ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/תה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה) · תה· >>

מצות שופר בראש השנה[עריכה]

שנצטוינו לשמע קול שופר ביום ראשון של תשרי שהוא ראש השנה, וכדתנן במסכת ראש השנה (דף ב.) באחד בתשרי ראש השנה לשנים, שנאמר (במדבר כט א) יום תרועה יהיה לכם, ואף על פי שאין כאן זכר לתרועה זו אם בשופר, או במצלתים, או בכל שאר כלי נגון מפי השמועה למדו זכרונם לברכה (ראש השנה לג ב) שהיא בשופר כמו שמצינו ביובל שנאמר בו (ויקרא כה ט) שופר.

משרשי המצוה. לפי שהאדם בעל חמר לא יתעורר לדברים כי אם על ידי מעורר, כדרך בני אדם בעת מלחמה, יריעו אף יצריחו, כדי שיתעוררו יפה למלחמה, וגם כן ביום ראש השנה, שהוא היום הנועד מקדם, לדון בו כל באי עולם, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (שם טו א) בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון, כלומר, שהשגחתו על מעשה כל אחד ואחד בפרט, ואם זכיותיו מרבין יצא זכאי, ואם עונותיו מרובין בכדי שראוי לחייבו מחייבין אותו למות, או לאחת מן הגזרות כפי מה שהוא חייב, על כן, צריך כל אחד להעיד טבעו לבקש רחמים על חטאיו מאדון הרחמים, כי אל חנון ורחום הוא, נושא עון ופשע וחטאה ונקה לשבים אליו בכל לבם, וקול השופר מעורר הרבה לב כל שומעיו, וכל שכן קול התרועה כלומר, הקול הנשבר ‏[1]. ומלבד ההתעוררות שבו, יש לו לאדם זכר בדבר שישבר יצר לבו הרע בתאוות העולם ובתשוקיו בשמעו קולות נשברים, כי כל אדם כפי מה שיראה בעיניו, ובאזניו ישמע יכין לבבו ויבין בדברים, והינו דאמר רבי יהודה (שם כו ב) בראש השנה תוקעין בשל זכרים, כלומר, בקרן הכבשים הכפוף, כדי שיזכר האדם בראותו אותו שיכף לבו לשמים, ורבי לוי פסק הלכה כמותו ומנהגן של ישראל כן.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שם כז ב) ששעור השופר הוא, כדי שיאחזנו אדם בידו ויראה לכאן ולכאן. וכל השופרות כשרים (עי' רמב"ן בדרשתו לראש השנה) חוץ משל פרה, מפני שהוא קרן, פרוש כל מה שהוא שופר, כלומר, שהוא חלול, שלשון השופר משמע לעולם דבר שיש בו חלל, כגון השופר של כבש, שיש לו חלל, שהזכרות בתוכו, וכל שופר בעולם שיש לו חלל כמו שפרשנו כשר לתקע בו בראש השנה, לאפוקי קרני ראם ושאר חיות שקרניהם אינם נכללין בלשון שופר כלל, לפי שאין בהן דבר חלול, אלא הזכרות לבד, אבל קרן הפרה, אף על פי שהוא בכלל שופר, שהרי יש לו נקבות וזכרות אינו כשר, מפני שהכתוב כללו עם הפסולין שקראו קרן, וכדכתיב (דברים לג יג) בכור שורו וגו' וקרני ראם קרניו. נמצא לפי פרושנו זה, שכל הקרנות שבעולם פסולין לתקע בהן בראש השנה, חוץ מקרני הכבשים והרחלים וגם התישים ועזים, לפי שלא מצינו בעולם קרנות חלולין חוץ מאלו ושל פרה, כי קרני כל החיות, אינם חלולין, ונמצא שאינן בכלל לשון שופר שצותנו התורה לתקע, ושל פרה גם כן כבר הוציאו הכתוב מכלל הכשרים והכניסו עם כלל הפסולין, מפני שקראו בשמם. ואל יקשה בעיניך לדברינו אלה, שהרי הכתוב קורא שופר התישים בלשון הפסולין, כדכתיב (דניאל ח ה) "והצפיר קרן חזות בין עיניו". שהענין ההוא היה במראה הנבואה, והודיע הכתוב, שהיה נראה לנביא לרב תקף הצפיר, כאלו היה לו קרן, כלומר, שהיה חזק מבלי נקבות, ואין הענין שיכניסו הכתוב עם הפסולין כלל, כי אם בהפך, לכל מבין. והארכתי לך בני מעט בכאן, לפי שהפרוש הזה נתחדש במשנה זו מזמן קרוב, ואשר היו לפנים, פרשוה בענין אחר.

וכי מענין המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שם כז ב), שכל הקולות כשרים בשופר, ואמרו גם כן שאם גרדו השופר עד שהעמידו על גלדו כשר. ומה שאמרו זכרונם לברכה (שם כט ב), שיום טוב של ראש השנה שחל בשבת אין תוקעין בו שופר, גזרה שמא יטלנו ישראל אחר ויוליכנו ארבע אמות ברשות הרבים, ויבוא לידי איסור סקילה, ודבר זה לא גזרו אותו חכמים במקום שיש שם בית דין שהוא גדול בחכמה, ודוקא שתוקעין אותו שם בישיבת הבית דין. והרמב"ם זכרונו לברכה כתב, (פ"ב מהל' שופר ה"ט) שצריך להיות הבית דין סמוך בארץ ישראל, ושיהיה בית דין מעלה מאותן שקדשו את החדש. ואני שמעתי שהרב רבי יצחק אלפסי זכרונו לברכה, היה תוקע שופר בישיבתו בשבת. ואתה בני, אם תזכה תבחר לך הטוב בעיניך.

וכן מענין המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה (שם לג ב) שחייב אדם לתקוע בראש השנה שלש תקיעות של שלש שלש, כלומר, שלש פעמים תקיעה ותרועה ותקיעה, שנמצא שהן שש תקיעות ושלש תרועות. ופרוש תרועה כתרגומו יבבא, וענין יבבא, הוא קול שבור, כלומר קול יללה. נמצא, שהתורה צותה אותנו לעשות בשופר, קול הדומה ליללה, ומפני שמקומות העולם חלוקים בענין היללה, שבמקום אחד מיללין בגניחות גסות, ובמקום אחר בדקות, ובמקום אחר עושין הכל גסות ודקות, נהגו בכל מקום ומקום להיות מתריעין בראש השנה על דרך שהיו מיללין איש איש במקומו, ובכך היו יוצאין ידי חובתן במצוה שהתורה צותה בקול יללה, ובאי זה שיהיה בשום מקום בכך היה יוצא ידי תורה בכל מקום. ואף על פי שבמקומו אין מיללין כן שהרי קים כונת הכתוב ועשה ביום זה יללה בשופר, עד שקם רבי אבהו (שם לד א) ולא ישר בעיניו להיות ישראל חלוקים במנהג התרועה, זה בכה, וזה בכה, שנעשה תורה כשתי תורות, וקבץ כל המנהגים, והתקין שיהו תוקעין בכל המקומות בשוה, ולצאת ידי חובה מכלל היללות שנעשות בעולם, תיקן לעשות התרועה בשלשה צדדין כעין גניחות גסות, דהינו שברים וכעין גניחות דקות דהינו שאנו קורין תרועה. ועוד בצד אחד גניחות גסות, ודקות, כמנהג אחד מהמקומות שעושין הכל כיללותיהם, ונמצא לפי זה, שאנו צריכין לתקע שלש של שלש פעמים שלש. ודין (שם כז ב) שופר שנסדק לארכו או לרחבו, ונקב וסתמו במינו או שלא במינו, ודין נותן שופר בתוך שופר, ודין תוקע לתוך הבור והדות, ודין (שם, כח א) שופר של עבודה זרה ועיר הנדחת, והמדר הנאה מחברו, ודין נתכון שומע ולא משמיע. ויתר פרטיה, מבוארים במסכת ראש השנה ‏[2].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ולא בנקבות, לפי שהיא מכלל המצות שהזמן גרמא, שהנשים פטורות, והעובר על זה ולא שמע קול שופר ביום ראש השנה בסדר תקיעות שאמרנו שלש של שלש שלש לכל הפחות בטל עשה זה, ואם שמען בהפסק ואפילו בכל היום יצא, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (שם לד ב) שאם שמע אדם תשע תקיעות המאריכות בתשע שעות ביום ואפילו מתשעה בני אדם יצא, ולמדתי מן החכמים ישמרם אל, שצריך מכל מקום שלא לשמע קול פסול באמצע.

הערות[עריכה]