אברבנאל על ויקרא ה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
פסוק טו
[עריכה]נפש כי תמעל מעל וגו' עד סוף הסדר. עתה יזכור הכתוב דיני האשם והוא מה שיחטא האדם בשוגג ואינו יודע בבירור ששגג וחטא אבל הוא מסופק אם שגג אם לא ועל כן חייבו הכתוב שיביא קרבן אשם תלוי שלהיותו מסופק אם חטא אם לא קראו את האשם ההוא תלוי. והנה זכר בזה דינים ראשונה נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה' רוצה לומר שעשה בגידה בקדשים שהיה לו להשמר שלא יאכל מלחם אלהיו וקדשיו ולכן השגגה בזה תחשב מעל. וחייבו שיביא אשם איל ר"ל גדול מן הצאן והוא הזכר ושיהיה תמים ולא בעל מום וכדי שלא יקל בזה צוהו שיהיה האיל ההוא נערך כסף שקלים בשקל הקדש רוצה לומר שלכל הפחות יהיה ערכו שקלים שמעוט רבים שנים. והם שני שקלים בשקל הקדש כי היו האילים יקדים מאד במדבר ואת אשר חטא מן הקדש ישלם והוא מה שאכל ונהנה מן הקדשים ולפי שלא יקל בתשלומין צוה וחמישיתו יוסף עליו כאלו תאמר שאם אכל שוה חמשה שקלים ישלם אותם ועוד ישלם חמישיתו שהוא שקל אחד. ונתן לכהן רוצה לומר ואותו החמישית הנוסף על הקרן יתן אל הכהן אבל לא הקרן. שהנה יחזור אותו לבעליו וזהו הנקרא אשם מעילות. והנה חייב הכתוב להקריב עליו איל לפי שלחומרת החטא שאכל מקדשי השם היה ראוי שיגדל ענשו בהקריבו איל תמים. ואחר שזכר אשם מעילות זכר אחריו אשם תלוי והוא אמרו. ונפש כי תחטא ועשתה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשנה ולא ידע ואשם ונשא עונו רוצה לומר שיש בו צד העלם וצד זדון כי הנה אמרו ונשא עונו משמע שהזיד כגון שהיו לפניו אסור ומותר ואכל ולא ידע באמת אם אכל האסור או המותר ונקרא תלוי ונחשב לו לאשם לפי שלא נזהר ממעשיו וע"ז חייבו גם כן להקריב איל תמים באותו ערך שזכר ומאשר אמר והוא לא ידע ונסלח לו מבואר שזה הוא אשם תלוי שאם ידע שחטא היה חטאת ולא אשם. ולפי שיוכל אדם לומר אם לא נודע שחטא למה נתחייב קרבן מפני זה אמר עוד אשם הוא אשום אשם לה' כי הוא יודע שחטא ולכך הוא ראוי שיקריב קרבן איל. והנה לא זכר בזה שישלם קרן וחומש לפי שהוא בדברים שבין אדם למקום במותר או באסור ואין שם לא קרן ולא חומש. ואחרי שזכר מיני האשמות האלה בדבור בפני עצמו הביא דבור אחר בדיני ממונות והוא אמרו וידבר ה' אל משה לאמר נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' רוצה לומר שנשבע בשמו לשקר וכחש בעמיתו אם בפקדון שלא בפני עדים ואם בתשומת יד רוצה לומר הלווה לו מעות המושמים מיד אל יד. או הגזל שחמסו בכח אנסות או עשק את עמיתו בחוזק או שהטעהו בחשבונו או שמצא אבידתו והיה מחוייב להשיבה לבעליו מן התורה והוא לא עשה כן כי כחש בה. הנה כאשר יהיה נשבע על אחת מכל אלה ודומיהם בזדון הוא לא בשגגה כי אין שגגה בזה ראוי שישיב את הגזלה או העושק או הפקדון או את האבידה וישלם אותו בראשו לבעלים והחמישית ג"כ נוסף על הקרן יתנהו לו ביום אשמתו ר"ל שיתן אותו לבעל ביום שיבא להתכפר על אשמתו. ועוד יביא את אשמתו לה' מפני שמעל בשבועה. והנה אמר עוד על אחת מכל אשר יעשה לאשמה בה רוצה לומר שאם כחש ונשבע למאה בני אדם צריך להביא מאה אשמות להתכפר בהם. הנה אם כן היה הדבור האחרון הזה מיוחד לדיני ממונות שיש בהם שבועה והכחשה נעשה בזדון לא בשוגג ולכן בא בדבור בפני עצמו: