ביאור:משלי ל י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
(הופנה מהדף Tnk1/ktuv/mjly/mj-30-10)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משלי ל י: "אַל תַּלְשֵׁן עֶבֶד אֶל אדנו[אֲדֹנָיו], פֶּן יְקַלֶּלְךָ וְאָשָׁמְתָּ -"

תרגום מצודות: אל תדבר לשון הרע על העבד לפני אדוניו (ודבר בהווה, כי דרך לשון הרע לאמרו לפני מי שהנאמר עליו מוכנע לו וירא מפניו); פן העבד יקללך ותהיה לשממה (ואם אף כי לא יקללו ענש יענש, מכל-מקום ממהרין ליפרע ע"י הצועק ומקלל).

תרגום ויקיטקסט: אל תלשין על עבד שעבר על מצוות אדוניו, כי העבד יקלל אותך ויגלה שאתה אשם בפשעים חמורים יותר -


בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי ל י.


דקויות[עריכה]

יש שני סוגים של עבריינים: העובר על חוק פורמלי של המדינה, ויש והעובר על חוקי מוסר בסיסיים. ספר משלי ממליץ להשקיע פחות בתיקון עבירות פורמליות של אנשים בודדים, ויותר בתיקון עבירות מוסריות של החברה כולה.

הפסוק מדבר על מצב שבו עֶבֶד עבר על דברי אדוניו, התעצל בעבודתו, או ברח מאדוניו. על-פי החוקים המקובלים בחברה, הוא עבר עבירה וראוי להיענש, אבל הפסוק ממליץ שלא להלשין עליו אל אדוניו; אין זה מתפקידנו לאכוף את חוקי העבדוּת.


הפסוק מזהיר, שאם נלשין על העבד, העבד יקלל אותנו, וייתכן שנימצא אשמים בעבירות חמורות יותר מזו של העבד - עבירות מוסריות. הפסוקים הבאים (פסוקים 11-14) מתארים התדרדרות מוסרית של הדור: "דור אביו יקלל ואת אמו לא יברך..." - עבירות מוסריות של חברה שלמה, עבירות על חוקים מוסריים כלל-אנושיים, שהם חשובים וחמורים יותר מהחוקים שבין עבד לאדוניו.

האדם צריך להתמקד בעבירות שהוא שותף להן, העבירות המוסריות של הדור, ולא בחטאים של אנשים אחרים, החוטאים לאדוניהם.

מה הקשר לפסוקים הבאים?[עריכה]

1. קשר של סיבה: אל תלשן עבד אל אדוניו, כי אתה עצמך שייך לדור שיש בו עבירות חמורות יותר, כמו דור אביו יקלל ואת אמו לא יברך..., וייתכן שתימצא אשם יותר ממנו (ראו "עצות").

2. קשר של "למרות...": "אל תמסור דין על אדם לצעוק עליו להקב"ה, ואפילו הוא רשע אשר אביו יקלל וכל התועבות האמורות כאן בו" (ע"פ רש"י ומצודת דוד).

  • אולם, אילו הכתוב היה רוצה לקשר בין הדברים, היה משתמש באותה מילה "עבד" או "דור", ולא בשתי מילים שונות (למשל "אל תלשן דור אל אדוניו... דור אביו יקלל...", או "אל תלשן עבד אל אדוניו... עבד אביו יקלל...").

3. ואפשר לשלב את שני הפירושים: אין למסור דין על אדם לצעוק עליו להקב"ה, ואפילו הוא רשע, כי זו לא אשמתו בלבד, הוא מושפע מהערכים המקולקלים של הדור כולו.

מה הקשר לפסוקים הקודמים?[עריכה]

הפסוקים הקודמים דיברו על הסכנה שבעושר: "פן אשבע וכיחשתי ואמרתי מי ה'?"; אחת הסכנות שבשאיפה להתעשרות היא השאיפה לשעבד אחרים, כמו פרעה שאמר "מי ה' אשר אשמע בקולו?!". גם הפסוק שלנו מדבר על זכויות העבד, ומלמדנו שגם לעבד יש זכות לפרטיות - לא כל דבר שהעבד עושה, חייב בדיווח לאדון.

  • אמנם, לפי חלוקת הפרשיות, אין קשר בין הפסוק שלנו לפסוקים הקודמים, שכן יש ביניהם "פרשה פתוחה".

"תלשן - מלשון מלשינות ולשון הרע. ואשמת - מלשון שממה, כמו: עדרי הצאן נאשמו" (מצודת ציון)

הקבלות[עריכה]

1. בתורה ישנה מצוה דומה, (דברים כג טז): "לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו, אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו"*. הפסוק שלנו מחמיר יותר - הוא מתייחס לא רק למעשה של הסגרת העבד אלא גם לדיבור של הלשנה על העבד.

2. דוד היה עבדו של שאול. הוא ברח מפניו כי שאול רצה להרגו. נבל הכרמלי אמר, (שמואל א כה י): "וַיַּעַן נָבָל אֶת עַבְדֵי דָוִד וַיֹּאמֶר: מִי דָוִד וּמִי בֶן יִשָׁי? הַיּוֹם רַבּוּ עֲבָדִים הַמִּתְפָּרְצִים אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו", וכך איים במרומז שילשין על דוד אל שאול אדוניו. דוד קילל אותו, (שמואל א כה כב): "כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים לְאֹיְבֵי דָוִד וְכֹה יֹסִיף אִם אַשְׁאִיר מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ עַד הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר", ונבל אשם ומת, (שמואל א כה לז): "וַיְהִי בַבֹּקֶר בְּצֵאת הַיַּיִן מִנָּבָל וַתַּגֶּד לוֹ אִשְׁתּוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ וְהוּא הָיָה לְאָבֶן" (ראו למה רצה דוד להרוג את נבל?).

3. כל בני ישראל נקראו עבדי ה'. ר' שמעון בר יוחאי ובנו ישבו במערה 12 שנים ועסקו רק בתורה. כשיצאו משם, ראו אנשים העוסקים בענייני חולין, וכעסו עליהם שהם "מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה". יצאה בת-קול מן השמיים וציוותה עליהם לחזור למערה. לאחר שנה נוספת, כשיצאו מהמערה, התחילו להתייחס לזולת בעין טובה, לראות את הצדדים החיוביים ולא למתוח ביקורת. בעקבות החוויה הזאת למד רשב"י, שאסור להלשין על בני ישראל, שהם עבדי ה', לפני אדוניהם שהוא ה' (ע"פ ר' יוחנן, בבלי פסחים פז:; וראו בספר "תנועת המוסר", דבריו של ר' זונדיל מסלנט שנהג על-פי הנחיה זו).

4. בדורות הראשונים של ארצות-הברית, העבדוּת היתה מותרת בדרום אבל לא בצפון. החוק חייב להסגיר עבדים שנמלטו לצפון, בחזרה אל אדוניהם בדרום. למרות זאת, היו אנשים בצפון שסייעו לעבדים לברוח, וקיימו את הפסוק שלנו. במלחמת-האזרחים האמריקאית הכריז אברהם לינקולן על שיחרור כל העבדים, והשיחרור אכן התבצע בכל מקום שאליו הגיע צבא הצפון.




דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/ktuv/mj/30-10