בקרבי. ולא היו ישראל ראויים לאותו מעשה דכתיב מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולא עשו אלא לומר לך שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל דוד שהיה יחיד ועשה תשובה אף אתה עשה תשובה. ואם חטא צבור אומרים לו לכו אצל צבור שחטאו ועשו תשובה אף אתם עשו תשובה. וצריכא דאי אשמעי' יחיד משום דלא מפרסם חטאיה אבל צבור דמפרסם חטאיה אימא לא צריכא. ואי כתב רחמנא צבור דנפישי ברחמי אבל יחיד אימא לא צריכא והיינו דא"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן מאי דכתיב נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על שהקים עולה של תשובה ע"כ. ומטעם הספור הזה הנכבד הנזכר נכפל בשתי הפרשיות האלה להזכיר שם הפר פעמים רבות. והקריב על חטאתו אשר חטא והביא את הפר וסמך את ידו על ראש הפר ושחט את הפר ולקח הכהן המשיח מדם הפר ואת כל דם הפר ואת כל חלב פר החטאת ואת עור הפר והוציא את כל הפר. וכן בפ' השנית כפל זכר הפר פעמים רבות והותרה במה שפירשתי בזה השאלה הי"ח והשאלה הי"ט. ואפשר לומר עוד בזה שהיה פר חטאת הכהן גדול ופר חטאת הקהל לרמוז על מעשה העגל שאהרן כהן גדול שלא במתכוין חטא במעשה העגל וישראל חטאו בו ג"כ בסבתו. ומפני זה היה חטאת הכהן גדול בהיותו שוגג באחד ממצות ה' אשר לא תעשינה פר בן בקר לרמוז שהיתה השגגה הזאת כשגגה ההיא אשר יצאה מלפני אהרן הכהן ולכך צוה להקטיר על המזבח השם חלבו ודמו של הפר לרמוז על כוונת אהרן ופנימיות לבו נפשו ודמו ומחשבותיו המיוחסות לכליות שלא היו מרוחקים מהש"י אבל תמיד היתה כונתו דבוקה בו. כמו שקרבי הפר ההוא היו נגשים על מזבח הקדש. אמנם עורו ופרשו שהוא רמז לגוף המעשה שעשה הכהן הגדול ולעצם החטא אשר חטא עם היותו בשוגג ולא במזיד צוה שישרפו מחוץ למחנה כדבר נתעב וכן היה חטאת הקהל רומז למה שחטאו ישראל בעגל כי הם לא כוונו לעבוד ע"א חלילה כמו שפירשתי שם אלא לעשות מנהיג במקום משה שיהיה טלסם ירד עליו השפע מן הכוכבים ולכן כפי כונתם נקרבו אימורי הפר שלהם על גבי המזבח ובבחינת המעשה שהיה מגונה ורע נשרף גופו מחוץ למחנה. ולהיות חטאת הכהן חמור מפני שהחטיא את הרבים אמר הכתוב אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם שחטאו היה סבה שיחטא העם על פיו ושגגת למוד עולה זדון וכן הענין בסנהדרין כשיחטאו בשגגה שהם יביאו את העם לחטא. ולכן לעונש שלא נזהרו ולא עיינו בדבר כראוי עד שבאו לטעות בו בשוגג יביאו מממונם פר לחטאת ויסמכו ידיהם עליו ויתודו את חטאתם ואת חטאת הקהל כי היה ענין פר הסנהדרין כפר חטא הכהן המשיח והתבונן אמרו ולקח הכהן המשיח שהוא בחשיבותו לעצמו מביא את הדם לפני לפנים ומזה בעצמו פעמים על פני הפרוכת כמו שעושה ביום הכפורים וכן יזה מהדם על מזבח הזהב. והנה לא אמר בחטאת הכהן המשיח וכפר עליו ונסלח לו כאשר הזכיר בקהל ובנשיא ובהדיוט. לא מפני שלרוב מעלתו לא יתכפר ונסלח לו בקרבנו כמו שכתב הרמב"ן כי אין דבר עומד בפני התשובה אלא מפני ששני הפרים האלה מהכ"ג והסנהדרין באים בכונה אחת ולכן רצה השם לערב את שניהם ולהזכיר