ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/ספר במדבר/פרשת פנחס

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרשת פנחס יש בה ששה מצות עשה


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/ת (עריכה)

מצות דיני נחלות[עריכה]

שנצטוינו בדיני נחלות, כלומר שמצוה עלינו לעשות ולדון בענין הנחלה כאשר דנה התורה עליה, שנאמר (במדבר כז, ח-ט) כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו ואם אין לו בת וגו'. וסוף הפרשה (שם יא) והיתה לבני ישראל לחקת עולם כאשר צוה יי את משה. ואל תחשב שאמרו בזה שהמצוה היא שנעשה בענין הנחלה כאשר דנה התורה עליה, שירצה לומר שיהיה האדם מצוה מהאל לתת מה שיש לו ליורשו על כל פנים, כי האל ברוך הוא לא רצה להוציא נכסי האדם מרשותו שלא לעשות מהם כל חפצו בשביל יורשו כל עוד נשמתו בו, כמו שיחשבו חכמי האומות, אבל הודיענו שזכות היורש קשורה בנכסי מורישו, ובהסתלק כח המוריש מן הנכסים במותו מיד נופלת עליהם זכות היורש, כענין השתלשלות היצירות שרצה היוצר ברוך הוא זה אחר זה מבלי הפסק. ורבותנו זכרונם לברכה יקראו לזכות החזקה שיש ליורש בנכסי מורישו בלשון משמוש, כלשון אמרם בהרבה מקומות (בבא בתרא קטו ב) נחלה ממשמשת והולכת, כלומר, שזכות היורש במוריש כאלו הגופים דבוקים זה בזה, שכל היוצא מן האחד נופל על השני.

ומפני כן אמרו זכרונם לברכה (בבא בתרא קכו ב) שאם צוה ואמר המוריש אל יירשני בני, או בתי פלוני לא יירש עם אחיו, או בתי תירשיני במקום שיש בן, וכיוצא בדברים האלה אין בדבריו ממש, שאין בידו לעקר דבר האל שאמר שיירש היורש מורישו. ואף על פי שאמרנו שנכסיו בידיו לכל חפציו הענין הוא לומר שיכל לתנם לכל מי שירצה ולעשות בהם כל חפצת נפשו ואפילו לאבדם בכל לשון, חוץ מזה של ירשה, לפי שזה הדבור הוא כנגד דבורו של מקום וגזרתו, כי הוא אמר יירש היורש, ועל כן אין כח ביד אדם לומר לא יירש, והינו מתניתין דיש נוחלין (שם קל א) האומר איש פלוני לא יירש עם אחיו לא אמר כלום, שהתנה על מה שכתוב בתורה, וכן האומר פלוני יירשני במקום שיש בת בתי תירשני במקום שיש בן, לא אמר כלום, שהתנה על מה שכתוב בתורה, רבי יוחנן בן ברוקה אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קימים ועל מי שאינו ראוי ליורשו אין דבריו קימים, פרוש אם אמר על בן בין הבנים או על בת בין הבנות שיירשנו אחד מהם לבדו דבריו קימים, ודריש ליה בגמרא (שם) מדכתיב (דברים כא טז) והיה ביום הנחילו את בניו, שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל מי שירצה מן הראויין לירש, ונפסקה שם הלכה בזה כרבי יוחנן לגבי פשוטין, אבל לא לגבי בכור, שאין כח באב לעקר ירשה מן הבכור בענין זה.

ועוד אמרו שם (דף קכו:) המחלק נכסיו רבה לאחד ומעט לאחד, והשוה להם את הבכור דבריו קימין, ואם אמר משום ירשה לא אמר כלום, כתב בין בתחלת דבריו בין באמצע דבריו, בין בסוף משום מתנה דבריו קימין. ולפי הדומה, אף על פי שאין ממש בדברי האומר לשון ירשה, ומעשיו אינם כלום, כך מפרש במתניתין, בצוותו כן הוא מבטל מצות עשה זה של ירשה, משום דעבר אהרמנא דמלכא. וכן אם שמא אחר מותו קימו בית דין את דבריו אלה, יש עליהם גם כן עון בטול מצות עשה זה, מלבד ענש לאו דלא תטה משפט, ולפי הנראה מדברי הרמב"ם זכרונו לברכה, שכל עיקר האזהרה איננה רק על הבית דין שדנו בענין הנחלה כן, וזהו לשונו שכתב הוא, מצוה לדון בדין הנחלה, וכמו שבאר הענין במצות הפרת נדרים שלפניו.

