פרי הארץ/מטות ומסעי

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת וכו' זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'

(במדבר ל ב): וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'. ובסוף הספר (במדבר לו יג): אֵלֶּה הַמִּצְוֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ:   

הענין הוא אמרו רז"ל (משנה אבות ד, ג) "אַל תְּהִי בָז [לְכָל אָדָם, וְאַל תְּהִי מַפְלִיג] לְכָל דָּבָר" וכן מעשה דרבי אלעזר ברבי שמעון (תענית כ, א) שנדמה לו אליהו ז"ל לאדם מכוער שאין כמוהו עד שגינה אותו רבי אלעזר וכו', ואח"כ אמר-לו אליהו מוסר עד שקיבל על עצמו שלא לעשות כן.

והענין כי הנה ידוע מאמר (משלי טז, ד): "כֹּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ" ופירוש (ישעיהו מג, ז): "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו וכו'", שכל הבריות שבעולם עד השלשול הקטן שבים, צורך העולם בהם וגדולת הבורא מתגלית בהם יותר מבלתם, שאם הי' אפשרי ההתגלות בלתם לא היו נבראים, עד שאין לך דבר שבעולם אפילו הקליפות ואומות-העולם ועונשין, הכל לכבודו ית"ש. וזהו סוד (תהלים קג, יט): "וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה", וכן פירוש (נחמיה ט, ו): "וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם", וכן פירוש (תהלים קד, כד): "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ", וכבודו ית' שמתגלה מבריאה זו אי-אפשר אותה ההתגלות מבריה אחרת.

והענין הוא אם יראת עונש או יראת בושת או יראת הרוממות, שמתעורר האדם על ידם, ובכל אחד מיראות הנזכרות יש כמה וכמה פרטים עד אין קץ ומספר, וכמו כן מתחלקין האהבות וכן שארי המדות והתקשרות עד אין קץ כידוע, והן הן גופי הבריות בעולם-הזה השפל החומרי, וכן הוא באדם שהוא עולם קטן (תיקוני זהר קל, ב), כלול את הכל בחילוף המחשבה והדמיונות והמדות וההתקשרות עד אין קץ, כידוע שהמחשבה היא קומה שלימה אם טוב ואם רע ח"ו, מתעורר ממנה להשי"ת ב"ה אם ליראתו הנזכרת, אם לאהבתו ית' או בכל מדה ומדה שהוא מודד לו מודה לו ית', ובזה היה יודע שלמה-המלך ע"ה הלשונות מכל הבריאות שבעולם בהסתכלותו על עצמו וחילופו וחילופי חילופיו, שהרי אין המחשבה עומדת אפילו רגע אחד, אבל פושט ולובש צורה תמיד כידוע, ולא כל העתים שוות כידוע מכ"ח עתים והשתנות לאין מספר, ודבר זה נוהג אפילו בגדולי הצדיקים ואפילו במשה-רבינו ע"ה, כנגדו היה בלעם דעת דקליפה, שהיה כולל כל הדעת ומחשבת חוץ ופסול המוקדשין, כמאמר (קהלת ז, יד): "אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים", ואחרי שמשה-רבינו ע"ה היה דעת דקדושה, בודאי היו מוכרחים כל אלו לעבוד במחשבתו, והוא גבר עליהם והכניע בעצמו כל הרע עד שהגיע להיות במדרגת דעת דקדושה כידוע, ומאמר הבעש"ט שכל מה שהיה בבלעם היו חושדין למשה-רבינו ע"ה, מפני שכל זמן שלא נגמרה עליית השכינה כאשר יהיה בזמן [עליית] השכינה וגואל צדק בב"א, שהוא ביטול הקליפה (ישעיהו כה, ח): "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח" מוכרחים כל העליות להיות רק במחשבת אדם כשר, והאדם כשר אי-אפשר לו להגיע ולעלות אל שורשו כי-אם על-ידי שכנגדו, שיעלו במחשבתו והוא יתעורר מהם לבוראו ית', והן הן הנסיונות כמאמר רז"ל (שבת עז, ב) "כברייתו של עולם דברישא חשוכא והדר נהורא" והוא מוזכר בזוהר הרבה פעמים, לכן כשהאדם רוצה להכניע איזה דבר העומד עליו בתחילה צריך להכניע באמת לפני וכו' ב"ה מאותו הרע השוכן בעצמו, וזהו ביטול הרע והמתקת הדינין, וזהו שכתוב (תהלים סט, יט): "קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ" ואח"כ (תהלים סט, יט): "לְמַעַן אֹיְבַי פְּדֵנִי" פירוש: בתחילה ביקש שתבוא הגאולה לנפשו מכל אומות-העולם שהם ההתקשרות במחשבת חוץ, וממילא יהיה פדוי מאויביו שהוא ביטול הקליפה והמתקת הדינין.

וזהו שאמרו רז"ל (סנהדרין צז, א) "אֵין מָשִׁיחַ בָּא אֶלָּא בְּהֶיסֵּחַ הַדָּעַת" פירוש: כי הדעת הוא כללות כל המדות מז' ימי הבנין ואינה מדה בפני עצמה, והגאולה שצריכה להיות מכל השבעים אומות-העולם אשר שורשם ז' ימי הבנין, אי-אפשר להיות כי-אם שיגיע למעלה מן הדעת, שיסיח עצמו מן הדעת ולא יהיה שום אמצעי בינו לבין השי"ת ולא שום הפסק בעולם כי-אם יחוד אמיתי, וזהו אמרם רז"ל (בבא בתרא עה, ב) "עתידין מלאכי-השרת לומר קדושה לפני ישראל כמו שאומרים לפני השי"ת" מפני שיהיו אחדות גמור עם השי"ת, אבל עכשיו קודם ביאת המשיח הדעת הוא המייחד את כל הברואים להשי"ת ומבטל הרע מהם ומשפיע טובה להם.

והענין כשהאדם כולל בדעתו כמה וכמה נבראים שעוברים במחשבה שהוא קומה שלימה, והוא מתעורר מהם אל הבורא ית"ש (משלי ג, כ): "בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ" ומעלה אותם ומבררם במחשבתו, כמאמר הזוהר (זהר חלק ג י, ב) "כולם בחכמה אתבררירו", ואחרי עלייתם אל שורשם נשפעים משם טובה וברכה, וזהו אמרם רז"ל (ברכות לג, א) "גדולה דעה שניתנה בין שתי אותיות, שנאמר (שמואל א ב, ג): "אֵל דֵּעוֹת ה'"", כי הדעת הוא המייחד כל השמות ממטה למעלה ומייחד הענף אל השורש שהוא שם הוי"ה ב"ה כדברינו הנזכרים, שהרי (ישעיהו מג, ז): "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו", ובכל הבריות כולם יש בהם קדושת שמותיו ב"ה, כי אין-סוף ב"ה סובב כל-עלמין וממלא-כל-עלמין כנזכר, ובדעתו מעלה האדם אותם אל שרשם ומייחד לאין-סוף ב"ה, ועל-דרך-זה היה המקדש, כאמרם רז"ל כמו-כן על מקדש שניתן בין ב' אותיות, שנאמר (שמות טז, יז): "פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ אֲדֹ'" כידוע שהמקדש היה משפיע ומחלק מזון וטובה לכל הברואים ואפילו לאומות-העולם כמבואר (סוכה נה, ב) בפרי החג, ושאר דברים המבוארים בזוהר, והוא אמרם רז"ל: "אִילּוּ הָיוּ יוֹדְעִים הָאוּמוֹת גּוֹדֵל טוֹבָתָם מִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא הָיוּ מַחֲרִיבִין אוֹתוֹ" ועכשיו במקום מקדש הוא האדם הכשר, שעל-ידו מתייחדים כל הברואים אל שורשם ונשפעים טובה, וכמו כן האדם מתייחד באמצעות הברואים וכו', מפני שעכשיו קודם ביאת המשיח אי-אפשר לשום אדם לסבול התענוג עליון כזה והיחוד אמיתי בלי שום אמצעי, כללא דמילתא שאצל כל צדיק וצדיק מוכרחים לעבור במחשבתו כל שכנגדו עד מקום מדרגתו, ואפילו אם יאמר המתחסד שכבר ביטל כל הרגשותיו ותאותיו, אין שוטה מרגיש שאם אין לו במדה זו יש לו במדות אחרות כיוצא בו, וכשבאה לו המחשבה צריך-להיות נבזה בעיניו נמאס שהעמיד צלם בהיכל, שהרי האדם הוא מקדש מעט כנזכר, וכידוע שהמחשבה והמוח הוא קודש-קדשים והלב הוא היכל האהבה ושאר-דברים כמבואר בכמה מקומות. ואח"כ כשמתעורר מן הדבר אל הבורא ית"ש הוא היחוד ועליית השכינה והקמתה מעפרא, והאדם גם-כן מתעלה בזה והולך מדרגא אל דרגא ומנסיון לנסיון וממסע למסע, וזהו המ"ב מסעות הכתובים בתורה שנסעו ישראל ממצרים שהיא עבודת פרך בחומר ולבנים שהוא מעשה הגשמיות והגופניות, וכדי לצאת משם ולהגיע אל ארץ ישראל שהיא כנסת ישראל ולעשות יחוד שלם צריך על-כל-פנים מ"ב מסעות, וזהו שם של מ"ב הידוע ומכוון לעלות מעלה מעלה.

והנה ענין המסעות היו כמה פעמים לאחור כידוע, לכן לפעמים מזומן לצדיקים איזה ירידה במחשבתו, אבל באמת הוא כי הירידה צורך עליה היא ומסע שלימה כדרך כל המסעות עד שתבוא הגאולה במהרה-בימינו-אמן. ויהיה עליות השכינה בפועל ויחוד אמיתי בלי שום אמצעי והפסק, ולכן יאמרו קדושה לפני ישראל, שענין הקדושה הוא פרישת המותרות מהם, וזהו "וַיְדַבֵּר" שהוא לשון הנהגה, כמו (תהלים מז, ד): "יַדְבֵּר עַמִּים" ו-"מֹשֶׁה" הוא הדעת, ו-"אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת" הם שורשי ההשתנות שהם י"ב גבולי אלכסון, "לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" הוא האמונה, "לֵאמֹר" הוא לשון יחוד ואהבה כמו (דברים כו, יז): "אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ" והפירוש הוא שירגיל וינהיג הדעת את כל ההשתנות שיעלו בדעתו באמונה לייחד אותם לבורא ית"ש. וזהו "אֵלֶּה הַמִּצְוֹת" שהוא פירושו גם-כן יחוד כמו "לְצַוּוֹת לְזֶה", "וְהַמִּשְׁפָּטִים" פירוש על-ידי הרגל יהיה קל בעיניו וישר והדין נותן, "אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה" פירוש יחוד אין-סוף ב"ה עם הדעת, "אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" פירוש על-ידי האמונה, "בְּעַרְבֹת מוֹאָב" פירוש להאמין שכל הערבוביא במחשבות וכל הבריות בו יפקדו לחיים, כמאמר (נחמיה ט, ו): "וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם" כולם באים מאין-סוף ב"ה, וזהו "מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ" כידוע שביריחו היה השגת המקדש, כמו שאמרו רז"ל (יומא לט, ב) "ביריחו היה נשמע קולו של כהן-גדול, ביריחו היו מתעטשים העיזים וכו'" וכמה דברים. וזה שהירידה הוא לצורך השגת המקדש.

או יאמר כי המצות כמו נרות, כנאמר (משלי ו, כג): "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר" וכמאמר (משלי כ, כז): "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ כָּל-חַדְרֵי-בָטֶן", שעיקר הכנת כל מצוה לחפש באבריו וגופו אם ראוי שתשרה עליו, וזהו "וְהַמִּשְׁפָּטִים" שהוא מסירת נפש.

עוד מפרשה זו:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת וכו'

(במדבר ל ב): וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת וכו' זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'. פירש רש"י ז"ל: כָּל הַנְּבִיאִים נִתְנַבְּאוּ בְּכֹּה, אָמַר ה' מוֹסִיף עֲלֵיהֶם מֹשֶׁה שֶׁנִתְנַבָּא בְּלָשׁוֹן זֶה הַדָּבָר:   

פתח הרב:

(דברים יא, יג): "אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ" פירש רש"י ז"ל מאמר חז"ל (סוכה מו, א) {{צ|אם שמוע בישן תשמע בחדש, שלא כמדת הקב"ה מדת בשר-ודם, שמדת בשר-ודם כלי ריקן מחזיק, מלא אינו מחזיק, ומדת הקב"ה דווקא המלא מחזיק שנאמר (דברים כח, א): "אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע"וכו'.

והענין הוא מאמר (איכה א, ה): "כִּי ה' הוֹגָהּ עַל רֹב פְּשָׁעֶיהָ" ומדרש חז"ל (איכה רבה א, לג) "יכול על מגן, תלמוד-לומר עַל רֹב פְּשָׁעֶיהָ" ומבואר בספרים הבנת המדרש ותוכן דבריהם הוא: אשר לכאורה תמוה ענין הצער ויגון להיות מיצר ודואג על חורבן בית-המקדש, מה שעבר אָיִן, כי מאמר (משלי כח, יד): "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד" הוא על העתיד וכן מאמר (משלי יד, כג): "בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר" וכן (קהלת ז, ב): "טוֹב לָלֶכֶת אֶל-בֵּית אֵבֶל וכו'", שהרי פירש טעמו (קהלת ז, ב): "בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ" על העתיד, אבל להיות עצב ומיצר ודואג על העבר מה זה ועל מה זה, כמאמר דוד המלך ע"ה אחרי מות הילד (שמואל ב יב, כג): "לָמָּה זֶּה אֲנִי צָם הַאוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ וכו'", והעצבות היא הקליפה היותר קשה מכולם, שהרי הע"ז נקראת על שמה: (תהלים קטו, ד): "עֲצַבֵּיהֶם כֶּסֶף וְזָהָב" ומאמר (הושע ד, יז): "חֲבוּר עֲצַבִּים", וכן אין לה שייכות עם השי"ת כמאמר (דברי הימים א טז, כז): "הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקֹמוֹ", (שבת ל, ב) "וְאֵין הַשְׁכִינָה שׁוֹרָה אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה".

והנה מאמר חז"ל (חגיגה ה, א) "כאן בבתי גואי כאן בבתי בראי" צריך הבנה ואין כאן מקומו, כללא דמילתא שהקליפה הוא מחוץ לפרי נקרא בתי בראי, ומאמר (ישעיהו כב, יב): "וַיִּקְרָא אֲדֹנָי אֱלֹהִים לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וכו'" כמאמר (מלכים ב ח, א): "כִּי-קָרָא ה' לָרָעָב" שקרא לקליפות ונתן רשות שליטתם, וזהו ויתעצב אל לבו, שהרי העבר ועתיד שוין לפניו, וכפירוש הזוהר (זהר חלק א נז, א) ו- (זהר חלק ג טו, ב) "לְמָאן לְלִבּוֹ" ע"ש, ואחרי היות העצבות קליפה וטומאה אינה נמשכת כי אם למי שהוא מבחינתה, (קהלת ז, כו): "וְחוֹטֵא יִלָּכֶד בָּהּ" ו- (קהלת ז, כו): "טוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים יִמָּלֵט מִמֶּנָּה", כמאמר (משלי טו, טו): "וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד" שהרי אפילו בפחד שהוא מבחינת העצבות אמרו רז"ל (ישעיהו לג, יד): "פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים" דווקא.

ועל-דרך הלצה אפשר לפרש בזה דברי המדרש (איכה א, ה): "כִּי ה' הוֹגָהּ" למי שהוא ביגון, יכול על מגן תלמוד-לומר עַל רֹב פְּשָׁעֶיהָ, שאינה נמשכת אלא מן הפשעים מהקליפות, אבל המפרשים פירשו המדרש על-דרך אמרם רז"ל "כָּל דּוֹר שֶׁלֹּא נִבְנָה בֵּית-הַמִּקְדָּשׁ בְיָמָיו, כְּאִילוּ נֶחֱרַב בְּיָמָיו" ועל דא ודאי קא בכה שפיר על רוב פשעיו וחטאיו שמנעו הטוב, שאין הוא עם הבית-המקדש יכולים לדור בעולם אחד, והוא דבריהם "יכול על מגן" - להיות מיצר ודואג על חורבן בית המקדש כי מָה שֶׁעָבַר אָיִן, "תלמוד-לומר על רוב פשעיה" - לכן העצבות נקרא על להבא עדיין שהיא התשובה, באותו מקום שיבנה בית-המקדש במהרה-בימינו.

ובכדי להרחיב דבריהם ולפרש דברי בנין או חורבן בית-המקדש בימיו, הוא על-דרך דברי הזהר (זהר חלק א קכט, א) על (בראשית כד, א): "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים" וכן אצל דוד המלך ע"ה, כי הימים נקראים המדות, והזקנה נקראת למעלה במקום שאין שם התחלקות הימים, והמה הביאו והעלו מדותיהם למעלה למקום הזקנה, וזהו ענין בנין בית-המקדש בימיו - פירוש במדותיו, כי כל אחד מישראל מקדש אקרי משכן, כמאמר הנביא (ירמיהו ז, ד): "הֵיכַל ה' הֵמָּה" והשכינה נקראת היכל כמספר אדנ"י ובתוכה הוי"ה (זהר חלק א כג, ב) לכן נקרא ה'-כל (זהר חלק ג רפט, א), פירוש שהיא ה' אחרונה שבשם וכל המדות כלולים בה, כענין היסוד הנקרא כל, שכלול כל החמשה מדות וכל-אחת כלולה מי' כמספר כ"ל, וזהו היכל שהוא ענין יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, שהוא ענין קול ודיבור שאין דיבור בלא קול דלית לה מגרמה כלום, אבל אית קול בלא דיבור, כמבואר ב- (זהר חלק ג רכח, ב), כי הדיבור הוא הנקרא סוף כל דרגין בכל עולם ועולם, כענין הדיבור שמייחד שני בני אדם וגופים מחולקים לכוונה אחת, כן הענין בעולמות כי סוף כל דרגין מעולם עליון נקרא דיבור המייחדו עם עולם התחתון ממנו כידוע, אמנם נגד עולם התחתון אותו הדיבור נקרא מחשבה, כענין המדבר נגד השומע, שאצל השומע אותיות הדיבור המה מחשבתו, שכל מחשבה מוכרח גם-כן להתלבש באותיות כידוע.

וכשירגיל האדם את-עצמו לתת לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע כל מחשבתו ואותיותיו, ויבן את זאת כי מחשבתו הוא דבור העליון הכללי, כנסת ישראל שהיא השכינה הנקראת היכ"ל, וכלי מחזיק ברכה שלום, והברכה וטוב הגנוז בתוכה הוא החיות הנקראת קול, והוא הנקרא דיבור כנגדו, שכל התחלקות אותיות נקרא דיבור וכלים, והנקודות המה החיות שבתוכם המנהיגים האותיות ונקרא קול. ואם-כן כל אותיות מחשבתו אפילו מכל הדברים היגעים, המה מים תחתונים ומיין-נוקבין המתבקשים לעלות אל שורשם, וחי בהם על-ידי החיות ונקודת האותיות קול ודיבור שהוא יחוד קב"ה ושכינתיה, ובהצטרף היראה והאהבה מן המדות כי המה גדפין להעלות אותיות המחשבה, מי חכם ישמור אלה ויתבונן תמיד באותיות מחשבתו חד קב"ה ושכינתיה מדברים מתוך גרונו ומחשבתו, מיד יגיע אליו היראה וההכנעה ואהבתו ית' והשמחה מזה הנקרא פנים בפנים, וזהו עליות העולמות על-ידי גדפין יראה ואהבה להחזירם פנים בפנים מפני פחד ה' והדר גאונו ולדבקה בו על-ידי המחשבה מחברתו הקדש עם השכינה, ואחרי עלייתו למעלה מהעולם ויגזר אומר ויקם, כמאמר צדיק מושל ביראת אלהים, אבל אין זה כי אם בית אלהים, המה אותיות מחשבתו, שיעשה אותם בית אלהים וכלי מחזיק ברכה.