סליחה אחת בשניהם יחד ולזה אמר בפר העלם הצבור ועשה לפר (בפרשה זו) כאשר עשה לפר החטאת וכפר עליהם הכהן ונסלח להם ואין פי' מלת להם לכל הנכללים בקהל אלא לכהן גדול ולקהל אשר בשתי הפרשיות שיכפר ויסלח לכל אחד מהם בקרבנו. ומפני זה נאמרה הסליחה זו משונה מכל הסליחות שבקרבנות החטאות שבכלם הסליחה נאמרת בסוף הענין כלו אחרי תשלום מעשה הקרבן וכאן נאמרה קודם והוציא את הפר כדי לסמוך אותה לענין שני הפרים שהזכיר. ואמר ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת כן יעשה לו הרי שהזכיר שני הפרים פר כהן משיח ופר הצבור ועל שניהם אמר וכפר עליהם הכהן ונסלח להם רוצה לומר לכהן משוח ולקהל. והותרה בזה השאלה העשרים. ואתה תראה שנזכרו אלו הד' חלוקים בחטאות כנגד ד' כתרי ישראל ששנינו (אבות פ' ד') ר' שמעון אומר ג' כתרים הם כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות וכתר שם טוב עולה על גביהם כי הנה אמרו אם הכהן המשיח יחטא כנגד כתר כהונה שנתקלקל. ואמר ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל כנגד כתר תורה שנתקלקל וכמו שפירש"י אלו הסנהדרין ונעלם דבר שטעו להורות באחד מכל כריתות שבתורה שהוא מותר ועשו על פיהם הצבור. ואמרו אשר נשיא יחטא הוא כנגד כתר מלכות שנתקלקל כי הנשיא בכאן הוא המלך. ואמר ואם נפש אחת תחטא מעם הארץ כנגד כתר שם טוב שנתקלקל שקודם לזה היה לו כתר שם טוב שלא חטא ועתה נתקלקל כתרו. ואמר והקריבו הקהל פר בן בקר לחטאת ולא אמר תמים לפי שלהיות שני הפרים הנשרפים באים על כוונה אחת להיישיר היחיד והרבים לשוב בתשובה לכן הספיק שיאמר תמים באחד מהם ולא הוצרך לאמרו בשני כי יגיד עליו רעו. וגם זה נכלל באמרו ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת רוצה לומר שיהיה תמים גם כן כמוהו והנה זכר ראשונה כהן משוח ואח"כ הקהל משום קשט את עצמך ואח"כ קשט את אחרים כי מפני שהיה הכהן גדול בתוך העם כמלאך ה' צבאות ועיני כל ישראל עליו להורות להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון ראוי שיחפש דבריו הכהן המשיח וכן הסנהדרין להיותם המנהיגים והמקשטים את אחרים וכן אמר משה לאהרן ביום השמיני למלואים (פ' שמיני) קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך וכפר בעדך ובעד העם ועשה את קרבן העם וכפר בעדם כאשר צוה ה'. רוצה לומר שיקשט אהרן תחלה את עצמו בכפרה ואח"כ יקשט ישראל:

פסוק כב[עריכה]

אשר נשיא יחטא וגו' עד נפש כי תמעול מעל. אחר שזכר חטאת הכ"ג וחטאת הקהל שהם הסנהדרין בהיותם שוגגים וחוטאים זכר אחריהם שאר המדרגות שאינם מורים את ישראל ושגגותיהם מביא אותם לחטא אבל לא להחטיא את אחרים ועשה בזה שתי מדרגות הראשונה מהגדול במעלה שבכל העם והוא הנשיא וראש ישראל אם היה בזמן המלך המלך הוא הנשיא כמו שכתב הרמב"ן ועל זה נאמר בו ועשה אחת מכל מצות ה' אלהיו להגיד שאע"פ שהוא מלך ואדון כל הארץ שאין עליו מורא בשר ודם שיש לו לירא מהשם שהוא אלהיו וידוע כי כל מלך הוא נשיא ואין כל נשיא מלך וכבר נקרא מלך בשם נשיא שנאמר (יחזקאל ל"ז נ"א) ודוד עבדי נשיא להם לעולם וכן נאמר כאן נשיא על המלך כי כמו שלקח מהכהנים מי שאין כהן גדול ממנו. והוא המשוח ומהבתי דינים הב"ד הגדול שאין עליו ב"ד אחר. כן זכר הנשיא לרמוז למלך שאין בישראל גדול ממנו. ואמרו אשר נשיא יחטא ענינו אם נשיא יחטא. ואמר או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה ענינו כמו שכתב הראב"ע שידע הנשיא מעצמו שחטא או הודע אליו שהודיעו אדם אחר שראהו שוגג. והרמב"ן כתב וטעם או הודע אליו על האשם נאמר כשיעשה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשנה ואשם להיות עליו עונש או נודע אליו בהתכפר לו בקרבן. והטעם שיהיה קרבנו או אשם או חטאת ויותר נכון הוא שלא אמר ואשם על אשם תלוי אלא ששגג והוא הרגיש בעצמו שגגתו או שהודיעוהו אחרים ששגג וצוה שיביא שעיר עזים ולא פר כשאר החטאות אשר זכר לפי שעם היותו גדול המעלה אינו מורה את התורה לעם כמו הכ"ג והסנהדרין ולכך בחטאו אינו מחטיא את אחרים ומפני זה לא ייוחד פר לקרבנו כי הפר לא בא לחטאת אלא על מורי התורה החוטאים ומחטיאים את הרבים בשוגג האמנם מפני היות הנשיא יחיד בחטאו כשאר העם צוה שיביא שעיר עזים לרמוז שהשטן הוא יצר הרע הטעהו כי שם שעירים נאמר על השדים שנאמר (ויקרא י"ז ז') ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים. אבל חייבו שיהיה זכר תמים מפני מדרגת מעלתו. כי הנה שאר העם בחטאם יביאו שעירת עזים לפי שהעם בערך המלך הוא כמו השעירה בערך השעיר שהיא נכבשת אליו והוא ימשול בה. הנה מפני זה צוה שיהיה זכר. ואמנם צוה שיהיה תמים וכן בחטאת עם הארץ שעירת עזים תמימה לרמוז שחטא כל אחד מהם לא היה בזדון אלא בשגגה ובתמימות כי הוא בתום לבבו ובנקיון כפיו חטא. והנה אמר בנשיא ושחט אותו במקום אשר ישחט את העולה וכן בחטאת ההדיוט ושחט את החטאת במקום העולה ולא אמר כן בפר כהן משיח ופר העלם הקהל אלא ושחט את הפר לפני ה'. והסבה בזה היא ששגגת הכ"ג והסנהדרין היתה חמורה מאד לפי ששגגת למוד במורי התורה ובלומדיה עולה זדון. אמנם הנשיא וההדיוט מפני תמימותם לא נחשב חטאתם אותם חומרא ולכן אמר בקרבנותם שישחטו במקום אשר ישחט את העולה כי כל אחד מהם בשובו מחטאתו ידבק אל האלהים ויהיה קרבנו במדרגת העולה. וכן לא צוה שדם שעיר הנשיא או שעירת ההדיוט שיובא פנימה להזות על פני פרוכת הקדש ועל מזבח הקטרת לפי שההבאה מהדם פנימה וההזא' במקומות המוקדשים היה מיוחד לחטאות חמורים מהכ"ג והסנהדרין כמו שביארתי בהקדמה אבל צוה לבד שיזו מדם חטאותיהם על קרנות מזבח העולה ויקטירו שם אימוריהם לרמוז שכפי כונתו בנפשו ודמו לא היה דעתו לחטא ומפני זה יכפר עליו הכהן מחטאתו ונסלח לו. ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ רוצה לומר מההדיוטים יהיה מי שיהיה בעברו על אחת ממצות ה' אשר לא תעשנה והם המצות לא תעשה שחייב על זדונם כרת ועל שגגתם חטאת ואשם רוצה לומר שהוא מאשים את עצמו כי הרגיש ששגג ולכן היה בעיניו אשם לפני האלהים או הודע אליו חטאתו אשר חטא שאחרים הודיעוהו והעירוהו שחטא יביא חטאת קבועה והיא שעירת עזים כי להיות שגגתו וסכלותו מפאת חמרו היה ראוי שיהיה קרבנו נקבה ולא זכר והיתה שעירה מלשון שעיר שהוא כנוי לשדים ולחומר כי הוא שטן ויצר הרע. האמנם לפי שהיתה שגגתו בתום לבבו צוה שתהיה תמימה כמו שזכרתי ואם יהיה קרבנו מן הכבשים תמיד תהיה נקבה כי הנקבה תרמוז לחומר והזכר לצורה כמו שביאר הרב המורה. ואמנם למה אמר בשגגת ההדיוט בעשותה אחת ממצות ה' ובכ"ג ובסנהדרין אמר מכל מצות ה' כי הנה עם היות שבתחלת הפרשה אמר בדרך כלל נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ה'. הנה בפר העלם הקהל אמר ועשו אחת מכל מצות ה' ובנשיא אמר ועשה אחת מכל מצות ה' ולמה לא אמר כן בשגגת ההדיוט והיא השאלה הכ"א הנה הטעם בזה היא שבראשונה אמר דרך כלל נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ה' לפי שכל הנפשות יש להן לשמור את כל המצות. אמנם נפש אחת מעם הארץ אינה יכולה להכשל בכל המצות. כי היא לא תכשל במצות כהונה ולא במצות המלכות שאינו נטפל בהם ואמנם הכהן גדול והסנהדרין אפשר להם לטעות להורות בכל אחד מכל כריתות שבתורה שהוא מותר וכן המלך אפשר שיחטא בדברים שא"א שיחטא עם הארץ כגון שיסוך בשמן המשחה או יפטם השמן או הקטורת וכיוצא באלו שהם לא תעשה שיש בהם כרת ויותר הוא מצוי שיטעו בהם הכהן והמלך והסנהדרין ממה שיטעה בהם עם הארץ כי הכהן אולי שגה ויסוך בשמן המשחה וכן המלך לפי שמלכי בית דוד היו נמשחים. וככה בענין הקרבנות שיותר אפשר שמלך אחד יכנס לעזרה כמו שעשה עוזיהו ממה שיעשה זה הדיוט שאינו מלך הנה מפני זה נאמר בכהן משיח ובסנהדרין ובמלך מכל מצות ה' ובהדיוט לא אמר לשון כל אלה אחת ממצות ה'. והותרה בזה השאלה הכ"א. אחר זה זכר מין אחר מהחטאות והוא אמרו ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה כי הנה זכר המצות האלה בשם נפש להגיד שחייב בזה כל בעל נפש איש או אשה. והמצוה הזאת היא ג"כ לעם הארץ ששמע קול אלה רוצה לומר שישביעוהו בשבועת האלה אם ידע בעדות או אם ראה שאם לא יגיד מה שראה או שמע ונשא עונו וזהו כשיהיה במזיד מכסה עדותו ולא יגידהו. וכן זכר או נפש כי תגע בכל דבר טמא ר"ל בטומאה קלה בנבלת שרץ טהור שבלע או שנגע בנבלת דבר טמא יהיה חיה או בהמה או שרץ שזכר הטומאות כפי מדרגותיהן מהקלה אל החמורה כי אמרו בכל דבר טמא הוא נבלה של שרץ טהור ובאמרו או בנבלת חיה טמאה וג"כ היא טומאה יותר חמורה מטומאת החיה והנבלה הטמאה או השרץ הטמא שהם אבות הטומאה ואמרו ונעלם ממנו והוא טמא ואשם חוזר לשבוע' ולמגע הנבלות ואינו חוזר בלבד על הטומאה כי אם גם כן על השבועה שזכר והוא שנעלם ממנו מה שחטא בזה בעת שגגתו ואח"כ הרגיש בעצמו שהוא היה טמא במגע ההיא שנגע או שהיה אשם בשבועה ששמע ולא הגיד ואח"ז זכר טומאת אדם מת והוא אבי אבות הטומאה באומרו או כי נגע בטומאת אדם ואמר לכל טומאתו אשר יטמא בה לרבות זב וזבה ונדה ומצורע ואכל קדש או נכנס במקדש ונעלם ממנו ר"ל שבעת שחטא היה שוגג ואח"כ הרגיש בעצמו שחטא והאשים את עצמו בזה והוא אמרו והוא ידע ואשם ר"ל שלאחר המעשה ידע ונזכר ששגג והאשים את עצמו בזה וכן נפש מאיש או אשה כי תשבע לבטא בשפתים ר"ל לא