משרשי המצוה. כדי שידע האדם ויתבונן, כי העולם ביד אדון משגיח על כל בריותיו, וברצונו וחפצו הטוב, זוכה כל אחד ואחד מבני העולם בחלק הנכסים שהוא משיג בעולמו, ומתנתו ברוך הוא מברכת, שתמשך לעולם לאשר יתננה לו, אם לא כי מחטא הקדמוני נקנסה מיתה בעולם, ומפני סלוק גופו אינו בדין להיות הפסק למתנת האל המברכת, אבל תתפשט מאליה בגוף המשתלשל ממנו שזהו בנו או בתו, ואם הוא בעונו ימות ובנים לא יהיו לו ראויה ברכת השם שתשוב אל הקרוב אליו, כי זאת הברכה שזכה בה זה או זכותו גרמה לו, או זכות אבותיו, או עם הקרובים לו יותר למד כשרון המעשה שזכה עמו לנכסים, ולכן בהסתלק הוא וזרעו מהן בחטאו ראויים הקרובים שסיעו אותו לזכות, להיות קודמין בהם לכל אדם.


מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה במתניתין דיש נוחלין (דף קטו.) סדר נחלות כך הוא איש כי ימות וגו' הבן קודם לבת, וכל יוצאי ירכו של ען קודמין לבת, הבת קודמת לאחין, וכל יוצאי ירכה של בת קודמין לאחים. האחים או האחיות במקום שאין אחים קודמין לאחי האב, ואחי אביו, או אחיות אביו במקום שאין אחים לאב קודמין לשאר קרובים. זה הכלל, כל הקודם בנחלה יוצאי ירכו קודמין, והאב קודם לכל יוצאי ירכו, ועל הדרך הזה שאמרנו הולך ועולה עד ראש הדורות, לפיכך אין לך אחד מישראל שאין לו יורש.

ומה שאמרו שם (קח א), שאין האם יורשת בניה, ודבר זה קבלה, והאחים מן האם אינם יורשין זה את זה, דמשפחת אם אינה קרויה משפחה, וכן ממזר או אח ממזר הרי זה יורש כשאר הבנים (רמב"ם נחלות א ו ז), ואפילו בן ממזר שהמיר דת יורש הוא, אבל בן שפחה ונכרית אינו יורש ואינו כבן לשום דבר, וחכמים תקנו (שסא ח) שיהא האדם יורש את אשתו מן הנשואין וסמכו הדבר מן הכתוב.

וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (בסהמ"צ עשה רמח) ומכלל זה הדין של נחלות בלי ספק, היות הבכור נוטל פי שנים, שזו היא מכלל מצות הנחלות. ופי שנים פדושו, שני חלקים, כלומר, שאם היו שני אחין עושין מן הממון שלשה חלקים, והבכור נוטל השנים, ואם היו שלשה עושין ממנו ארבעה חלקים ונוטל השנים, ועל הדרך הזה לעולם. ואין הבכור נוטל פי שנים אלא בנכסים המחזקים לאביו (רמב"ם שם ג א), כלומר, שבאו ברשות אביו בחייו, אבל לא בראויים לבוא אל אביו, שנאמר (דברים כא יז) בכל אשר ימצא לו. כיצד? אחד ממורישי אביו שמת לאחר מיתת אביו אין הבכור נוטל באותה ירשה פי שנים, וכן (דף קכה:) אם היה לאביהם חוב שחייבים לו, ואפילו בשטר, או אפילו היתה לו ספינה בים אין לבכור בזה פי שנים, (שאין זה פי שנים), שאין זה מצוי לאביו. וכן מטעם זה, אין הבכור נוטל בשבח ששבחו נכסים אחר מיתת אביו, כגון שחת שנעשה דגן, והאילנות שהוציאו פרותיהן, שכל זה לא היה מצוי לאביו בימיו, אבל אילן קטן שנעשה גדול שלא מחמת הוצאה, אלא מעצמו גדל אחר מיתת אביו קדם חלקה הבכור נוטל בזה פי שנים, דמצוי לאביו נקרא מכיון שלא נשתנה ענינו.

והאב נאמן לומר (קידושין עד א) זה בני בכורי, ונאמן לומר זהו בני או זה אינו בני, שהתורה האמינתו בזה, דכתיב (שם) כי את הבכור וגו' יכיר, ודרשו זכרונם לברכה (בבא בתרא קכז ב) יכירנו לאחרים, ואפילו היה אחד מחזק שהוא בן ראובן ואמר ראובן שאינו בנו נאמן עליו ולא יירשנו. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (פ"ד מהל' נחלות ה"ב) ויראה לי שאפילו היו לבן בנים, אף על פי שאינו נאמן עליו לומר אינו בנו לענין יחוס ואין מחזיקין אותו ממזר על פיו, נאמן הוא לענין ירשה ולא יירשנו.

ומה שאמרו זכרונם לברכה (בבא בתרא קכט ב) גם כן בענין זה שהאומר לאדם נכסי לך ואחריך לפלוני, אם הראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום, דמכיון שזכה בנכסים והוא הראוי לירש אותם, אין לירשה הפסק עוד מפני תנאו של מוריש. ועם הפרושים הטובים והסברא ההוגנת למדנו בפרק יש נוחלין (שם קכה ב), שאפילו אמר לו בלשון מעכשיו, וכגון שאמר לו נכסי לך, ומעכשיו אחריך לפלוני, אף על פי כן אין לשני במקום ראשון כלום, מכיון שהראשון ראוי לירשו, אבל אם אין ראשון ראוי לירשו ואמר לו מעכשיו אחריך לפלוני זכה השני בגוף הנכסים, והראשון יאכל הפרות לבד כל ימי חייו, ואם לא אמר לו מעכשיו (שם קלז א) אלא נכסי לך ואחריך לפלוני לא קנה שני אלא מה שישאר לראשון ‏[1], ואם מכרן ראשון אין כח בשני להוציאם מיד לוקח לעולם, שבחזקת הראשון עומדין כל ימי חייו לכל חפציו בין למכרם בין לתתם במתנה לכל מי שירצה, וכל כך הם נכסים אלו בחזקתו של ראשון, שאם אמר הנותן נכסי לך ואחריך לפלוני ואחריו לפלוני, אם מת שני בחיי ראשון אמרו זכרונם לברכה בגמרא (שם קכט ב) שיחזרו הנכסים ליורשי ראשון, לפי שהנותן לא שיר כלום במתנתו של ראשון אלא שינתנו הנכסים אחריו לשני, ומיד השני ומכחו יבואו לשלישי, ומכיון שהשני מת ואי אפשר לשלישי עוד שיזכה בהן מכח השני כמו שאמר הנותן, ישארו הנכסים ביד מי שהן ברשותו לו וליורשיו לעולם. והוא הדין שיש לנו לדון על הדרך שאמרנו היכא שאמר הנותן מתנתו בלשון אם ‏[2], כגון שאמר נכסי לפלוני ואם מת ינתנו לפלוני, שאין אנו באים לדון כן מטעם לשון אחריך, אלא טעם הדבר מפני שאנו אומרים כי הראשון זוכה בגופן של נכסים ובפרותיהן, ולעולם מחזקין בידו עד שנוכל להוציאן ממנו בראיה חזקה. אבל היכא שכתב נותן נכסי לך, ואחריך לי או ליורשי, אף על פי שלא הזכיר לשון מעכשיו בשיור זה, יש לנו לדון שאם מת מקבל מתנה שיחזר הנכסים לנותן או ליורשיו, ואפילו ירד ומכר המקבל מתנה הנותן מוציאם מיד לוקח לכשימות מקבל מתנה, שכן אמרו חכמים בזה (שם קלז ב) שכל המשיר לעצמו או ליורשיו אינו אלא כמפרש מתנה זו תהיה לך לאכילת פרות כל ימי חייך.

וכלל הדברים שעלו בידינו בענין זה אחר יגיעה רבה, שכל זמן שהראשון ראוי לירש, מכיון שאמר לו המוריש נכסי לך אין בידו עוד לתתם לאחר ואפילו ליורשו, אחר שמיד נכנסו הנכסים בחזקת יורש ואינו אחר כן אלא כמתנה תנאים בנכסי אדם אחר, וכענין הנאמר בענין זה בגמרא (שם קלג א) הוא סבר יש לה הפסק, כלומר לירשה ורחמנא אמר אין לה הפסק.

וגדולה מזאת למדונו מורינו ישמרם אל בריות חזקות וברורות, שאפילו האומר למי שראוי לירשו נכסי לך ואחריך להקדש, או אפילו אמר ומעכשיו אחריך להקדש, שהיורש זוכה בנכסים ויש לו למכרן ולעשות בהן כל חפצת נפשו, ואין כח בהקדש לעולם להוציאן מיד לוקח או מקבל מתנה מן הטעם שכתבנו, ומכיון שאמר המוריש לירשו נכסי לך זכה בנכסים, ואין בידו להקדיש אותן עוד, אלא הרי הוא כמקדיש נכסי אחרים. ומה שיש לעין בענין זה, שנראה בתחילת העיון קשיא, כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (קידושין כח ב) אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, ועוד דברים אחרים, כבר נשאנו ונתנו בהן ודקדקנו את כולן יפה, ועלה הענין מברר כמו שכתבנו, יארך הענין אם באתי לכתב הכל, ולא ממלאכת ספרי הוא, ואם תזכה בני ותפרש מכמרת בים הגמרא היא תעלה לך הכל. ויתר פרטי המצוה, מבוארים בבבא בתרא פרק יש נוחלין ‏[3].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר על זה וצוה בין בריא בין שכיב מרע, שלא יירשנו הראוי לירשו בטל עשה זה, והוא שצוה כן בלשון ירשה, כמו שאמרנו, ואף על פי שאין בדבריו ממש כמו שכתבנו למעלה בתחלת הענין. והרמב"ן זכרונו לברכה כתב, כי הרמב"ם זכרונו לברכה חסר במקום זה שתי מצות אחת מצות עשה, ואחת לא תעשה, ושתיהן בבכור, שהאדם מצוה להכיר הבכור במתת פי שנים לו, וזאת היא מצות עשה על האב, שלא חשב אותה הרמב"ם זכרונו לברכה במנינו, וכמו כן מזהר עליו להעביר הבכורה ממנו, ועל זה נאמר (דברים כ טז) לא יוכל לבכר את בן האהובה וגו', וזאת האזהרה גם כן לא חשב אותה הרב הנזכר, אלא שכלל הכל במצות דין הנחלות.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/תא (עריכה)

מצות תמידין בכל יום[עריכה]

שנצטוו ישראל שיקריבו על ידי משרתי השם יתברך, שהם הכהנים שני כבשים בני שנה תמימים לעולה בכל יום, האחד בבקר והשני בין הערבים, שנאמר (במדבר כח ב) צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי וגו'. שנים ליום עלה תמיד. ומכל מקום, עיקר האזהרה לבית דין, כלומר, החכמים מורי התורה שבישראל, כי עליהם מוטלת מלאכת הצבור, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (ספרי כאן) ואמרת אליהם, אזהרה לבית דין.

משרשי מצות הקרבנות כתבתי במצות המקדש בסדר ויקחו לי תרומה (מצוה צה) מה שעלה על רוחי בפשט הענין, ואחר אותם הטעמים, אני ממשיך גם כן טעם התמידין לומר, שנצטוינו בעבודה זו התמידית שהיא פעמים ביום בזריחת השמש, ובנטותו לערב, למען נתעורר מתוך המעשה הזה, ונשים כל לבנו וכל מחשבותינו לדבקה בשם ברוך הוא, ואמרנו כמה פעמים, שהאדם נפעל וטבעו מתעורר לפי עסק מעשהו, ולכן בהיות האדם נכון בטבעו שצדיך לתקן לו מזון פעמים, ערב ובקר, נצטוה שישים מגמתו ועסקו בעסק עבודת בוראו גם כן שתי פעמים לבל תהיה עבודת העבד לעצמו יתירה על עבודתו לרבו, וכל זה למה? כדי לעורר רוחו וחפצו תמיד לזכר את בוראו, ובכן יכשיר מעשיו ויתברך ממנו, כי חפץ חסד הוא, וכמו שדרשו זכרונם לברכה (ספרי כאן) אשה ריח ניחח ליי, שאמרתי ונעשה רצוני, כלומר שכל חלק גבוה מכל קרבן אינו, רק חפצו ברוך הוא, שעשה העבד מה שצוהו רבו, למען יכשר לזכות בטובו ברוך הוא.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (יומא כח א) שזמן שחיטתן של תמידין הוא הכבש האחד של בקר קודם שתעלה חמה, משיאור כל פני מזרח. ופעם אחת דחקה שעה את הצבור (משנה, עדיות ו, א) בבית שני, והקריבו תמיד של שחר בארבע שעות ביום והכבש השני של בין הערבים (פסחים נח א) משש שעות ומחצה ולמעלה, עד סוף היום זהו זמנו, אבל היו שוחטין אותו לעולם בשמנה שעות ומחצה וקרב בתשע ומחצה. ושתי שעות אלו שמאחרין אותו היה כדי שיקריבו קרבנות היחידים או של צבור בינתים, לפי שאסור להקריב קרבן אחר תמיד של בין הערעים. וכמעשה תמיד של שחר היה מעשה תמיד של בין הערבים, אלא שאותו של שחר נשחט על קרן צפונית מערבית של בית המטבחים על טבעת שניה, ושל בין הערבים על קרן צפונית מזרחית על טבעת שניה, כדי שיהא נגד השמש. ויתר פרטיה, מבוארים במסכת תמיד ובפרק שני מיומא ‏[4].

ונוהגת מצוה זו בזמן הבית, והיא מן המצות שהן מוטלות על הצבור, ויותר על הכהנים. ואם שמא חס ושלום יתרשלו בה שלא להקריבם בכל יום בטלו עשה זה, והשגגה נתלית על כל עדת בני ישראל היודעים בדבר אם יש כח בידם לתקן בשום צד. והרמב"ן זכרונו לברכה (בסוף ספר המצוות בד"ה ואתה אם תבין) חשב בחשבון המצות שני תמידין לשתי מצות עשה, לפי שאין מצות שאן מעכבות זו את זו, וזמנה של זו לא זמנה של זו.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/תב (עריכה)

מצות קרבן מוסף של שבת[עריכה]

שנצטוו ישראל להקריב שני כבשים קרבן בכל יום שבת, מוסף על קרבן התמיד של כל יום, והוא הנקרא מוסף שבת, שנאמר (במדבר כח ט) וביום השבת שני כבשים וגו'.

משרשי מצות המוספין של ימים טובים כבר כתבתי בסדר אמר אל הכהנים במוסף פסח (מצוה רצט) מה שנראה לי על צד הפשט, ומוסף שבת באשכול יתר המוספין תלוי גם הוא, והענין, כדי שנקבע במחשבתנו עם מעשה הקרבן, גדל היום ורב קדשתו ו כי ששת ימים עשה יי את השמים ואת הארץ וגו'. כמו שכתוב שם, ושם כתבתי גם כן מעט מדיני המוספין וכלל הענין, כמנהגי.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/תג (עריכה)

מצות קרבן מוסף בכל ראש חדש[עריכה]

שנקריב קרבן מוסף בכל ראש חדש על תמיד של כל יום, שנאמר (במדבר כח, יא-טו) ובראשי חדשיכם תקריבו עלה ליי פרים בני בקר שנים ואיל אחד, כבשים בני שנה שבעה תמימם, ומנחתם ונסכיהם" וגו', ושעיר עזים אחד לחטאת ליי.

משרשי המצוה. הקדמה. ידוע לכל חכם לב בבני אדם, כי גלגל השמש וגלגל הירח, פועלים בכחם הנאצל עליהם מאדון כל הכחות בעולם השפל, פעלות גדולות בגופות בני אדם, ובכל מיני שאר בעלי חיים, גם בכל הצומח בארץ, מן הארזים הגדולים עד העשבים הדקים, ודרך כלל בכל שהוא מארבע יסודות, שהם למטה מהם ותחת ממשלתם, וכן כתוב בסדר וזאת הברכה (דברים לג יד), וממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים. ומפרסם בכל המון העם, נערים עם זקנים, כי כח הלבנה נכר בכל אשר נעשה בארץ, כידוע לכרתי האילנות לבנינות, כי לא יכרתום בזמן שהלבנה בחדושה, עד עבר חמשה ימים או יותר, ויורדי הים גם כן אין מפליגין בה עד אחר חמשה ימים של חדוש הלבנה, וכן נזהרים כל בני אדם מהקיז דם סמוך לחדושה, וכמה מלאכות אחרות קטנות וגדולות צריכות שמירה שלא לעשותם בעוד שהלבנה מתחדשת, עד שיאמרו, שהפשתן שימצא במשרה או בתוך היורה לבשל בחדוש לבנה שהוא לוקה ולא יצלח אחר כן לכל. וכלל ענינים אלה גלויים ונודעים לכל, והאריכות בהם ילדות. ולכן כי בחדושה של לבנה לפעלות אדם יתחדש ענין, והכל בדברו של מקום ברוך הוא ובגזירתו, ראוי לנו גם כן לחדש ולהקריב קרבן נוסף על שאר הימים לשמו ברוך הוא להעיר רוחנו ולקבע בלבבינו כי כל החדושים ההווים בעולם מאתו ברוך הוא, וכל כחם של גלגלים לא ימצא רק מהשם לבדו, ועם המחשבה הזכה הזאת והאמתית תתעלה נפשנו, וברכת השם יתברך תחול על ראשינו.

דיני המצוה. בענין המוספין וכלל הענין כמנהגי כתבתי במוסף הפסח בסדר אמר אל הכהנים (מצוה רצט). ועוד אודיעך כאן (סוכה נד ב) שראש חדש שחל להיות בשבת שיר של מוסף ראש חדש דוחה שיר של מוסף שבת, כדי לפרסם שהיום ראש חדש, וידוע (ראש השנה לא א) ששירת מוספי שבת במקדש היא שירת האזינו, והיו מחלקין אותה לששה פרקים בששה שבתות, והסימן הזי"ו ל"ר, כדרך שאנו קוראין אותה בבית הכנסת.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/תד (עריכה)

מצות קרבן מוסף ביום חג השבועות[עריכה]

שנצטוו ישראל להקריב קרבן מוסף ביום חג השבועות, שהוא יום ששי בסיון, שנאמר (במדבר כח כו) וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה ליי בשבועותיכם וגו'. כבר כתבתי פעמים, כי בסדר אמר אל הכהנים במוסף דפסח (מצוה רצט), דברתי מענין המוספין.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/תה (עריכה)

מצות שופר בראש השנה[עריכה]

שנצטוינו לשמע קול שופר ביום ראשון של תשרי שהוא ראש השנה, וכדתנן במסכת ראש השנה (דף ב.) באחד בתשרי ראש השנה לשנים, שנאמר (במדבר כט א) יום תרועה יהיה לכם, ואף על פי שאין כאן זכר לתרועה זו אם בשופר, או במצלתים, או בכל שאר כלי נגון מפי השמועה למדו זכרונם לברכה (ראש השנה לג ב) שהיא בשופר כמו שמצינו ביובל שנאמר בו (ויקרא כה ט) שופר.

משרשי המצוה. לפי שהאדם בעל חמר לא יתעורר לדברים כי אם על ידי מעורר, כדרך בני אדם בעת מלחמה, יריעו אף יצריחו, כדי שיתעוררו יפה למלחמה, וגם כן ביום ראש השנה, שהוא היום הנועד מקדם, לדון בו כל באי עולם, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (שם טו א) בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון, כלומר, שהשגחתו על מעשה כל אחד ואחד בפרט, ואם זכיותיו מרבין יצא זכאי, ואם עונותיו מרובין בכדי שראוי לחייבו מחייבין אותו למות, או לאחת מן הגזרות כפי מה שהוא חייב, על כן, צריך כל אחד להעיד טבעו לבקש רחמים על חטאיו מאדון הרחמים, כי אל חנון ורחום הוא, נושא עון ופשע וחטאה ונקה לשבים אליו בכל לבם, וקול השופר מעורר הרבה לב כל שומעיו, וכל שכן קול התרועה כלומר, הקול הנשבר ‏[5]. ומלבד ההתעוררות שבו, יש לו לאדם זכר בדבר שישבר יצר לבו הרע בתאוות העולם ובתשוקיו בשמעו קולות נשברים, כי כל אדם כפי מה שיראה בעיניו, ובאזניו ישמע יכין לבבו ויבין בדברים, והינו דאמר רבי יהודה (שם כו ב) בראש השנה תוקעין בשל זכרים, כלומר, בקרן הכבשים הכפוף, כדי שיזכר האדם בראותו אותו שיכף לבו לשמים, ורבי לוי פסק הלכה כמותו ומנהגן של ישראל כן.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שם כז ב) ששעור השופר הוא, כדי שיאחזנו אדם בידו ויראה לכאן ולכאן. וכל השופרות כשרים (עי' רמב"ן בדרשתו לראש השנה) חוץ משל פרה, מפני שהוא קרן, פרוש כל מה שהוא שופר, כלומר, שהוא חלול, שלשון השופר משמע לעולם דבר שיש בו חלל, כגון השופר של כבש, שיש לו חלל, שהזכרות בתוכו, וכל שופר בעולם שיש לו חלל כמו שפרשנו כשר לתקע בו בראש השנה, לאפוקי קרני ראם ושאר חיות שקרניהם אינם נכללין בלשון שופר כלל, לפי שאין בהן דבר חלול, אלא הזכרות לבד, אבל קרן הפרה, אף על פי שהוא בכלל שופר, שהרי יש לו נקבות וזכרות אינו כשר, מפני שהכתוב כללו עם הפסולין שקראו קרן, וכדכתיב (דברים לג יג) בכור שורו וגו' וקרני ראם קרניו. נמצא לפי פרושנו זה, שכל הקרנות שבעולם פסולין לתקע בהן בראש השנה, חוץ מקרני הכבשים והרחלים וגם התישים ועזים, לפי שלא מצינו בעולם קרנות חלולין חוץ מאלו ושל פרה, כי קרני כל החיות, אינם חלולין, ונמצא שאינן בכלל לשון שופר שצותנו התורה לתקע, ושל פרה גם כן כבר הוציאו הכתוב מכלל הכשרים והכניסו עם כלל הפסולין, מפני שקראו בשמם. ואל יקשה בעיניך לדברינו אלה, שהרי הכתוב קורא שופר התישים בלשון הפסולין, כדכתיב (דניאל ח ה) "והצפיר קרן חזות בין עיניו". שהענין ההוא היה במראה הנבואה, והודיע הכתוב, שהיה נראה לנביא לרב תקף הצפיר, כאלו היה לו קרן, כלומר, שהיה חזק מבלי נקבות, ואין הענין שיכניסו הכתוב עם הפסולין כלל, כי אם בהפך, לכל מבין. והארכתי לך בני מעט בכאן, לפי שהפרוש הזה נתחדש במשנה זו מזמן קרוב, ואשר היו לפנים, פרשוה בענין אחר.

וכי מענין המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שם כז ב), שכל הקולות כשרים בשופר, ואמרו גם כן שאם גרדו השופר עד שהעמידו על גלדו כשר. ומה שאמרו זכרונם לברכה (שם כט ב), שיום טוב של ראש השנה שחל בשבת אין תוקעין בו שופר, גזרה שמא יטלנו ישראל אחר ויוליכנו ארבע אמות ברשות הרבים, ויבוא לידי איסור סקילה, ודבר זה לא גזרו אותו חכמים במקום שיש שם בית דין שהוא גדול בחכמה, ודוקא שתוקעין אותו שם בישיבת הבית דין. והרמב"ם זכרונו לברכה כתב, (פ"ב מהל' שופר ה"ט) שצריך להיות הבית דין סמוך בארץ ישראל, ושיהיה בית דין מעלה מאותן שקדשו את החדש. ואני שמעתי שהרב רבי יצחק אלפסי זכרונו לברכה, היה תוקע שופר בישיבתו בשבת. ואתה בני, אם תזכה תבחר לך הטוב בעיניך.

וכן מענין המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה (שם לג ב) שחייב אדם לתקוע בראש השנה שלש תקיעות של שלש שלש, כלומר, שלש פעמים תקיעה ותרועה ותקיעה, שנמצא שהן שש תקיעות ושלש תרועות. ופרוש תרועה כתרגומו יבבא, וענין יבבא, הוא קול שבור, כלומר קול יללה. נמצא, שהתורה צותה אותנו לעשות בשופר, קול הדומה ליללה, ומפני שמקומות העולם חלוקים בענין היללה, שבמקום אחד מיללין בגניחות גסות, ובמקום אחר בדקות, ובמקום אחר עושין הכל גסות ודקות, נהגו בכל מקום ומקום להיות מתריעין בראש השנה על דרך שהיו מיללין איש איש במקומו, ובכך היו יוצאין ידי חובתן במצוה שהתורה צותה בקול יללה, ובאי זה שיהיה בשום מקום בכך היה יוצא ידי תורה בכל מקום. ואף על פי שבמקומו אין מיללין כן שהרי קים כונת הכתוב ועשה ביום זה יללה בשופר, עד שקם רבי אבהו (שם לד א) ולא ישר בעיניו להיות ישראל חלוקים במנהג התרועה, זה בכה, וזה בכה, שנעשה תורה כשתי תורות, וקבץ כל המנהגים, והתקין שיהו תוקעין בכל המקומות בשוה, ולצאת ידי חובה מכלל היללות שנעשות בעולם, תיקן לעשות התרועה בשלשה צדדין כעין גניחות גסות, דהינו שברים וכעין גניחות דקות דהינו שאנו קורין תרועה. ועוד בצד אחד גניחות גסות, ודקות, כמנהג אחד מהמקומות שעושין הכל כיללותיהם, ונמצא לפי זה, שאנו צריכין לתקע שלש של שלש פעמים שלש. ודין (שם כז ב) שופר שנסדק לארכו או לרחבו, ונקב וסתמו במינו או שלא במינו, ודין נותן שופר בתוך שופר, ודין תוקע לתוך הבור והדות, ודין (שם, כח א) שופר של עבודה זרה ועיר הנדחת, והמדר הנאה מחברו, ודין נתכון שומע ולא משמיע. ויתר פרטיה, מבוארים במסכת ראש השנה ‏[6].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ולא בנקבות, לפי שהיא מכלל המצות שהזמן גרמא, שהנשים פטורות, והעובר על זה ולא שמע קול שופר ביום ראש השנה בסדר תקיעות שאמרנו שלש של שלש שלש לכל הפחות בטל עשה זה, ואם שמען בהפסק ואפילו בכל היום יצא, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (שם לד ב) שאם שמע אדם תשע תקיעות המאריכות בתשע שעות ביום ואפילו מתשעה בני אדם יצא, ולמדתי מן החכמים ישמרם אל, שצריך מכל מקום שלא לשמע קול פסול באמצע.

  1. ^ (פ"יב מהל' זכיה ומתנות ה"ט)
  2. ^ (עי' טור חו"מ סי' רמח אות ד' בשם רבינו יונה)
  3. ^ שולחן ערוך חושן משפט רעו
  4. ^ (פ"א מהל' תמידין)
  5. ^ (פ"ג מהל' תשובה ה"ד)
  6. ^ א"ח סי' תקפה