קטגוריה:דברים כג טז

עריכה

• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

לא תסגיר עבד אל אדוניו וגו' עד כי יקח איש אשה. לפי שבצאתם למלחמה יתכן שיברחו אליהם עבדים מהאויבים מהעיר ההיא אשר הם צרים עליה. צוה שלא יסגיר העבד ההוא כאשר ינצל אליו מעם אדוניו העכו"ם. כי אחרי שבא לחסות תחת כנפי השכינה אין ראוי שנחזירהו לעבוד עכו"ם. וכבר הזהיר הכתוב בפרשת משפטים וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים. וכן במקומות אחרים הזהיר על הגר. ולכן פי' כאן שכאשר יברח עבד מעם אדוניו ויבא אל מחנה ישראל להתגייר לא נסגירהו אל אדוניו. אע"פ שנתן ממון רב בעדו גם כמו שכתב הרמב"ן שכבר ילכדון מדינות רבות בסבת העבדים והשבויים הבורחים מהן. עוד ביאר שאע"פ שהוא עבד שלא ישתעבדו ישראל בו אבל יהיה נקי וחפשי. שאם לא יהיה כן מה הועיל בבריחתו כיון שלא נמלט מעבדות ולכן אמר עמך ישב בארצך במקום אשר יבחר באחד שעריך בטוב לו לא תוננו. ואמר ישב בקרבך להודיע שאין ראוי שיהיה לעבדים עיר בעצמם פן ירבו וימרדו שמה אבל ישבו בקרב ישראל. ואמר באחד שעריך למעט שלא יהיה במקום הבחירה. והנה העבד הזה יהיה גר צדק ויחוייב לשמור המצות. ולפי שהיה גם כן מנהג במלחמות שיהו שמה נשים קדשו' לזנות עם אנשי הצבא וגם היה מנהג מגונה אצלם שהיו גם כן קדשים מזומני' למשכב זכור. לכן צוה בסמיכות מצות המלחמה לא תהיה קדשה מבנות ישראל ולא יהיה קדש מבני ישראל. מזרע ישראל המקודש אין ראוי בפועל המגונה הזה. והמצות האלה כבר נזכרו בתורה פעמי' רבות. ואמנם לדעת אנקלוס שתרגם לא תהא אתתא מבנות ישראל לגבר עבד ולא יסב גבר מבני ישראל אתת אמה. תהיה המצוה הזאת נכללת באל תחלל את בתך להזנותה. והרלב"ג כתב שמצות לא יהיה קדש שלא יתפרץ האיש לבעול הפנויות כי בהיותו בזה פרוץ ומתמיד יקרא קדש ר"ל מזומן. ור"א כתב שיהיה קדש כמעשה ארץ מצרים והמבין יבין. ואחשוב שירמוז בזה אל מאמר ר' שמואל מוטוט בפירושו. שהקדש הנא' הנה הוא המזומן לזנות עם הבתולות כמעשה ארץ מצרים כי מזג המצריים ותולדותם רפה מפני היאור העובר בתוכו תמיד המוליד בהם ליחה פלגמונית. לא היה בהם כח בהיותם קרובי' למ' שנה לבעול בתולה עד שיביאו נער לשכב עמה מעט כדי שיהיה הפתח פתוח. ולהיות זה אומנות הנער והרגלו נקרא קדש ר"ל מזומן לשכב עם הנשי' הבתולות, וכבר הביא הראב"ע כי זה המנהג במצרים בפירושו לספר חגי הנביא ע"ה והעיקר כפי הפשט הוא כפי מה שכתבתי ראשונה ולהורות על מיאוס פועל הזנות ותיעובו סמך לזה לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלהיך לכל נדר כי תועבת ה' אלהיך גם שניהם. כי אתנן הזונה הוא שתדור לבית ה' בעד חשוקה. וכמו שאמר שלמה (משלי ז' ד') בתארי האשה הזונה. זבחי שלמים עלי היום שלמתי נדרי. ומחיר כלב אחשוב אני שהוא תאר לקדש שזכר. וכתב הרלב"ג שאסר מחיר כלב לבד להיותו שטוף בזמה במשכב זכור מאד ולכן חשבו כמו אתנן הזונה. ואסר אם כן הרובע והנרבע להקריבו על גבי המזבח. והרמב"ן כתב שהוא כפשוטו ושהיה מנהג אנשי הציד כשיאהבו כלביהם יעלו בעבורם עולות ויתפללו אל ה' שיחיים ואסרה התורה לפי שהוא תועבה. רוצה לומר לפי שמחיר הכלב להיותו על ב"ח פחות יהיה מתועב אצלו יתברך ככה יהיה אצלו תועבה רוצה לומר מתנתה או המתנה אשר יתנו אליה תחת זנותה כדברי רבותינו ז"ל בפרק הפועלים ובפ' מרובה ובפ"ו דתמורה והביאו רש"י. והמצוה הזאת כבר באה בפרשת אמור באמרו כל אשר בו מום לא תקריבו כי לא לרצון יהיה לכם. ולפי שדרך הולכי מלחמה להוציא מעות ברבית כי צורך המלחמה וכליה יביא האנשים לצורך ממון וללוות מזולתם דגן ותירוש ויצהר וכמו שמצינו בימי התרשתא בספר נחמי' (סימן ה') שנאמר שם ותהי צעקת העם ונשיהם גדולה אל אחיהם. ויש אשר אומרים אנחנו עורבים ונקחה דגן ברעב. ויש אשר אומרים לוינו כסף למדת המלך שדותינו וכרמינו. לכן סמך כאן לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אכל נשך כל דבר אשר ישך. והמצוה הזאת כבר באה בפר' משפטים באם כסף תלוה את עמי ובפר' בהר סיני כי ימוך אחיך וגו' אל תקח מאתו נשך ותרבית את כספך לא תתן לו בנשך. אבל ביאר כאן בה ב' דברים. הא' שעם היות בכל דיני ממונות כמו שכתב הרמב"ן שהרוצה להזיק בנכסיו רשאי. הנה בענין הרבית מפני רגילות החטא יזהיר בכאן ללוה שלא יקבל המעות מיד האח ולשלם לו הרבית. כי הנה במקומות הנזכרים הזהיר למלוה שלא ילוה ברבית לאח. וכאן הזהיר ללוה שלא יקח אותו מידו ולא ישלם לו הרבית. וזהו אמרו לא תשיך לאחיך. כלומר אף על פי שמפאת ההכרח תבא לקחת מעות או אוכל ברבית לא תקחהו מאחיך כי תהיה סבה שאחיך יקח ממך נשך ויעבור את פי השם יתברך. והביאור הב' הוא אמרו לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך. וזה הדבר לא התבאר עדיין כי אם על צד הדיוק מאמרו אם כסף תלוה את עמי. וכי ימוך אחיך שמורה שהדין ינהג בעם הקדש ובאח. ולא בנכרי. והוא אשר ביאר ופי' בכאן. ובספרי דרשו לנכרי תשיך זו מצות עשה ונמשכו אחרי זה הרמב"ם בספר משפטים בפ"ה מהלכות מלוה ולוה. והרלב"ג בפירוש התורה שלו. אבל הגמרא שלנו אינו סובר כן שביארו בפרק איזהו נשך שלנכרי תשיך רשות ולא מצוה וכן פסקו שאר הפוסקים כלם וכבר נסתייעו הרמב"ם והרלב"ג כשהוא מצוה באמרה שאם היה לנכרי תשיך רשות. הנה המאמר מיותר אחרי שכבר אמר לא תשיך לאחיך. שזה יורה שלגר תושב ולנכרי נוכל להשיך. אבל אין הדיוק הכרחי. כי יאמר האומר שדבר הכתוב בהווה בפ' כי תהיין לאיש שתי נשים. ולא תחסום שור בדישו וזולתם הרבה שדבר הכתוב בהווה ושכן לא תשיך לאחיך לפי שהמשא ומתן שהיה בארץ הנבחרת על הרוב היה עם האחים. ולכן הוצרך לומר לנכרי תשיך שהיה רשות בידו לעשותו לנכרי:

והנה חכמי האומות אמרו שתורתינו בלתי שלמה יען לא תצוה על טהרת הלב ושלמותו במצות כראוי כ"א כפי המועיל. ויוכיחו זה מענין ההלואה ברבית לז' עממים שאמר שהרבית מצד עצמו דבר יוצא מן ההקש הטבעי והוא עון פלילי. ושהיה ראוי שתרחיקנו התורה ותאסור אותו בהחלט. וכבר ירבו התלונות על הענין הזה והוא הספק הי"א אשר הערותי. וכדי לשכך את האזן נתתי על זה ד' תשובות כלם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת:

התשובה הא' היא כי אם לא יקשה עליהם מה שצותה התורה בעממים לא תחיה כל נשמה, למה יקשה בעיניהם הנשך אף על פי שיהיה בלתי ראוי מפאת עצמו ואם ארצם וגופם הותר להם ממונם לא כל שכן, כי היתה הכונה האלהית להרחיק האהבה מבין העם הנבחר והז' עממין ולהטיל ביניהם איב' כדי שלא ילמדו ממעשיהם ולכך צותה על הריגתם, וכאשר לא יוכלו או לא ירצו להרגם איננו מהזרות שיצוה שלא ילוה להם מעותיו בחנם ועל צד החסד כי אם בנשך ותרבית כי אין ראוי לעשות חסד עם האויבים:

והתשובה הב' שאפילו שנודה שהרבית מצד עצמו מגונה, הנה לא התירו השם יתברך כי אם בנכרי שהוא מז' אומות, ואין הנכרי נקרא כל איש אשר לא מזרע היהודים הוא, ואמנם לזרע אדום לא יאמר נכרי כי הוא נקרא אח שנאמר לא תתעב אדומי כי אחיך הוא, ונכלל בלא תשיך לאחיך, וכן ישמעאל ושאר האומות לא נקראו בשם נכרי, ולנכרי שהוא מז' אומות אינו מגונה לקחת רבית ממנו ולעשות לו שלא כהוגן כיון שהוא עשה שלא כהוגן ולא יבא בצדקת השם יתברך ולא יזכה בחסד התורה אחרי אשר כפר בם:

והתשובה השלישית היא כי אף על פי שנודה שהרבית הוא דבר נמאס ומגונה מפאת עצמו ונאמר שיאמר נכרי לכל איש אשר לא מבני ישראל הוא, הנה לא תמצא שהתירה תורה הנשך לנכרי רוצה לומר להלוותו בנשך כי אם ההלואה ממנו ברבית כי הנה אמר הכתוב לנכרי תשיך, והוא כמו לא תשיך לאחיך שהוא אזהרה ללוה שלא יקח דבר מיד האח ברבית, לא למלוה שלא ילוה ברבית, ובזה הדרך יהיה פירוש לנכרי תשיך. שאם ישראל יצטרך לקחת מעות ברבית יקחם מיד הנכרי לא מיד הישראל, לפי שאם יקחנו מיד הישראל יהיה עון פלילי לשניהם יען אשר לא זכר עשות חסד ולא הלוהו בחנם כמו שצותה תורה, ויעברו שניהם בכל הלאוין שזכר ברבית, ואמנם כשיקחם מן הנכרי לא יהיה זה עון ולא יחשב אכזריות לנכרי שאין חיוב החסד וההלואה בחנם מוטל עליו:

והתשובה הד' הוא כי הנשך מצד עצמו איננו דבר בלתי ראוי כי האנשים עם ממונם כספם וזהבם ותירושם ודגנם ראוי שירויחו, ואם אדם אחד בקש מאדם אחר מעות לעסוק בסחורה ויחשוב להרויח באלף כפולות שילוה לו מאתים, מדוע לא יתן לו מנה, וככה עובד אדמה שקבל בהלואה ק' סאה חטים שנה אחת לזרוע שדהו וימצא בשנה ההיא מאה שערים כפי הנהוג למה לא יתן לו בעד הלואת ק' סאה י'. הנה הדבר ההוא בעצמו איננו נמאס גם לא מגונה והוא סחורה ומשא ומתן והגון מפאת עצמו, כי כמו שהאדם אינו מחוייב לתת מעותיו לאחר כי אם דרך צדקה וחסד ככה איננו מחוייב להלוות מעותיו או תבואתו חנם כי אם בדרך צדקה וחסד במתנת חנם, ולכן ייחס הקדוש ברוך הוא את הענין הזה במדרגת חסד שיעשה עם אחיו כשילוהו כספו מבלי ריוח ותועלת כלל, והוא כענין השמטה, שהוא גם כן חסד באחים וכן גם כן הרבית, לא כענין הגזל והגנבה שהוא מצד עצמו דבר נתעב ונמאס, ומפני זה אמר בשמטה (פ' ראה) לא יגוש את רעהו, ואמר בנשך לא תשיך לאחיך, לפי ששניהם חסד שיעשה האדם עם האחים ואיננו מחוייב לעשותו עם הנכרי, וכמו שבשמטה אמר את הנכרי תגוש כך אמר ברבית לנכרי תשיך לפי שהוא לפנים משורת הדין שהוא ראוי לעשותו עם האחים בצדקה ואיננו מחוייב לעשותו כן לנכרי, ומה שאמר דוד (תלים ט"ו) כספו לא נתן בנשך וחז"ל פירשו במסכת מכות (דף כ"ד) אפילו לאומות, הנה הוא לתאר החסיד המופלג שיעלה בהר ה' ובמקום קדשו שיעשה חסד וצדקה אפילו עם הנכרים, לא שיהיה הרבית דבר בלתי ראוי והגון בפני עצמו כי ענין החסידות בלתי ענין היושר והמשפט, ודוד דבר שמה ממדת החסידות לעשות דבר לפנים ולא דבר מהמשפט הישר ומהצדק הגמור אמנם בגנבה וגזלה ורציחה הזהיר בכלל לאחים ולנכרים באמרו לא תרצח ולא תגנוב לפי שהם דברים בלת' ראויים מפאת עצמם ולכן ישתתפו בהם האחים והנכרים ולהיות זה ממדת החסד והבחינה כמו שאמרתי נתנה התורה שכר עליו למען יברכך ה' אלהיך וגם כן כמו שנאמר בשמטה כי השכר הוא על החסד והרחמים שעושה אדם לפנים מן השורה ואינו נזכר בהרחקת העבירות כי לא נתן בלא תרצח ולא תנאף ולא תגנוב שכר כמו שזכרו בנשך, הנה התבאר מארבעה תשובות האלה שמרע"ה הזהיר כראוי ובצדק כל אמרי פיו אין בהם נפתל ועקש, ואמנם האמת שנאמין בזה הוא כפי קבלת רבותינו ז"ל בספרי דף נ"א והותר בזה הספק הי"א:

ואמנם למה הוסיף לומר ולאחיך לא תשיך אחרי שכבר ביאר ואמר בראשונה לא תשיך לאחיך לחייבו על שני לאוין כדברי רש"י ז"ל, וגם כוון בזה שהרבית ממנו מוקדם וממנו מאוחר כמו שזכרו בפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ע"ה), והנשך המוקדם הוא כשיתן האדם מנחה ואומר כדי שילוני והפך המאוחר הוא שיתן לו מתנה אחר שחזר לו מעותיו ואמר לו טול זה מפני אשר הלויתני, ולרמוז על שניהם אמר לא תשיך לאחיך ולאחיך לא תשיך, ואין ראוי שנחשוב ממה שאמר על הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך לרשתה שהמצוה הזאת תלויה בארץ כי הוא צווי תמידי וכולל, ובפרשת משפטים ובפרשת בהר סיני שהזהיר עליו לא תלה הדבר בארץ, אבל אמר כאן על הארץ לענין השכר לא לענין המצוה רוצה לומר למען יברכך ה' אלהיך בכל משלח ידיך ברבוי מופלג, והנה הסבה הזאת תהיה ערוכה בכל ושמורה על הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה כי היתה ארץ ישראל מוכנת ומזומנת אל קבלת השפע יותר מזולתה:

ולפי שבשעת המלחמה נודרים האנשים נדרים ונדבות כמו שאמר (פ' ויצא) וידר יעקב נדר לאמר וכן ביפתח (שופטים י״א:ל׳), לכן סמך אחרי זה כי תדור נדר לה' אלהיך, כי כמו שהקדים למלחמת מדין פרשת נדרים ככה עשה כאן, ור"א כתב כי בעבור שאמר לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלהיך לכל נדר, זכר כאן שאותו נדר מתועב אצלו יתברך, אמנם כי תדור אתה נדר לה' לא יהיה כן, ומזה תלמוד כי הפרשה הזאת כבר באה בראשי המטות שנאמר כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה, וביאר כאן שצריך שיעשה אותה במהירות וזהו לא תאחר לשלמו כי מתנת הנדיב מהרה, וכבר בארו ז"ל בפ"ק דר"ה ופרק קמא דנדרים ופ"ק דערכין (ד' ד') הזמן שיעבור בבל תאחר שהוא שיעברו על הנדר ג' רגלים אז יקרא איחור. אמנם בענין הצדקה לא יהיה כן אבל יהיה חייב לשלמה מיד מפני צורך העניים אליה, ואמר כי דרוש ידרשנו להגיד שעכ"פ ידרשהו השם יתברך מעמו ויפרע ממנו בין מדעתו בין שלא מדעתו וחטא איסור הנדר ישאר בהויתו וזהו אמרו והיה בך חטא רוצה לומר דופי וחסרון, כי איחור הנדר מורה על שהאדם מתחרט על מה שנדר אשר זה הוא מתנאי הכילות, וכדי שלא יחשוב חושב שהנדר נרצה לאל יתברך מפאת עצמו, אמר וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא רוצה לומר שלא יהיה בך דופי כמו שיהיה באיחור הנדר, וחתם הדברים באמרו מוצא שפתיך תשמור, לבאר עוד שהנדר לא יאמר על מחשבת הלב בלבד, כי דברים שבלב אינם דברים אבל הנדר הוא מה שיוציא האדם בשפתיו מכוון עם מה שבלבו, וזה מוצא שפתיך תשמור ועשית, והנה הוסיף לומר כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה אשר דברת בפיך שנרא' מיותר, כדי לתת הסבה למה ישמור הנדרים לשלמם שיהא מב' צדדין, הא' מצד השם יתברך אשר נדר אליו כי אין ראוי שיכזב לו וזהו כאשר נדרת לה' אלהיך, והב' מצד הנודר עצמו שאין כבודו שלא ישמור את דברו, ועל זה אמר נדבה אשר דברת בפיך, וכלל עוד באמרו מוצא שפתיך תשמור להודיע שבמוצא שפתיך יש ב' מצות, האחד האיחור והמניעה מעשות כענין שבועת הבטוי להרע לעצמו או להיטיב לעצמו, והב' מה שיהיה בקבלתו עליו לעשות דבר ממצות כמו לתת מממונו לעניים או להקדש וכדומה, ועל הענין הראשון אמר מוצא שפתיך תשמור כי השמר פן ואל לא תעשה הם, ועל הב' אמר ועשית, ועל ביאורם אמר על הראשון ראשון כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה אשר דברת בפיך, כי הנדר הוא על המניעה כמו שאמר כי ידור נדר לה' לאסור אסר על נפשו, אמנם הנדבה היא על קבלת מעשה, ושיעור הכתוב מוצא שפתיך תקים בין למניעה בין למעשה, אם למניעה כאשר נדרת לה' אלהיך, ואם למעשה נדבה אשר דברת בפיך, ועל הדרך הזה אמר שלמה (קהלת ה׳:ג׳) כאשר תדור נדר לאלהים לא תאחר לשלמו כי אין חפץ בכסילים טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם, והזהיר עוד אל תתן את פיך לחטוא את בשרך:

ולפי שבשעת המלחמה ההולכים אליה יבאו בכרמים ובקמה ויאכלו וישבעו, גם יתנו אל כליהם וישחיתו עץ בלחמו, כמ"ש (פ' בחקתי) בעבור זה וחרב לא תעבור בארצכם, ואפילו חרב של שלום, הנה בעבור זה באה כאן מצות כי תבא בקמת ריעך רוצה לומר שישמור כל אדם כרם רעהו שדהו וכרמו שלא להשחיתו, וחז"ל קבלו בספרי שבפועל הכתוב מדבר, שאפילו שיהיה נשכר שם למלאכה בזמן הקציר או הבציר שאז הוא נותן לתוך כליו של בעל הבית יוכל לאכול כנפשו שבעו אבל אל כליו לא יתן כי יהיה זה גזל גמור, והמצות האלה כבר באו בפר' קדושים שנאמר לא תעשוק את רעך ולא תגזול, לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר, כי הזהיר שמה ראשונה את השכיר שלא יגזול בעל הכרם או השדה אשר שכרו, והזהיר גם כן בעל הבית והכרם או השדה שלא ילין פעולתו ושכירתו אתו עד בקר, אבל ביומו יתן שכרו, וביאר כאן באלה המצות שיאכל ענבים כנפשו שבעו וכן במלילות ושאין הגזל בידם בתתם אל הכלים, הנה המצות האלה כלם באו מתקשרות זו עם זו להיותם מיוחסות לזמן המלחמה ועניניה, ור"א כתב בסמיכות המצוה הזאת משלך אתה חייב לתת בנדר ולא אחרים תקח לך: