קטגוריה:דברים כה יג

קסב.

לא יהיה לך . ענין המדות והמשקלות נאמר בסדר קדושים, (ויקרא יט לה) לא תעשו עול במשפט, במדה במשקל ובמשורה. מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק יהיה לכם . ושם ידבר הכתוב בהעושה זיוף במדות ובמשקלות, ולכן נאמר לא תעשו עול . ואמר שם " במשפט ", אף שכבר הזהיר (שם יט טו) " במשפט כו' ", להורות כי יש בענין המדידה, מה שצריך עיון רב כמו משפט שהוא בחלוקת הנחלות. שהחבל יהיה לא ארוך יותר מדאי ולא קצר, ומאיזה דבר יעשה החבל, ושלא ימתח החבל בחוזק וגם שלא תהיה כווצה.

וי"ל, שבמשפט יורה על לשון המאזנים, שכמו שהשופט יכריע בין ב' בעלי הדין; כן יכריע הלשון, בין שני הכפות. לכן בהעשה לא הזכיר משפט, כי נכלל במ"ש מאזני צדק . ומפני שהיא מצוה כוללת את כולם, באה הפ' בלשון רבים, כמו הרבה מצות שבאו בלשון רבים. וסיים שם הכתוב רק ביצ"מ (=יציאת מצרים) . כי למנוע מלעשות עול, יספיק טעם יצ"מ; וכדפירש"י, שע"מ כן הוציאם ממצרים. ובכאן לא ידבר שעושה זיוף, רק כדאיתא, (מנחות צב פסחים פו) "שתי אמות היו בשושן הבירה, (פי' לשכה היתה במקדש שנקראת שושן הבירה) אחת היתה יתרה על של משה חצי אצבע, ואחת יתרה עליה חצי אצבע". ועיין ברש"י שם, שהיו ג' אמות. וכן בענין המדות, היה מדת מדברית ומדת ירושלמית וצפורית. והמדות והמשקלים משתנים לפי המקום והזמן.

ויקרה שבמקום א' ובזמן א' ישתמשו בב' המדות, כדאי' בש"ס בכמה מקומות - "אמה בת ששה ואמה בת חמשה". ובמקום שנהגו להשתמש בשניהם, אין אסור להשתמש בהם, ורק שלא ירגיל א"ע (=את עצמו) להשתמש בהם רק לטובתו. כשיקנה מה יאמר, שחפץ רק בהגדולה; וכשימכור - ימכור רק בהקטנה. וגם שלא יאנה (כמו "יונה", הונאה) . כי השי"ת חפץ, שב"י לא יקחו להם מדת שלי שלי ושלך שלי. והב' כי אם יתרגל להשתמש בהם רק לטובתו, סוף שיבא לידי אונאה שימכור בקטנה ויאמר שהיא גדולה. ולכן גזברי הקדש, ששני הטעמים אין בהם, נותנים בהקטנה ומקבלים בהגדולה, בכדי שהאומן לא יבא לידי מעילה.

והנה ע"פ הכלל שכתבנו, שבכ"מ שהלאו אינו מובן בלא נושא הענין - יקדים את נושא הענין ללאו. וא"כ " לא יהיה לך " לבדו, ג"כ אין לו הבנה; והיה להקדים את נושא הענין! אבל כאשר נפרש ש אבן ואבן גדולה וקטנה ענין אחד, ואם יקדים את נושא הענין, היה צריך לומר "אבן ואבן גדולה וקטנה לא יהיה לך". ואריכות כזה קודם הלאו, לא יתכן. ובספרי פי' שלא יהיה כלום בכיסך, בשביל ש" אבן ואבן "; וגם שלא יהיה כלל, אפי' לא עשה למכור ולקנות; "רק לך" - פי' למדוד לעצמך. ויתכן שדרש, רק מדהקדים לא יהיה לך קודם אבן ואבן .

וי"ל " לך ", ממעט הקדש, כפי שכתבנו. וכמו לא יראה לך חמץ , דרשו חז"ל ג"כ "שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של הקדש". שלכאורה אינו מובן, דהא אם היה כתוב "לא יראה חמץ", לא הייתי יודע למי מזהיר! ובהכרח הצווי מחויב להיות, או בלשון רבים או בלשון יחיד. וגם " שלך " קאי על האדם, ואיך דרשו על החמץ! אלא מדצריך לכתוב "חמץ לא יראה לך", וכתב " לא יראה לך חמץ " - לדרוש " לך ", חמץ שלך דוקא. וכן כאן " לך " - בכיסך אבן ואבן. לך אסור, אבל להקדש מותר.

אבן ואבן . כל משקל יכונה בשם "אבן". וכשאמר " אבן ואבן ", פי' שלא יהיו לו ב' מיני משקלות. וא"כ גם ליטרא וחצי ליטרא לא יעשה.

גדולה וקטנה . ו"לטרא וחצי ליטרא" - לא יתכן לומר " גדולה וקטנה ", מפני שהגודל והקוטן יבא בדבר שי"ל השתוות, רק שיבדלו בקוטן ובגודל. ולטרא וחצי לטרא, הם שני דברים. והלטרא בערכו, איננו גדול נגד חצי לטרא. ונמצא שמה שאמר " אבן ואבן ", מדבר במשקל א', רק שזה גדול וזה קטן.