וזהו (סנהדרין כב, ב) "אין אשה כורתת ברית אלא למי שעושה אותה כלי" שהיא השכינה כידוע שהמיין-נוקבין הוא הכלי, והבנים המה מיין-נוקבין לאמם, שהוא מחשבה טובה המצטרף למעשה, כלים המה אותיות המחשבה, מה שאין כן מי שאינו משגיח על מחשבתו ואותיותיו ונקודותיו, במה ידבר אחרי התפשטו מגופו והעדר כלי הדיבור מעימו הכלה ונפסד, וכ"ש אם דבורו ג"כ מגושם וגופני להנאתו וטובתו, טמא טמא יקרא, כללא דמילתא שכל ימי חיי הבלו של אדם צריך להרגיל את עצמו להשתמש בכל כחותיו הפנימיים לשם שמים, המה מדותיו וליבו ועין שכלו ומחשבתו, בכדי שיוכל להיקרא אדם שלם בכל דרכיו אחרי היפרד הגוף מעימו, לשאת ולתת ולילך על-ידי מדותיו ולדבר ולחשוב ולראות על-ידי מחשבתו ועין שכלו.

וזהו והיה אם שמוע תשמע, שהוא לשון אסיפה, כמו (שמואל א טו, ד): "וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל" ולשון יחוד כמו השמע לי, אם בקי ורגיל הוא בעבודת ה' לעשות יחוד קוב"ה ושכינתיה על-ידי אותיות מחשבתו והחיות שבתוכו, ישמע מחדש על-ידי מ"ן חדשים הבאים במוחו ומחשבתו תמיד, וזהו שלא כמדת הקב"ה מדת בשר-ודם, שמדת בשר-ודם ריקן מחזיק מלא אינו מחזיק, מה שאין כן מדת הקב"ה המה הכלים הרוחניים אותיות המחשבה שאינם נעשים כלים אלא על-ידי המלאם כבוד ה' ומ"ן המתבקשים לשורש חיותם הוא שעושה אותה כלי בית ה' כלי מחזיק ברכה לחיות הקודש, והוא ענין כל הנביאים שנתנבאו בכה שהיא השכינה הנקראת דיבור, כמאמר (במדבר כג, ה): "וְכֹה תְדַבֵּר" (שמות ד, כב): "כֹּה אָמַר ה'" וכידוע והוא על-דרך הנזכר על-ידי אותיות מחשבתו בהצטרף היראה מוסיף עליהם משה שהתנבא בזה הדבר, שהוא ענין החיות שבאותיות המחשבה והאהבה, כי משה היה פרוש מן האשה הנקראת כלי והיכל שהמה האותיות וכל דביקותו הי' בחיות שבתוכו הנקראת זה, במספר י"ב אות ו"ו כמבואר בספרי המקובלים, שבכל דבר יש עולם שנה נפש, עולם הוא השטח וכלי המקבל, שנה הוא הזמן, נפש הוא החיות שבתוכו והוא ענין שבכל דבר מהותו וכמותו ואיכותו. מהות הוא ענין העצמות והחיות. איכותו הוא ענין העולם. כמות הוא זמן. והנה המהות הוא החיות שבתוך האיכות והאיכות והאיך מתחלק לכמה שהוא ענין האותיות והחיות שבתוכם, והנה על שאלת מהות כשאומר מהו שייך לומר זהו אל שאלת האיכות שאומר איך שייך להשיב כה, לכן כל הנביאים נתנבאו בכה, מוסיף עליהם משה שהתנבא בזה, ממעלה למטה דרך כה כמאמר זה הדבר כי הדבר נקרא שכינה לכן פה אל פה אדבר בו, שהוא החיות שבתוכו האהבה והשמחה הנקאאת פנים בפנים, במראה ולא בחידות, שהתנבא בזה כאדם שמראה באצבע והנבואה בכה הוא ענין חידה וכל הנביאים היו מתבטלין מפני היראה, ומשה היה עומד על עמדו שמידתו היא האהבה או ענין פה אל פה הוא להיות הפה נקראת על שם דרגא התחתונה מן ההשגה, שהוא הדבור, והנה כל הנביאים היה הפה העליון שהיא השכינה מחשבה אצלם, מה שאין כן משה שהיה דבוק למעלה במחשבתו והפה העליון היה כנגד פיו ומדבר בדבר ה', וזהו משה ידבר והאלהים יעננו בקולו של משה.