בהרהור הלב כי דברים שבלב אינם דברים אלא שהזכיר שם שמים בפיו באחד מכנוייו להרע או להטיב ר"ל לעצמו כאלו תאמר אוכל ולא אוכל וכיוצא בזה לכל אשר יבטא האדם בשבועה ואח"כ שכח שבועתו ועבר בה בשבועה והוא אמרו ונעלם ממנו כלומר שבשעת המעשה נעלמה ממנו השבועה שעשה ולזה אח"כ ידע ואשם ר"ל ידע שעבר על שבועתו והאשים את עצמו בזה. והנה על כל אחת מאלה חייבתו התורה שיתודה את חטאתו ולא יכסהו ושיביא את אשמו נקבה מן הצאן אם מן הכבשים ואם מן העזים. ועם היות שהכתוב קרא זה אשם לא היה רק חטאת. וכבר כתבתי בהקדמה שהאשם האמתי קראוהו חז"ל אשם תלוי להבדילו מהאשם הזה שהוא באמת חטאת והיה זה לפי שהאשם פעמים יקרא כן מצד עצמו שהוא האשם התלוי שהאדם מסופק אם חטא אם לא. ופעמים יקרא אשם בערך אל הש"י והוא כאשר האדם יאשים את עצמו וירגיש בחטאו. וגם יקרא אשם לפי שהשוגג הוא אשם בשגגתו כי אלו היה הוא נשמר ונזהר במעשהו לא היה שוגג במעשיו וכדי שלא תטעה באשם שזכר הכתוב כאן לחשוב שהיה אשם תלוי ולא חטאת נאמר והוא ידע ואשם לאחת מאלה רוצה לומר שידע שחטא ולא היה מסופק בחטאו כענין האשם התלוי ואמר והתודה אשר חטא עליה להודיע שידע חטאו ושגגתו ולא היה מסופק בו כלל. ולכן היה באמת חטאת ולא אשם. והנה לא הוצרך הכתוב כאן להגיד מעשה זה הקרבן. לפי שכבר זכרו למעלה בדין החטאת והחטאת כלו במשפטו אחד הוא ומאשר אלה הענינים הווים ויקרו תמיד ומי שהוא עני ודל לא ינצל מאלה ואף שישמור עצמו בכל כחו ולא יספיק לו כל ממונו להביא קרבנות לכן אמרה התורה בזה ואם לא תגיע ידו די שה והביא את אשמו אשר חטא שתי תורים וגו'. וכבר כתבתי למעלה בהקדמה שזה לא נתיחד לבד בחטאת הנפש ששמעה קול אלה ונטמא בדבר טמא או תשבע לבטא בשפתים אבל שהוא דין כולל לכל מה שזכר מעם הארץ שחטא כי אחרי שזכר מיניו אמר על כלו ואם לא תגיע ידו די שה. והנה חייב שיהיו שתי תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה כדי שיהיו בהם חלק לכהנים וחלק לגבוה. כי מאותו שיהיה לחטאת יאכלו הכהנים ואשר יהיה לעולה הוא כלו לגבוה וצוה שיקריבו את אשר לחטאת ראשונה כדי שבתחלה יכופר חטאו ואחרי כפרתו יקריב עולתו להתרצות אל אדוניו ולדבקה בו. ואמר ומלק את ראשו ממול ערפו להגיד שימלקנו בצוארו כי הנה העורף הוא באחורי הראש ממול ערפו הוא הצואר שהוא לעומת ערפו. ואמרו ולא יבדיל ענינו שלא יבדיל הראש מהגוף. ואם לא תשיג ידו לשתי תורים חסה התורה על הדלים שבישראל שאם החוטא יהיה כל כך דל שלא תשיג ידו גם לתורים או לבני יונה שאז יביא את קרבנו על אשר חטא עשירית האיפה סולת. וצוה שלא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה אם מפני דלותו ואם כדי להבדיל בין המנחה ובין החטאת שהמנחה היתה בלולה בשמן ולבונה עליה ואין כן החטאת וזהו אמרו כאן כי חטאת היא רוצה לומר ולהיותה חטאת אין ראוי שתהי' כמתכונת המנחה. האמנם מפני שתהי' נאכלת לכהן הנותר ממנה אחרי הקטרת אזכרתה על המזבח הוצרך לומר והיתה לאהרן כמנחה ר"ל שתהיה אכילתה לכהן כמו שהמנחה נאכלת לו. ובזה השלים הכתוב דיני החטאת בכל מיניו וחלקיו: