ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/ספר ויקרא/פרשת בחוקתי

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרשת אם בחקתי יש בה שבע מצות עשה וחמש מצות לא תעשה


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/שנ (עריכה)

מצות מעריך אדם שיתן דמיו הקצובין בתורה[עריכה]

לדון בערכי אדם, כלומר, מי שאמר ערכי עלי או ערך פלוני עלי, שיתן לכהן כפי הערך שאמר ולא פחות, כמו שבא בכתוב מפרש בזכר ונקבה ולפי חשבון השנים, שנאמר (ויקרא כז ב) איש כי יפליא נדר בערכך נפשות ליי. וענין הערכין הוא מכלל נדרי הקדש, ולפיכך חיבים עליהם משום לא יחל דברו (במדבר ל ג), ומשום לא תאחר לשלמו (דברים כג כב), ומשום ככל היוצא מפיו יעשה (במדבר ל ג).

ומשרשי המצוה. לפי שהאדם לא ישתתף בעליונים זולתי בדבור, והוא כל החלק הנכבד שבו, וזה יקרא באדם נפש חיה, כדמתרגם אונקלוס והות באדם לרוח ממללא, כי שאר חלקי הגוף מתים הם, ואם יפסיד האדם זה החלק הטוב ישאר הגוף מת וככלי אין חפץ בו, על כן נתחיב לקים דבורו במה שהוא משתמש בו בדברי שמים מכל מקום, כגון בהקדשות ובכל דברי הצדקות. וביתר כל עניני העולם, אף על פי שלא נתיחדו בהן עשה ולאו צוו חכמים והזהירו כמה אזהרות שלא ישנה אדם בדבורו, גם תקנו לקלל המשנה בדבורו כל זמן שנעשה בענין מעשה, וזהו ענין מי שפרע הנזכר להם בהרבה מקומות שאמרו בו, דברים ומעות [לא] קני, אבל אמרו (בבא מציעא מד א). וכו', כמו שבא בגמרא בפרק הזהב, וכבר הארכתי הרבה בשרשי שבועות ונדרים בסדר "וישמע יתרו" במצות "לא תשא" (מצוה ל).

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (ערכין יח ב), ששנים אלו האמורין בערכין, כך קבלנו שהם שנים הנמנים מיום ליום. כלומר, מיום הלידה, וכל השקלים האמורים שם גם כן הם שקלי הקדש, ושקל הקדש ידענו בקבלה שהוא משקל שלש מאות ועשרים גרעיני שעורה מכסף טהור. וכבר הוסיפו חכמים עליו ועשו משקלו כמשקל המטבע הנקרא סלע בזמן בית שני, שהוא משקל שלש מאות וארבע ושמנים שעורה בינונית ‏[1]. וסלע זה, אמרו זכרונם לברכה, שהוא (ארבעה) דינרין, והדינר שש מעין, ומעה היא הנקראת בימי משה גרה, כדמתרגם אונקלוס גרה מעה, ומשקלה שש עשרה שעורות.

ומה שאמרו גם כן (שם ב א), שאין חלוק בערכין בין יפה, או כעור, או חולה, או סומא, או גדם אלא הכל נערכין לפי השנים, כמו שצותה התורה בהן, ומה שאמרו (שם) שהדמים אינם כערכין, שהאומר, דמי פלוני עלי נותן כמה שהוא שוה, ואין משגיחין בשנים כלל, שלא צותה התורה לתת ערך לפי השנים, אלא במעריך דוקא, כמו שפרשנו. והערכין והדמים סתמן לבדק הבית ונותנין הכל לעולם בלשכה שהיתה מוכנת במקדש לקדשי בדק הבית ‏[2]. ודין טומטום ואנדרוגינוס וגוי ועבד שהעריכו או שנערכו, ודין הגוסס שאין לו ערך ולא דמים, ודין היוצא להרג, ודין המעריך אבר אחד, ודין האומר משקלי עלי, ודין האומר, קומתי עלי או מלא קומתי עלי, והאומר הרי עלי כסף וזהב, ולא פרש מאי זה מטבע (מנחות קו ב). ודין מי שהעריך ולא השיגה ידו לפרע מה שהעריך, כיצד מסדרין לו, וזהו שאמרו חכמים (שם כג ב) עענין זה, חיבי ערכין ודמים ממשכנין אותם, ואין מחזירין להם המשכון ביום ובלילה, ומוכרים כל הנמצא להם מן הקרקע ומן המטלטלין, אפילו כסות וכלי תשמיש, ואין צריך לומר עבדים ובהמות, ואין מוכרין להן לא כסות נשותיהם ובניהם ובנותיהם, ולא אפילו בגדים שצבעם לשמן, ולא סנדלים חדשים מכיון שלקחן לשמן קדם שהעריך, וכן המקדיש כל נכסיו לא הקדיש את אלו.

וענין הסדור הוא, שנותנין לו לזה שיש עליו ערכין או דמים, מזון שלשים יום וכסות שנים עשר חדש, וכסות הראויה לו וסנדליו ותפליו, אבל לא שאר ספרים, ומטה ומצע הוא הראויים לו, אבל לאשתו ולבניו אף על פי שהוא חייב במזונותיהם ובכסותם, אין נותנין להם מזון וכסות, וכשנותנין לו לבדו כסות שנים עשר חדש דוקא מכסות הראויה לו, אבל היה לבוש כלי משי ובגדים מזהבין מעבירין אותם מעליו, ונותנין לו כסות הראויה לאיש כמותו לחול, אבל לא לשבתות וימים טובים (בבא מציעא קיג ב). ואם היה אמן נותנין לו כלי אמנותו, שני כלי אמנות מכל מין ומין. כיצד? אם היה חרש נותנין לו שני מעצדות ושני מגרות. ואם היו לו כלים מרבין ממין אחד ומעטין ממין אחר אין מוכרין מן המרבה כדי לקח לו מן המועט, אלא נותנין לו שני כלים מן המרבין, וכל שיש לו מן המועט. ואם היה חמר או ספן אין נותנין לו הבהמה או הספינה, אף על פי שאין להם מזונות אלא מהם. וכן אם היה תלמיד חכם ואין לו במה שיתפרנס כי אם בשכר למודו, אמרו המפרשים שאין מניחין לו ספריו, שאין זה גם כן בכלל כלי אמנות. ומכאן יש לי ראיה, שעל התלמיד להביא ספר לרב. ויש מן המפרשים שאמרו, שאותה מסכתא שהוא לומד באותה שעה מניחין לו, ויפה אמרו, משום כבוד תורה.

ומה שאמרו זכרונם לברכה (שם כג א) שנשאלין על הערכין ועל הדמים כדרך שנשאלין על שאר נדרים והקדשות. ואמרו גם כן (שם כד א) שאם היו בנכסי המעריך בהמות או עבדים ומרגליות, ואמרו התגרים אם ילקח לעבד זה כסות בשלשים דינר משביח בו יותר מששים, ואם תמתינו לבהמה זו עד חדש ימים משבחת היא כפלים בדמיה, ומרגלית זו אם מעלין אותה למקום פלוני תשוה ממון רב אין שומעין להם כלל, אלא מוכרין הכל במקומם ובשעתן שנאמר ונתן את הערכך ביום ההוא קדש ליי. ובא הפירוש עליו, שזה הכתוב מלמד על כל דבר הקדש, שאין מפרנסין אותן, ואין ממתינין להם ליום השוק, ואין מוליכין אותן ממקום למקום, וזה הכלל, שאין לך בהם אלא מקומן ושעתן בלבד. ובמה דברים אמורים? במטלטלין, אבל הקרקעות מכריזין עליהם ששים יום רצופים בקר וערב, ואחר כך מוכרין אותם.

והואיל ואתא לידן ענין סדור, נכתב כאן מה שאמרו זכרונם לברכה בענין סדור בבעל חוב בפרק המקבל שדה מחברו בבבא מציעא (קיג ב), דאמרינן התם תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק כדרך שמסדרין בערכין כך מסדרין בבעל חוב, והביאו (שם) בזה הרבה קשיות ותרוצין, וסוף הענין מביא בגמרא מעשה דאליהו דאשכחיה רבה בר אבוה דהוה קאים בבית הקברות של גוים, אמר ליה מהו שיסדרו בבעל חוב? ורש"י זכרונו לברכה ואחרים גרסי מנין שיסדרו בבעל חוב, כלומר, דפשיטא ליה לרבה בר אבוה דמסדרין, אבל היה שואל מאליהו מאיזה מקרא אנו למדין אותו. ואהדר ליה אליהו דהכי הוא דגמרינן מיכה מיכה מערכין, כלומר, דכתיב גבי הלואה (ויקרא כה לה), וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו. דהיינו הלואה, כדכתיב בסופיה אל תקח מאתו נשך ותרבית וגו', וכתיב בערכין (שם כז ח) ואם מך הוא מערכך, ובא הפירוש המקבל (ערכין כד א) החיהו מערכך.

וגמרינן מיכה מיכה לסדר בבעל חוב כדרך שמסדרין בערכין. ואין לפקפק אחר דברי אליהו, וכן פסקו כל הגאונים ורבנו אלפסי. ואף על גב דרבי יעקב משמה דרבי פדת ורבי ירמיה משמיה דאילפא אמרו דרך פשיטות בגמרא דאין מסדרין בבעל חוב, אנו אין לנו אחר דברי אליהו פקפוק, ואף על פי שמצאנו לרבנו תם שכתב כמאן דאמר אין מסדרין וראיותיו בספרו אחרי רבים להטות (שמות כג ב). גם הרמב"ם זכרונו לברכה ‏[3] פסק כשאר הגאונים דמסדרין, ומכל מקום אף על פי כן כתב, דאין שליח בית דין מניח לבעל חוב אלא כלים שאי אפשר לו בלא הם, כגון מטה ומצע ומה שהוא לבוש, ונראה שהזקיקו לרב לומר כן, כשראה בפרק זה דמקבל גבי שליח בית דין שאמרו במשנה (שם קיג א) היו לו שני כלים נוטל אחד ומחזיר אחד, את הכר בלילה ואת המחרשה ביום, ולא מנו כלי האמנות, וזה ודאי מן הנראה שאינו הכרח גדול, דכיון דקיימא לן דמסדרין בו כדרך שמסדרין בערכין שוין הם בכל דבר, ואף על גב דלא חשיב להו במשנה אין בכך כלום, דלאו כי רוכלא חשיב ותני בכל מקום. ונקט כר ומחרשה, והוא הדין לכל מה שראוי להניח לו. וכללא דמלתא, לפי הנראה והמסכם לכל גאוני העולם אשר יצא להם שם בתורה שמסדרין בבעל חוב כדרך שמסדרין בערכין בשוה, ויש להם על מה שיסמוכו מדברי הגמרא ומדאליהו זכור לטוב, כדכתבינן.

ואם תשאל והיכי מסדרין לו כסותו, והרי אמרינן בגמרא (בבא קמא יא ב) מניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה, אפשר לומר, דלשון גזמא הוא, אי נמי מגלימא החשובה ביותר, כגון כלי משי וזהב מאותם הוא דאמרינן, שאינם בכלל הסדור. ויתר רבי דיני ערכין, מבוארים במסכתא הבנויה על זה היא מסכת ערכין.

ונוהגת מצות ערכין בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות כלומר נוהגת לענין שאם העריכו ערכן נתפס והוא קדש. ומכל מקום אמרו חכמים דבזמן הזה לכתחלה אין מעריכין, וכדאמרינן במסכת עבודה זרה פרק קמא (יג א) אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה, ואם הקדיש או העריך או החרים בהמה תעקר, פרות כסות וכלים ירקבו, מעות וכלי מתכת יוליכם לים המלח. ואי זהו עקור? נועל דלת בפניה, והיא מתה מאליה. וזה ההקדש פרושו, הקדש דבדק הבית, דהא גבי ערכין תני ליה דסתמן נמי הוי לבדק הבית. ואף על גב דאמר שמואל בערכין (דף כט.) הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה הרי זה מחלל, והיינו נמי הקדש דבדק הבית, דאלו הקדש דעניים ודאי אינו בר חלול, אלא פורעין אותו משלם, ולאו דוקא דקאמר שמואל שחללו דיעבד, דהוא הדין דקסבר דמחללין אותו על שוה פדוטה לכתחלה, כדמוכח בגמרא מברר לא קשיא מידי ההיא בהא דאמרינן הכא בהמה תעקר וכו', דהכי קתני דינא, ושמואל קאמר תקנתא, והכי נראה דתרצינהו רבנו אלפסי זכרונו לברכה בהלכותיו בפרק קמא דעבודה זרה, דמייתי להו התם תרויהו בהדי הדדי.

והעובר על זה והעריך בזמן הבית ולא השלים לתת בערך הקצוב בתורה, או שלא עשה בדבר בזמן הזה מה שאמרו זכרונם לברכה מדינא לאבד הכל, או מה שאמר שמואל בתקנתא בטל עשה זה, וענשו גדול מאד, שמעל מעל בשם, ואם עברו עליו שלשה רגלים אחר שהעריך יש בדבר עוד עונש אחר שעובר משום בל תאחר. ויש שפירשו, שמיד עובר גם כן משום בל תאחר. דבכל מידי דאיהו חייב נפשיה וחזי לשלומי כצדקה וכיוצא בה לאלתר אית ביה משום בל תאחר, לאפוקי קרבן דלאו איהו חייב נפשיה, דלא עבר עלה עד שלשה רגלים, וכדברי רבי שמעון (ר"ה ד ב) עד שלשה רגלים וחג המצות תחלה. ויש שאמרו, שאפילו בצדקה וכל שכן בשאר נדרים גם כן אין עוברין משום בל תאחר, עד שלשה רגלים, וכדאשכחן בגמרא (שם ה ב) גבי לקט שכחה ופאה, ואין מחלקין בין חייב נפשיה ללא חייב נפשיה. ומה שאמרו בגמרא בראש השנה (ו א) וצדקה מחייב עלה, כלומד, לאלתר מחייב בה בעשה ‏[4].


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/שנא (עריכה)

שלא נמיר הקדשים[עריכה]

שלא נמיר הקדשים. כלומר בהמה שהקדישה למזבח שלא ימירוה אחר כן בבהמה אחרת, אלא תקרב היא בעצמה, ועל זה נאמר (ויקרא כז י) לא יחליפנו ולא ימיר אתו. ומכיון שהמירוה, כלומר, שאמרו זו תחת זו או זו תמורת זו וכיוצא בלשונות אלו, שזהו ענין התמורה (תמורה כו ב), אף על פי שאין שם מעשה יש בדבר חיוב מלקות. ואפילו היה בדבר שגגה קצת יש בו חיוב מלקות. כיצד? המתכוין לומר הרי זו תמורת עולה שיש לי ואמר תמורת שלמים שיש לי, הרי זו תמורה ולוקה. דמכל מקום מזיד הוא בתמורה. אבל אם היתה מחשבתו שמותר להמיר ודאי אינו לוקה, חדא דשוגג הוא, ועוד דלא מלקינן אלא בעדים והתראה והרי אין כאן התראה.

ואם תשאל, ולמה לוקין על התמורה, והרי הוא לאו שנתק לעשה, והוא שאם המיר יהא הוא ותמורתו קדש? כבר פירשו חכמים זכרונם לברכה טעם הדבר ואמרו (תמורה ד ב) מפני שיש בה שני לאוין כמו שכתבתי בסדר זה (מצוה שנב), ולא אתי עשה ועקר תרי לאוי. ועוד אמרו (שם) טעם אחר, לפי שאין לאו דתמורה שוה לעשה שבה, שהצבור וכן השתפין אין עושין תמורה אם המירו, ואף על פי שהם מוזהרים שלא ימירו, ומכיון שאין הלאו שוה לעשה לא נאמר בזה שיהא דינו כלאו שניתק לעשה. ואם תשאל עוד, ולמה לוקין על לאו זה, אחר שאפשר לעבר עליו מבלי מעשה בדבור לבד, וכללא הוא דקיימא לן, כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, התשובה כבר כתבנוה במקומות הרבה, כי בפרוש הוציאו זכרונם לברכה (שבועות כא א) מכלל זה נשבע וממיר, ומקלל חברו בשם, שהתורה החמירה בהם הרבה, לחיב בהם מלקות, אף על פי שאין בהם מעשה.

ואל תהרהר דמשום עקימת שפתים הוא דהויא מעשה, דהא אסיקנא בגמרא בסנהדרין (סה א), דלא הויא מעשה, אבל ודאי בלא מעשה כלל, איכא חיוב מלקות בקצת עברות, והן שלש הנזכרות, ומוציא שם רע, ועד זומם, מהם שהמלקות מפרש בתורה בהם, כגון מוציא שם רע ועד זומם, ומהם דנפיק לן מקרא כגון נשבע, כדילפינן בשבועות פרק שבועות שתים (כא א), ומהם שאמרו קצת מפרשים משום מעשה דנפיק מיניה בסוף כגון הא דממיר, שהבהמה נעשית קדש בדבורו ונהנה ממנה מעל בה (תמורה ג ב).

שרש המצוה וקצת דיניה הכל נכתב בסדר זה במצוה הבאה.

ונוהג אסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, שאפילו בזמן הזה אם עבר אדם והקדיש בהמה למזבח ואחר כך המירה בעדים והתראה חייב מלקות.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/שנב (עריכה)

מצות הממר בהמת קרבן בבהמה אחרת שתהיינה שתיהן קודש[עריכה]

להיות התמורה קדש, כלומר הממיר בהמת קרבנו בבהמה אחרת, כגון שאמר זו תהיה לקרבן תמורת זו שתהיינה היא והתמורה שתיהן קדש. שנאמר (ויקרא כז י) והיה הוא ותמורתו יהיה קדש. וזה הכתוב מצות עשה הוא, כלומר, שתצוה אותנו התורה להיות התמורה קדושה ולנהג קדש בשתיהן. והראיה שזה מצות עשה הוא אמרם זכרונם לברכה במסכת תמורה (תמורה ד, ב) בענין ממיר לא אתי עשה ועקר תרי לאוי כלומר, שהמניעה בתמורה נכפלה שתי פעמים, שנאמר לא יחליפנו ולא ימיר אותו, ולא אתי עשה דוהיה הוא ותמורתו ועקר תרי לאוין אלו. הנה התבאר מה שרצינו דמצות עשה הוא.

משרשי המצוה שרצה השם ברוך הוא להטיל מורא בלב בני אדם בכל עניני הקדש, וכמו שכתבתי בבנין הבית הקדוש וכליו בסדר ויקחו לי תרומה (מצוה צה) במצוה זו, שם תראה על צד הפשט כונתנו בחומר הגדול הראוי לנו לנהג בקדש, ועל כן כדי לקבע בלבנו מוראת ענין הקדש צוה הכתוב לבל נשנה הדברים, אלא מכיון שנתקדשה הבהמה תהיה בקדשתה לעולם, ולא נחשב להפקיעה מקדשתה ולהחליפה בבהמה אחרת, ואם יוציא הדבר מפיו שתהפך מחשבתו וכל מעשהו ותהיינה שתיהן קדש, כי הוא בא במעשיו להפקיע קדשה, ותהיה להפך, שתתפשט יותר ותתפש הכל. והרמב"ם זכרונו לברכה ‏[5] כתב בטעם מצוה זו, ובמה שנצטוינו להוסיף חמש בפדיון הקדש, שירדה התורה לסוף מחשבת האדם ויצרו רע, שטבעו להרבות קניניו ולחוס על ממונו, ואף על פי שנדר והקדיש, אפשר שיחזור בו וינחם וירצה לפדותו בפחות משויו לפיכך יוסיף חמש. וכמו כן יחליף בהמה שהקדיש בפחותה ממנה, ואם יתן לו רשות להחליף רע בטוב יחליף טוב ברע, ולפיכך סתם הכתוב הדלת בפניו. ועוד האריך בענין זה וכתב, אף על פי שכל חקי התורה גזרות הן, ראוי אתה להתבונן בהן, (על) [וכל] שאתה יכול ליתן בו טעם תן. ויזכר הרב לטובה שסיע ידי עם דבריו במלאכתי זאת.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שם יז א) הממיר בכלאים או בטריפה ויוצא דופן או בטומטום ואנדרוגינוס אין הקדשה חלה עליהם, והרי זה כמי שהמיר בגמל או בחמור, לפי שאין במינן קרבן, ולפיכך אינו לוקה. ובהמה בעלת מום עושה תמורה, לפי שיש במינה קרבן. וכמו שאמרו (שם טא), שאין אדם ממיר בהמתו בקרבן שאינו שלו, אבל אם אמר בעל הקרבן כל הרוצה להמיר ימיר, ממיר בה כל אדם. והממיר בקר בצאן או צאן בבקר או כבשים בעזים או עזים בכבשים או נקבות בזכרים או זכרים בנקבות, או שהמיר בהמה אחת במאה או מאה באחת, בין בבת אחת בין בזו אחר זו הרי אלו תמורה, ולוקה כחשבון הבהמות שהמיר. ואין התמורה עושה תמורה, ולא ולד בהמת הקדש עושה תמורה, שנאמר והיה הוא ותמורתו יהיה קדש. ודקדקו זכרונם לברכה (שם יג א) עם הפירוש המקבל, הוא ולא ולדו, ותמורתו ולא תמורת תמורתו. אבל הממיר בבהמה וחזר והמיר בה אפילו אלף פעמים כולן תמורה, ולוקה על כל אחת. והעופות והמנחות אינם עושין תמורה, שלא נאמר בכתוב אלא בהמה. ואין קדשי גויים עושין תמורה מן התורה, אבל מדרבנן גוי שהמיר מומר (רמב"ם תמורה א ו). והכל ממירין, אחד אנשים ואחד נשים, לא שאדם רשאי להמיר, אלא שאם המיר מומר, וסופג את הארבעים. ומה שאמרו כיצד דין התמורה לקרב. ודין ולדותיה וולדי ולדות, ויתר פרטיה, מבוארין במסכת תמורה .

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר עליה והמיר ולא נהג קדשה בשתי הבהמות, כלומר, בראשונה ובתמורתה בטל עשה מלבד הענש שיש בדבר שמועל בקדש.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/שנג (עריכה)

מצות מעריך בהמה שיתן כפי שיעריכנה הכהן[עריכה]

לדון בדין ערכי בהמה כמו שצותנו התורה עליו, שנאמר (ויקרא כז, יא-יב) והעמיד את הבהמה לפני הכהן והעריך הכהן אותה. ולתת כפי הערך שיעריכנה הכהן ולא פחת, שאין לפחות ולשקר במה שאדם פותח פיו לשמים, ואפילו בדברי הדיוט אסור לשקר, כמו שפרשתי למעלה (מצוה שנ).

ומשרשי המצוה. מה שכתבתי בדין ערכי אדם בראש הסדר.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (תמורה לב ב) שהמקדיש בהמה תמימה למזבח ונפל בה מום ונפסלה, הרי זו נערכת ונפדת, ויביא בהמה אחרת קרבן תחתיה, ועל זה נאמר ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן ליי והעמיד את הבהמה וגו', שכן בא על זה הפירוש המקבל שהוציאה הכתוב בלשון טמאה, ובין שהקדיש אדם בהמה טהורה למזבח ונפל בה מום, כמו שאמרנו, או טמאה לבדק הבית צריכה העמדה לפני הכהן, שנאמר והעמיד את הבהמה לפני הכהן, והוא מעריך אותה. ואם מתה קדם שתערך ותפדה אין מעריכין ולא פודין אותה אחר שמתה. ואם שחט בה שנים או רב שנים, אף על פי שהיא כמתה לענין שחיטה כדקימא לן (חולין כח א) שכן נצטוה משה על רב אחד בעוף ורב שנים בבהמה, הרי היא כחיה לענין ערכין, ומביאה לפני הכהן ומעריכה. ויתר פרטיה במקומות מתמורה ומעילה ‏[6].

ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות בזמן הבית. אבל בזמן הזה אמרו חכמים זכרונם לברכה (עבודה זרה יג א) שאין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין, ואם הקדיש או העריך או החרים מן הדין הוא שהבהמה תעקר, ופרות כסות וכלים ירקבו, אבל אם רוצה בתקנתן עבד להו כדשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחלל, כדכתיבנא. וכיון שכן, יש לנו לכתב, שאין דין העמדה לפני הכהן נוהג עכשיו כלל, אבל מכל מקום דין ערכי בהמה נוהג לענין, שמי שעבר והעריך בהמה בזמן הזה שצריך לעשות בדבר מה שצוונו חכמים, ומכיון דבדיעבד צריכין אנו תקנה בדבר אפילו בזמן הזה יש לי למנותה היא וכל כיוצא בה בכלל המצות הנוהגות בזמן הזה.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/שנד (עריכה)

מצות מעריך בתים שיתן בערך שיעריכם בהכהן ותוספת חומש[עריכה]

לדון בערכי בתים. כלומר, מי שהקדיש ביתו ורוצה לפדותו מיד הקדש, הוא או אשתו או יורשיו שמעריך אותו הכהן, ונותן לו כפי הערך שיאמר הוא, ועוד חמש, כמו שכתוב (ויקרא כז יד) ואיש כי יקדיש את ביתו קדש וגו'.

משרשי המצוה. מה שכתבתי בתמורה בסדר זה (מצוה שנב), כי האל רצה לטובתנו לתת מוראת הקדש בלב בני אדם. ואף פי שהיה מחסדיו הרבים לתת להם מקום לפדותן, רצה שיוסיפו חמש בפדיונן כדי להתרחק שלא לפחת מדמי ההקדש כלום. ואף על פי שבשדה מקנה אין בו חמש, לפי שאינו מצוי שיקדיש אדם שדה מקנתו שחביבה עליו ביותר, מכיון שקנאה במעותיו לא תקפיד הכתוב לעולם במה שאינו מצוי.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה ‏[7], שהמקדיש ביתו וכן בהמה טמאה או מטלטלין שכל אלו נערכין בשוייהן, בין טוב בין רע. וכשבאין הכהנים להעריך אותן כופין הבעלים לפתח ראשון ולומר בכך וכך אני נוטלה לעצמי והדמים נופלין לבדק הבית, אבל בזמן הזה אמרו זכרונם לברכה (עבודה זרה יג א) שאין מקדישין, ונראה ודאי, שאם עבר והקדיש בתו בזמן הזה לבדק הבית שמעריכין אותה בשויה ועביד כתקנתא דשמואל, או משליך כל שויה לים המלח. ובין שהיה הבית בערי חומה, בין שהיה בערי החצרים לעולם יכולים הבעלים או יורשים לגאל אותם מיד ההקדש, אבל גאלו אדם אחר, אם היה בבתי ערי חומה וקם ביד הגואל שנים עשר חדש נחלט, ואם היה בבתי החצרים והגיע יובל והוא ביד הגואל חוזר לבעליו ביובל, וממה שאמר הכתוב כי יקדיש את ביתו, ולא אמר בית, דקדקו זכרונם לברכה (בבא קמא סט ב) מה ביתו ברשותו, אף כל דבר שאדם רוצה להקדיש צריך שיהא ברשותו, אבל אם אינו ברשותו אף על פי שהוא שלו אינו יכול להקדישו. וכן אמרו זכרונם לברכה (שם סח ב) גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש, זה לפי שאינו שלו, וזה לפי שאינו ברשותו. ודוקא במטלטלין, אבל קרקע בחזקת בעליה עומדת, ואפילו מטלטלין שהפקידן כל שיכול להוציאן בדינין יכול להקדישן. ויתר פרטיה, עמסכת ערכין.

ונוהגת בזמן שהיובל נוהג, שאין דין ערכי בתים נוהג כלומר להקדיש בית לכתחלה, אלא בזמן שהיובל נוהג. והעובר על זה והקדיש ביתו ולא נתן הערך בזמן הבית כמשפט הכתוב בפרשה, או שלא תקן הדבר בזמן הזה כמו שאמרנו, בטל עשה, ועוד יש לו עונש שמועל בהקדש.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/שנה (עריכה)

מצות מעריך שדה שיתן בערך הקצוב בפרשה[עריכה]

לדון בדין ערכי שדות. כלומר, המקדיש שדהו ורצה לפדותה שיתן בערך הקצוב בפרשה זרע חמר שעורים בחמשים שקל כסף לכל שני היובל שהם תשע וארבעים שנה, ולפי החשבון מכון יהיה ערך שדה הראוי לזרוע חמר שעורים סלע ופנדיון לשנה, לפי שהשקל האמור בתורה הוא נקרא סלע סתם בלשון חכמים, והגרה האמורה בתורה היא המעה בדברי חכמים. והוסיפו חכמים על השקל הנקרא סלע כמו שאמרנו שתות. והסלע זה שוה ארבעה דינרין, והדינר שש מעין, והמעה שני פנדיונין, נמצא לכל שנה, סלע ופנדיון, שאף על פי שהסלע שמנה וארבעים פנדיונין לפי חשבוננו זה, מכל מקום הרוצה לקח סלע מן השלחני, תשעה וארבעים פנדיונין הוא צריך לתת כדי שירויח בו השלחני פנדיון אחד, ואחר שהוא צריך לתת תשעה וארבעים פנדיונין כפי החשבון שיקחם המקדיש מן השלחני מחשבין לו שיד ההקדש על העליונה לעולם. ואחד המקדיש שדה טובה שאין בכל ארץ ישראל כמותה, או שדה רעה שאין כמותה לרע כזה מעריכין אותה, שלא רצה הכתוב לחלק בענין זה, והשוה כל הקרקעות לערך אחד (ערכין יד א).

ואחר שפרשנו השקלים, ראוי שנפרש החמר כמה הוא. דע, שהחמר הוא מדה אחת שנקראת כור והכור הוא שני לתכים, והלתך חמש עשרה סאין נמצא החמר שלשים סאין, שהן עשר איפות, שהאיפה שלש סאין. ידוע הדבר וכבר ידענו גם כן מדברי רבותינו זכרונם לברכה (עירובין כג ב), שמקום שיש בו חמשים אמה על חמשים אמה הוא בית סאה, כלומר, שהוא מזרע סאה שעורים, והן אלפים וחמש מאות בתשבורת. נמצא שמקום הראוי לזרע חמר שעורים, שהוא שלשים סאין יש בו חמשה ושבעים אלף אמה בתשבורת.

וכיצד דרך החשבון בערכי שדות? שדה אחזה חלוק בענינו משדה מקנה, וכשמודדין אותה אין מודדין בה, אלא מקומות הראויים לזריעה, וערכה הוא הקצוב בתורה זרע חמר שעורים בחמשים שקל כסף, כמו שבארנו בין יפה בין רעה, ומוסיף חמש על הערך הזה הקצוב. וכלל זה יהיה בידך בכל חמש האמור בתורה, שהוא רביע הקרן, כדי שיהא הקרן עם החמש הנוסף עליו הכל חמשה. ואם כל השדה שהקדיש אינה ראויה לזריעה כלל פודין אותה בשויה. ואי זו היא הנקראת שדה אחזה? זו, שדה שירשה אדם ממורישיו, ושדה מקנה הוא שדה שלקחה אדם משלו, או שזכה בה בשום צד שלא מחמת ירשה.

ודין המקדיש שדה מקנתו ששמין אותה בשויה רואין כמה שוה עד שנת היובל, ואם פדאה המקדיש אינו מוסיף בה חמש, ופדיונה לבדק הבית כשאר ערכין ודמים (ערכין כד א), וכשיגיע היובל תחזר השדה לבעלים שמכרוה בין שנפדית מיד הגזבר על ידי שום אדם ויוציאה מתחת ידו, בין שלא נפדית ויצאה מיד הקדש חוזר לעולם לאשר לו אחזת הארץ ואינה יוצאה לכהנים, לפי שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, וזה הקרקע לא היה ללוקח כי אם עד שנת היובל, ולא כן שדה אחזה, שאם הגיע היובל ולא פדאוה הבעלים מיד הקדש או מיד אחר שקנאה מן ההקדש הכהנים נותנין דמיה, לפי שאין הקדש יוצא בלא פדיון, והיא אחזה להם לעולם, ואותן הדמים נופלין להקדש בדק הבית. וכל שדה ששמין אותה להקדש למכור אותה בדמיה מכריזין עליה ששים יום בבקר ובערב, שהוא שעה שהפועלים נכנסין למלאכתן ויוצאין, כדי שישמעו הכל בדבר, ומסמנין מצרניה ואומרים כך היא יפה ובכך היא שומה, וכל הרוצה לקח יבא ויקח (שם כא ב). ויתר פרטיה, מבוארים במסכתא הבנויה על זה והיא מסכת ערכין.

ונוהגת בזכרים ונקבות בזמן שהיובל נוהג, אבל בזמן הזה כבר אמרו חכמים, שאין מקדישין ולא מחרימין ולא מעריכין, כמו שכתבנו למעלה (מצוה של). ומכל מקום אם עבר והקדיש קרקע עכשיו לבדק הבית אפשר ליה בתקנה כדשמואל, שמחללו על שוה פרוטה או יותר ומשליכם לים המלח, ואם אינו רוצה בתקנה זו נראה ודאי שיש לו להעריכו כמשפט שכתבנו ומשליך הדמים לים המלח, כדי שלא יבא למכשול לו או לבניו, מוטב יאבדו ואל יכשלו בהם בני אדם, משיניחם בקרן זוית לבדק הבית, כי לעתיד לא נחסר ממון לחזק את בית אלהינו.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/שנו (עריכה)

שלא לשנות הקדשים מקרבן לקרבן[עריכה]

שלא לשנות הקדשים מקרבן לקרבן, כגון שנחזיר השלמים אשם, או האשם שנחזירהו חטאת בזה והדומה לו יש בו לאו, ועל דבר זה נאמר בכאן בבכור (ויקרא כז כו), לא יקדיש איש אתו, כלומר שלא יעשה הבכור, לא עולה ולא שלמים ולא קרבן אחר. ובאה הקבלה דלאו דוקא בבכור הקפיד הכתוב, דהוא הדין לכל הקדש מזבח, שכן אמרו בספרא (כאן ח ג) אין לי אלא בכור, מנין לכל הקדשים שאין משנין אותן מקדשה לקדשה? תלמוד לומר, בבהמה לא יקדיש אתו, ירמוז בכל בהמה קדושה בין בקדושה לקדשי מזבח או אפילו לבדק הבית שאין משנין אותה מקדשתה, ועל הכל נאמר לא יקדיש איש אתו, אבל ינח כמות שהוא.

משרשי המצוה. מה שכתבתי למעלה במצות התמורה (מצוה שנב), כי כל זה למוראת הקדש.

מדיני המצוה. כגון מה שאמרו זכרונם לברכה ‏[8], שאם הקדיש לבדק ההיכל לא ישנה לבדק מזבח, וכן כל כיוצא בזה. ועוד אמרו (תמורה כה א) גם כן שאין מערימין על בהמת ההקדש להקדיש עברה קדשה אחרת, אלא הרי הוא בקדשת אמו, שולדות קדשים ממעי אמן הן קדושים, מה שאין כן בבכור, שהבכור ביציאתו הוא מתקדש, דבפטר רחם תלה הכתוב, ולפיכך אפשר להערים על הבכור קדם שנולד להקדישו קדשה אחרת, ועל זה נאמר אשר יבכר ליי לא יקדיש איש אתו, משיבכר אי אתה מקדישו, אבל אתה מקדישו בבטן, ולפיכך מי שאמר, אם תלד זכר המבכרת הרי הוא עולה יקריב אותו לעולה, אבל אינו יכול לעשותו זבחי שלמים, לפי שאינו יכול להפקיעו מקדשתו, דקדשת השלמים למטה היא מן הבכור, שהבכור נאכל לכהנים לבד, והשלמים לכל אדם. ויתר פרטיה בפרק חמישי מתמורה.

ונוהג אסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, שאפילו בזמן הזה שאין מקדישין, מי שעבר והקדיש בהמה להקדש אחד אינו יכול לשנותה להקדש אחר. והעובר על זה ושנה אותה מקדשה לקדשה, כגון שהקדישה לשלמים ואחר כך אמר שתהא קדושה לעולה או לקרבן אחר, עבר על לאו זה ואין לוקין עליו, לפי שאין בו מעשה.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/שנז (עריכה)

מצות דין מחרים מנכסיו שהוא לכהנים[עריכה]

לדון בדיני חרמים. כלומר, שכל מי שהחרים דבר מנכסיו סתם, כגון שאמר דבר פלוני ממה שיש לי יהי חרם, שינתן אותו דבר לכהן, שנאמר (ויקרא כז כח) אך כל חרם אשר יחרים איש וגו', אלא אם כן אמר בפרוש שהחרם יהיה ליי, או לבדק הבית, שכך אמרו זכרונם לברכה (ערכין כח ב) סתם חרמים לכהנים, וראיתם ממה שכתוב בפרוש בפרשה כשדה החרם לכהן תהיה אחזתו.

משרשי המצוה. לפי שישראל הוא העם אשר בחר האל מכל שאר העמים לעבודתו ולהכיר שמו, והם אינם תחת ממשלת מזלות אשר חלק השם לכל שאר העמים, אבל הם תחת ידו של הקדוש ברוך הוא מבלי אמצעות מלאך ומזל, וכמו שכתוב (דברים לב ט) כי חלק יי עמו יעקב חבל נחלתו. וכמו שאתה מוצא כשגאלם ממצרים, שהיה נס כולל כל האמה, שהוא בעצמו ובכבודו הוציאם משם, כמו שדרשו זכרונם לברכה (שמות יב יב) ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך, והכיתי כל בכור אני ולא שרף וגו'. כמו שבא בהגדה. ולכן בכל עת היות ישראל מחזיקים בתורתו ומתעטרים בעבודתו, לא תנוח בהם רק טובה, ושפע ברכה ורוח נדיבה וטהורה תסמכם, וההפך והיא המארה והחרם על אויביהם ושונאיהם. ועל כן כי יקצר רוח אחד מהם ויוציא מפיו לשון קללה וחרם על ממונו וקרקעותיו, שהם תחת הברכה הודיעו הכתוב שאי אפשר לו להוציאו מרשות המבורך לרשות אחר, לפי שכל אשר לישראל, שהם חלק השם לו הוא, ומה שקנה עבד קנה רבו (פסחים פח ב), אבל מכל מקום, אחר שידענו באמת כי כונת המחרים להוציא אותו הדבר מרשותו ראוי להשלים חפצו וישוב לרשות אדניו ויהיה קדש.

וזה שאמר הכתוב בסמוך (ויקרא כז כט) כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת, שענינו על דרך הפשט, שהמחרים מן האדם שאינו שלו, כגון הנלחמים על אויביהם שנודרים נדר אם נתן תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם (במדבר כא ב). שימותו, כי שאר האמות אינם בתוך מעין הברכות, כמו שאמרנו, ולשון חרם נתפס עליהן ופועל בהם, וכן פרש הכתוב הזה (הרמב"ן) הרמב"ם זכרונו לברכה (עה"ת בחוקותי כז כט) על צד הפשט. ואף על פי שיש בכתוב מדרשות רבים שבעים פנים לתורה, וכלם נכוחים למבין. ומזה השרש הוא מה שאמרו זכרונם לברכה (שם כח א), שכל אשר ללוים ולכהנים, בין קרקע בין מטלטלין, אין מחרימין אותם. כלומר, שאפילו אמר הכהן או הלוי על שדהו שיהא חרם אין נתפס בו כלל, כי הוא כשוכן בית אדוניו מקום הברכה והחסד והטוב, וכל יש לו להשם הוא, ובתוך הברכה, אין מקום לחרם חלילה.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שם ב) מה בין חרמי כהנים לחרמי שמים? שחרמי שמים הקדש, ונפדין בשוייהן, ויפלו הדמים לבדק הבית, ויצאו הנכסים לחולין. וחרמי הכהנים כלומר, חרם סתם שהוא לכהנים אין להם פדיון לעולם, אלא נתנין לכהנים כתרומה. ועל חרם כהנים נאמר לא ימכר ולא יגאל. לא ימכר לאחר ולא יגאל לבעלים. ואחד המחרים קרקע או מטלטלין נתנין לכהנים שבאותו משמר בשעה שמחרים, וחרמי כהנים כל זמן שהם בבית הבעלים הרי הם הקדש לכל דבריהם, שנאמר (במדבר יח יד) כל חרם קדש קדשים הוא ליי. נתנם לכהן הרי הן כחולין לכל דבריהם. שנאמר (שם) כל חרם בישראל לך יהיה, ושדה חרמו של כהן אינה חוזרת לבעלים הראשונים לעולם. ויתר פרטיה, בפרק שמיני מערכין וראשון מנדרים ‏[9].

ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות, אבל בזמן הזה כבר אמרנו במצוה הראשונה שבסדר זה (מצוה שנ) שאין מחרימין, אבל אם עבר והחרים בזמן הזה כתב הרמב"ם זכרונו לברכה (פ"ח מהל' ערכין ה"יא) שאם החרים בחוצה לארץ מטלטלין סתם או קרקע לכהנים בפרוש, שהם נתנין לכהנים הנמצאים באותו מקום, שהקרקע שבחוצה לארץ דינו כמטלטלין לענין זה, אבל אם החרים קרקע בארץ ישראל אינה חרם, שאין שדה חרמים נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג. והעובר על זה והחרים מנכסיו ולא נתנם לכהן או לבדק הבית באותן צדדין שפרשנו שנתנין לבדק הבית בטל עשה זה, וענשו גדול מאד שמועל בקדש.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/שנח (עריכה)

שלא ימכר קרקע שהחרים אותה בעליו אלא תנתן לכהנים[עריכה]

שלא ימכר שדה החרם. וכן כל שאר קרקעות, והוא הדין למטלטלין שהחרימו אותן בעליהם, אלא ינתנו לכהנים שבאותו משמר, כמו שנכתב בסדר זה (מצוה שנז) במצות מעשר בהמה. ואפילו לגזבר ההקדש אסור לבעלים למכרו, אלא זוכה בו בלא כלום, כי השם זכה החרמים לכהנים, וזה יהיה בסתם חרמים כמו שאמרנו למעלה, דקיימא לן כמאן דאמר, סתם חרמין לכהנים. כלומר מי שהחרים ולא פרש למי, שאלו מחרים בפרוש לבדק הבית לא זכו בהם הכהנים. ועל חרמי כהנים נאמר כאן, כל חרם לא ימכר, אבל הכהנים ודאי מוכרים אותם כרצונם, שחרמי כהנים אחר שיצאו מיד הבעלים שהחרימום והגיעו ליד הכהנים הרי הן כחולין לכל דבריהם, שנאמר (במדבר יח יד) כל חרם בישראל לך יהיה. אבל בעוד שהם תחת ידי הבעלים נאמר עליהם כל חרם קדש קדשים ליי.

ושרש המצוה וכל ענינה, כתוב למעלה (מצוה שנז), עיין שם כי קרוב הוא.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/שנט (עריכה)

שלא יגאל שדה החרם[עריכה]

שלא יגאל שדה החרם, והוא הדין לכל שאר קרקעות ומטלטלין המחרמין שאין להם פדיון, אלא נתנין לכהנים והם עושין בהם כל חפצם, ועל זה נאמר, כל חרם ולא יגאל. ואמרו בספרא (יב ד), לא ימכר לאחר, ולא יגאל לבעלים.

משרשי המצוה. כתוב למעלה (מצוה שנז).

מדיני המצוה. מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ‏[10], שהמחרים לשמים הקדיש, אבל נפדה הוא בשויו, ויפלו הדמים לבדק הבית, ויצאו הנכסים לחולין, אבל חרמי כהנים אין להם פדיון לעולם, אלא הרי הם לכהנים ולזרעם לעולם. וכהן שזכה בשדה חרמים ומכרו חוזרת לו או לזרעו ביובל, שנאמר לכהן תהיה אחזתו. מלמד ששדה חרמו לו כשדה אחזתו לישראל. ויתר פרטיה וכל ענינה הכל כמו שכתבתי למעלה (מצוה שנז), ומתבאר הכל במסכת ערכין. ואין ספק כי שני לאוין אלו, שהן לא ימכר ולא יגאל", נוהגין היום, וכמו שכתבתי למעלה לדעת הרמב"ם זכרונו לברכה, שהמחרים בזמן הזה קרקע או מטלטלין בחוצה לארץ שנתן לכהנים, ואף על פי שאינו נוהג שדה חרמין בארץ אלא בזמן שהיובל נוהג, כך כתב הרמב"ם זכרונו לברכה בספר הפלאה ‏[11].


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/שס (עריכה)

מצות מעשר בהמה טהורה בבל שנה[עריכה]

לעשר כל הבהמות טהורות שהן בקר וצאן ועזים (בכורות נג א) הנולדים בעדרינו בכל שנה ושנה, ולהביא המעשר לירושלים ולאכלו שם, אחר שיהיה קרב החלב והדם במזבח (זבחים נו ב). שנאמר (ויקרא כז לב) וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבר תחת השבט העשירי יהיה קדש לה'. ואמרו זכרונם לברכה בבכורות (נח ב) כיצד מעשרין? כונסן לדיר ועושה להם פתח קטן כדי שלא יהיו שנים יכולים לצאת כאחד, ומעמיד אמותיהן מבחוץ והן גועות, כדי שישמעו הטלאים קולם ויצאו מן הדיר לקראתם מעצמם ולא מכח אחר, ומונה אותן בשבט, אחד שנים שלשה ארבעה וכן עד עשרה, והיוצא עשירי סוקרו בסקרא ואומר הרי זה מעשר.

משרשי המצוה. שהאל ברוך הוא בחר בעם ישראל וחפץ למען צדקו להיות כולם עוסקי תורתו ויודעי שמו, ובחכמתו משכם במצוה זו למען ילמדו יקחו מוסר, כי יודע אלקים שרב בני אדם נמשכים אחר החומר הפחות, בשגם הוא בשר, ולא יתנו נפשם בעמל התורה ובעסקה תמיד, על כן סבב בתבונתו ונתן להם מקום שידעו הכל דברי תורתו על כל פנים, שאין ספק כי כל אדם נמשך לקבע דירתו במקום שממונו שם. ולכן בהעלות כל איש מעשר כל בקר וצאן שלו שנה שנה במקום שעסק החכמה והתורה שם והיא ירושלים, ששם הסנהדרין יודעי דעת ומביני מדע, וכמו כן נעלה לשם מעשר תבואתנו בארבע שני השמטה, כמו שידוע שמעשר שני נאכל שם, וכן נטע רבעי שנאכל שם, על כל פנים או ילך שם בעל הממון עצמו ללמד תורה, או ישלח שם אחד מבניו שילמד שם ויהיה נזון באותן פירות.

ומתוך כך יהיה בכל בית ובית מכל ישראל איש חכם יודע התורה, אשר ילמד בחכמתו כל בית אביו, ובכן תמלא הארץ דעה את השם, כי אם חכם אחד לבד יהיה בעיר או אפילו עשרה יהיו הרבה מבני אדם שבעיר וכל שכן הנשים והילדים שלא יבואו לפניהם כי אם פעם אחת בשנה, או אפילו ישמעו דבריהם פעם אחת בשבוע, ילכו לביתם וישליכו כל דברי החכם אחרי גום, אבל בהיות המלמד בכל בית ובית שוכן שם ערב ובקר וצהרים ויזהירם תמיד, אז יהיו כולם אנשים ונשים וילדים מוזהרין ועומדים, ולא ימצא ביניהם שום דבר חטא ועון, ועל ידי זה יזכו למה שכתוב (ויקרא כו יא יב) ונתתי משכני בתוככם. (ירמיה יא ד) והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שם נג א), שאין מעשרין מן הבקר על הצאן, ולא מן הצאן על הבקר, אבל מעשרין מן הצאן על העזים, ומן העזים על הצאן, ששניהם הוציאם הכתוב בלשון צאן וכמין אחד נחשבין. ואין מעשרין מן הנולד בשנה זו לשנה אחרת, כמו שאין מעשרין בזרע הארץ מן החדש על הישן, ולא מן הישן על החדש, שנאמר בה (דברים יד כב) היוצא השדה שנה שנה. אבל מכל מקום אם עבר ועשר מן הבהמה ומן הזרעים הישנים על החדשים או מן החדשים על הישנים, כתב הרמב"ם זכרונו לברכה (פ"ז מהל' בכורות ה"ה), שיראה לו שהן מעשר מפני חמרת מעשר, שהרי לא כתיב שנה שנה אלא בזרע הארץ, ודי לנו שנלמד ממנו להיות מעשר בהמה כמוהו לענין לכתחלה, אבל לא דיעבד.

וכן מענין המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שם גז ב), שאין הטלאים הנולדים כמו הטבל שאסור לאכול ממנו עד שיתעשר, אלא מותר לאכול ולשחוט מן הטלאים כל מה שירצה, וכשיגיעו הזמנים שקבעו חכמים לעשר והם נקראין גודן מעשר בהמה, יעשר אותן הנמצאים לו. ומשהגיעו אותם זמנים אסור לו למכור ולשחוט עד שיעשר אותם, ואם עבר ושחט הרי זה מותר.

ושלשה זמנים הם שקבעו זכרונם לברכה בזה ואלו הן, יום אחרון של חדש אדר, ויום שלשים וחמשה מספירת העומר, ויום אחרון מחדש אלול, ולמה קבעו זמנים אלו שהם סמוכים למועדים? כדי שיהיו בהמות מצויות לעולי רגלים, שאף על פי שמותר למכור קודם מעשר כמו שאמרנו, מכל מקום נמנעים היו מלמכור עד שיעשרו אותן כדי שיעשו בהן מצוה. ודין המונה אותם וטעה במנינו וקרא לשמיני עשירי או לשנים עשר עשירי, שלא נתקדשו, ואם טעה בתשיעי ואחד עשר וקראן עשירי נתקדשו מפני שהם סמוכים לעשירי, ודבר זה מפי הקבלה ידענוהו (שם כג א). ומה שאמרו (בבא מציעא ו ב) שכל בהמה שהיא ספק אם בת מעשר היא או אינה בת מעשר הרי היא פטורה מן המעשר. והכל נכנסין לדיר להתעשר, בין תמימים בין בעלי מומין, חוץ מן הכלאים והטרפה ומחסר זמן, וכן היתום שמתה אמו או שנשחטה עם לדתו, ודברים אלו מפי השמועה ידענום (שם נז א). ויתר פרטיה, בפרק אחרון מבכורות ‏[12].

וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (סהמ"צ עשין סח), שמצוה זו נוהגת בזכרים ונקבות, בין בישראלים בין בכהנים ולוים, ובארץ ובחוצה לארץ, בין בפני הבית ושלא בפני הבית, וזהו דין תורה, ואולם בגזרה מדרבנן, כדי שלא יאכל שלא במום, אחר שאין לנו מקדש, ונמצא בא לידי אסור גדול, שהוא שוחט קדשים בחוץ, אמרו זכרונם לברכה שאינו נוהג אלא בפני הבית, וכשיהיה שם מקדש בנוי נוהג בארץ ובחוצה לארץ, עד כאן לשונו. ועוד כתב במקום אחר, שאם עבר ועשה בזמן הזה הרי זה מעשר ויאכל במומו בכל מקום, כי הוא כחולין גמורים. והתמים שנאכל בירושלים בזמן הבית דינו שיאכל לבעלים כלו כפסח, חוץ מן האמורין והדם שהוא קרב, כמו שאמרנו למעלה.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/שסא (עריכה)

שלא למכור מעשר בהמה אלא יאכל בירושלם[עריכה]

שלא למכור מעשר בהמה בשום צד, אלא יאכלוהו בעליו או מי שירצו הם בירושלים, ועל זה נאמר כאן במעשר בהמה (ויקרא כז לג) לא יגאל. ואמרו בספרא (יג ד), במעשר הוא אומר לא יגאל, אינו נמכר לא חי ולא שחוט ולא תמים ולא בעל מום. ולשון גאלה ישמש כאן בלשון מכירה, לפי שהגאלה מעין מכירה היא, שהאדם נותן דמים ולוקח קרקע.

משרשי המצוה. מה שכתבתי בסדר זה במצות מעשר בקר וצאן (מצוה שס), ומן הטעם ההוא שתראה שם נצטוינו שלא למכור המעשר בשום צד, אלא יאכלעל כל פנים בירושלים.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (זבחים נו ב), שמעשר בהמה היה נאכל כלו לבעלים בירושלים, ואין לכהנים בהם כלום, אבל היה נשחט בעזרה ומקרבין אמוריו וזורקין דמו זריקה אחת כנגד היסוד. ואם נפל בו מום נאכל בכל מקום. אבל אסרו חכמים למכרו בכל מקום, ואפילו הוא בעל מום, ואפילו שחוט אסור למכרו, גזרה שמא ימכרנו חי (בכורות לא ב), ולפיכך אמרו שאין שוקלין ממנו מנה כנגד מנה, מפני שנראה כמוכר, ואף על פי שדבר זה התר לעשות אפילו בבכור תמים, שאמרו זכרונם לברכה (שם א), כהנים שנמנו על הבכור מותרין לשקול מנה כנגד מנה. ומה שאמרו זכרונם לברכה, שמעשר בהמה שנשחט מותר למכור חלבו וגידיו ועורו ועצמותיו, שלא אסרו למכור אלא בשרו בלבד, ואם היו העצמות יקרים והבליע דמי הבשר בעצמות מתר. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (פ"ו מהל' בכורות ה"ה), שיראה לו שהמוכר מעשר לא קנה לוקח, ולפיכך אינו לוקה עליו המוכר, לפי שלא הועילו מעשיו, כמו מוכר חרמי כהנים שלא קנה לוקח, וכמו מוכר יפת תואר שלא קנה לוקח, כמו שיתבאר במקומו, עד כאן. ויתר פרטי המצוה, יתבארו במסכת בכורות ובמסכת מעשר שני בתחלתה.

ונוהג אסור זה בזכרים ונקבות, ישראלים וכהנים ולוים, בכל מקום ובכל זמן. ואף על פי שחכמים אסרו לעשר בהמה בזמן הזה, גזרה שמא יאכלום תמימים, ויהיה בדבר אסור כרת שהוא שחיטת קדשים בחוץ כמו שכתבנו למעלה, אף על פי כן מי שעבר ועשר בזמן הזה יש בו קדשת מעשר, ואם ימכרנו בשום צד יעבר עליו בלאו הזה שהוא לא יגאל, אבל אין לוקין עליו, כמו שאמרנו בסמוך בשם הרמב"ם זכרונו לברכה. ותהלה לאל גדול ונורא סימנו ספר ויקרא.

  1. ^ (כ"ה ברמב"ם שקלים א ב ג)
  2. ^ (כ"ה ברמב"ם ערכין א י)
  3. ^ (פ"א מהל' מלוה ולוה ה"ז)
  4. ^ [הלכות ערכין פ"ד]
  5. ^ (פ"ד מהל' תמורה ה"יג)
  6. ^ [הלכות ערכין פרק ד]
  7. ^ (פ"ה מהל' ערכין ה"ג)
  8. ^ (תמורה פ"ד הי"א)
  9. ^ [ה' ערכין פ"ו]
  10. ^ (פ"ו מהל' ערכין ה"ד)
  11. ^ (שם ח יא יב)
  12. ^ (פ"ו מהל' בכורות ה"יד)